איזה בוקר אוי, האוטובוס שהיה אמור להגיע הבוקר איחר ב-15 דקות.. ז"מ הזמן נסיעה היה ארוך מהרגיל הספקנו להכנס לתוך הפקקים לכיוון נתב"ג.
האוטובוס היה עמוס עם חיילים שנוסעים לבסיסים שלהם, עמדתי כל הדרך עד העבודה. מימין יושב איש מבוגר בן 70 בערך משתעל ומחרחר עם הגרון לכל עבר, משמאלי יושבים שני צעירים ומדברים על הערב בילוי של שבת ומכל וכל רעש, מאחורי עומד חייל עם מוסיקה באוזניים במלא הווליום עם מוזיקה שגם באירועים משפחתיים לא משמיעים את המוזיקה הזו.. משהו כמו "אום כול טום" זוועת עולם הרגשתי באותה נסיעה, שלא נדבר על לילה קודם שבו גם אני יצאתי לבלות ובקושי ישנתי. בנסיעה חיפשתי איפה אפשר לשים את הראש העייפות פשוט התגברה עלי ללא תקנה.... אחרי שעה ועשר דקות הגעתי ליעד למקום העבודה שלי.. כולי פתאום מאושרת ושמחה לצאת מהצפיפות והרעש הבלתי נסבלים .
עכשיו אני מגיעה למקום העבודה שלי נכנסת למשרד שותה קפה ...
אני אומרת לעצמי הנה זהו מעכשיו רק מתחיל המרתון ליום העבודה הרגיל....
האם מה שעברתי הבוקר זה היה חלום????
לא אחד גדול...
אבל תמיד לחייך ולהמשיך הלאה הוא הפתרון המושלם ביותר לפתוח את הבוקר..:-)...