הסיפור הבא היה באיזור יוני-יולי בתקופת החופשים.

בחיי החברה שלנו המסך לעולם לא יורד, ואף פעם לא נדע מה יש מאחורי הקלעים.
כן, למי שלא הבין החיים שלנו הם כמו הצגה בתיאטרון, רק שההצגה לא נגמרת, היחידים שיכולים לראות מה קורה מאחורי הקלעים זה השחקנים שצריכים להחליף בגדים ולשוב לבמה.
אבל רוב השחקנים, כמו שחקנים כשעולים לבמה, שוכחים קצת מה היה מאחורי הקלעים איפה שהם החליפו את הבגדים, הם לא בדיוק שוכחים, הם יותר בקטע של להתעלם.
אני אגיע לעיקר במקום לזבל לכם בשכל, החברה הישראלית, היא החברה הכי מסובכת בעולם, הכי גזענית, הכי עצלנית והכי מפלה.
כאשר עידן "מפאי" מת, הצליחו העסקנים הפוליטים להביא לנו תמונה שכבר אין מעברות (תירגמו את זה למרכז קליטה) והמדינה מתקדמת עשרה צעדים קדימה, ושאנו תכף ממש תכף נכנסים לועידת ה-g8!
אבל לצערנו הרבה, העובדות האמיתיות, שהממסד נכשל בשנים האחרונות, והמצב בארץ חוזר לאחורה.
אני כותב לכם על דברים שחוויתי ואף על דברים שראיתי.
יש לנו פה בשכונה, איזה חד הורית, מסכנה, באמת מסכנה, שלכל מקום עבודה שהיא ניגשה פיטרו אותה (לרוב זה היה ספונג'ה) לא הולך לה, האישה מתגוררת בדירת חדר וחצי עם בתה, יום אחד, הבחנתי באותה אמא חד הורית, עולה לרכב, וחוזרת אחרי שעה ברכב, ידעתי שהתרחש משהו, אבל המשכתי ביום שלי, לאחר חצי שעה החלטתי ללכת למרכול השכונתי לקנות סיגריות, בדרך אני פוגש את אותה אמא חוזרת עם ביצים ו-4 לחמניות מהמכולת, שאלתי אותה לשלומה והיא אמרה בסדר, שאלתי אותה מה היא עשתה עם הבחורצ'יק ברכב, ואז היא סיפרה לי, שהיא רצתה ארוחת בוקר לה ולבתה, וכשלא היה כלכך מה לאכול, היא הלכה סיבוב שעה וחזרה עם 50 ש'ח (שהרמז העבה הוא שהיא מכרה את הגוף שלה בשביל ארוחת בוקר) הזדעזעתי ושלחתי אותה מיד לעו'ס, אבל לשכת הרווחה לא כלכך יכולה לפרנס אותה הלשכה יכולה מדי שבוע לדאוג לה לחבילה שכוללת: אורז, שמן, סוכר מלח.
מזועזע למשמע אוזניי ומתוסכל מהמצב שבו אנו חיים, המשכתי לי לסגור עוד עניין חברתי מול הממסד שלא פטור.
כאשר אני ממשיך לי ביום שהתחיל די מוזר, אני פוגש בחבורת ילדים ונערים אתיופים, שהגיעו לשכונה כי בשכונה הזאת שלא כמו בשכונות יקרות, דירת 2-4 חדרים עולה להם בגרושים.
חבורת הילדים, החייכנים, שמסתפקים בחבל גומי של תפירה בכדי לשחק ולא מתלוננים, מאוד ריגשה אותי, אבל דבר אחד מאוד כאב לי לילדים הנחמדים האלה, אין כיוון, אין הדרכה, אין תעסוקה ואין יותר מדיי מה לעשות אחרי צהריים ובכדי להזיז משהו במינהלים הקהילתים ובעיריית ירושלים, צריכים שדברים בלתי צפויים יקרו.
אני ממשיך, ואז אני פוגש בחבורת נרקומנים, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולשבת בין אותם נרקומנים, הם מסתכלים עליי וישר מישהו צועק :"נראה לי הוא סמוי", אני מסביר להם שלא ואז אחד מהם אומר להם :"זה הבן של **** (השם של אבא שלי חסוי) הוא לא קשור", ואני יושב ומתחיל לדבר איתם, מנסה לכוון אותם לטיפולים שיעזרו להם, תוך כדי שיחה, אני מרגיש שאני מדבר עם אנשים שרמת האינטלגנציה שלהם ברמה גבוה לא פחות מפילוסופים שכותבים מאמרי בולשייט על החיים מהצד שלהם. לאט לאט אני מתחיל להשחף לסיפורי חיים כואבים, איך כל אחד הדרדר והיום החיים שלהם זה רק לדפוק את הראש ולסיים את הכאבים הפייזים והנפשיים בדרכים לא קונבנציונלים.
לאחר המפגש איתם אני הולך לבית שלי לאכול ולנוח, ומיד ב-4 אני עולה לפגישה של פעילי הששכונה ושל העמותות והארגונים המתנדבים בא, בראש סדר העדיפיות שלי עומדים קודם כל בני הנוער בשכונה, לאחר מכן הנושאים המשניים.
בסיום הפגישה שארכה עד 18:00.
ב18:00 החלטתי לשבת קצת "במרכז המסחרי" המכונה "מכולות" של השכונה, שם אני פוגש את ההומלסים והאלכוהליסטים "אתה יודע משהו, אני שותה בשביל לחמם את הגוף לקראת הלילה, אני היום יושן בספסל, היום גילו שאני זה שיושן במקלט ונעלו לי אותו" כך אומר לי אחד ההומלסים שבעברו הוא היה בוגר בצלאל ובעל תעודת "עמית בתי המשפט" והיום האדם הכי מנודה בארץ
"אחת החלומות שלי זה לפתוח קורס אומנות לצעירי השכונה, אני שהיה לי הכל בחיים ואיבדתי הכל, כולל את תעודת האמן שהוחרמה לי על ידי הממסד וגם תעודת עמית בית המשפט, לא רוצה שגם אחרים יהיו במצבי" בין לבין שיחות עם ההומלסים והאלכוהוליסטים שמחפשים בית של עמידר או עמיגור ללא דיירים בכדי לפרוץ ולשהות בו לתקופה קצרה, מודיעים שאפי (שם בדוי) נפטר, אפי, שנשל אף הוא מנכסיו היה איש מוכר וידוע בירושלים, בעל מוסכים, אפי בסוף חייו, הגיע לקטמונים שם מצא את חבריו האמיתים האנשים הקטנים שנתנו לו מנה של אוכל בימי שישי ובכלל, אפי הפך אף הוא להומלס ולאלכוהוליסט וכל חבריו "העשירים" שכחו אותו גם בימיו האחרונים.
לאחר יום מתסכל, החלטתי לחזור הביתה ולחשוב ולהתעמק שוב על היום הארוך הזה.
יום אחרי, חזרתי לעיסוקיי, פגשתי שוב אנשים מעולם הפוליטיקה והייטק וכמובן אחר הצהריים שחזרתי לעבודה ופגשתי את הרופאים והפרופסורים האנשים שמסודרים בחיים
האמת שלא ידעתי מה באמת "שגרה"
מצד אחד, ילדים בלי כיוון, אמא שמוכרת את גופה בשביל ארוחת בוקר, אלכהוליסטים, הומלסים ונרקומנים, ומצד שני אנשים שמנותקים מהמציאות שבא אנו חיים.
סליחה על בלבולי המוח ידידיי, אבל אני מאחל ומצפה שהאמת מאחורי חיי החברה החשוכים שלנו תצא לאור.
סליחה אם שיגעתי אותכם
וסליחה נוספת על שגיאות הכתיב.

שלכם, שלומי.