יוני 1977
הכל התחיל בפינה קטנה בחדר. אחד אחד הם עמדו בתור, תחילה אחי הקטן, ולאחריו ממושמעים, הוריי. ואני, בדייקנות מופתית עורך בדיקה גופנית חפוזה, קובע את הדיאגנוזה ומחלק מרשמי תרופות. כמה שיותר, יותר טוב. גם אחרי שהם יצאו מהמרפאה המאולתרת, המשכתי לכתוב רצפטים לכל תושבי היקום. סתם כך, אחוז בי האמוק שאהפוך את העולם לטוב הרבה יותר, ובתוך דקות ספורות אבריא את כולם. אז מה אם הייתי רק בן חמש?

ספטמבר 2003
התקרבתי לתיבת הדואר. השעה הייתה צהריים, ומרחוק הבחנתי בקטלוג של אייקאה מבצבץ לו מהתיבה הדחוסה. יציקת בטון כבדה נפלה לי מהעלייה השמאלית בלב תוך שניות. "עוד יום חופשי מדאגות וחרדות" אמרתי לעצמי, שמח כל כך שתוצאת בחינת הרישוי לרפואה עוד לא הגיעה. כבר חודש שכל בזיק של מחשבה על הכשלון הצפוי מערער את יציבותי הנפשית ומאיץ את פעימות הלב המהירות-ממילא שלי. בחלקים הורודים של סיוטי הלילה, קיבלתי 40 בבחינה. בחלקים היותר שחורים, קיבלתי 59, נקודה בודדת מתחת לציון העובר.

התקרבתי עוד קצת לעבר הקטלוג השמן בתיבת הדואר, שלפתי אותו ובחיוך מאוזן לאוזן שלחתי יד ימנית לעבר דלת האינטרקום. אך הבזק לבנבן לכד את עיני. יש עוד מכתבון. הלב חזר לפמפם, לחץ הדם עבר כבר את הגבות. שלפתי את המכתב, והכותרת "ההסתדרות הרפואית בישראל" כבר הביאה את הציפורים המתעופפות סביבי.

קטלוג אייקאה נשמט מידיי הרועדות, ואני כבר רואה לנגד עיניי, בעוד המעטפה סגורה, את הפתיחה: "לצערנו, נכשלת בבחינת הרישוי". פתחתי את המעטפה, במחשבה שהיום הזה יהיה שחור, אבל אני אתגבר. מותר לבכות, והלוואי שאצליח להזיל דמעה או שתיים, להוציא את כל הביעוס מהנשמה.

אני פותח את המכתב, ורואה: "אנו שמחים". מה? זונות, אני אומר לעצמי - הם שמחים שמה? שנכשלתי? שאצטרך לבלות שוב את החצי שנה הקרובה בספריות, משנן סינדרומים נדירים, תופעות לוואי עלומות שם ומינוני תרופות שהשד יודע למה צריך לדעת אותם בעל פה? שמחים שהרסתם לי את השבוע הקרוב? אני ממשיך לקרוא בזעם: "..שמחים להודיעך כי עברת בהצלחה את בחינת הרישוי לרפואה".

באמת? אני רופא? המסע המפרך בן שש השנים הגיע לסיומו?

הפעולות הבאות היו כבר אוטומטיות. טסתי במעלה המדרגות, פתחתי את דלת הוריי, רצתי לאימי ובדמעות רק חיבקתי אותה חזק. ישבנו כך מחובקים, ולא מאמינים. אני רופא. באמת.