הנה כמה תמונות שצילמתי כשהייתי בעיניניי צילום
האחת נקראת מישל פייפר לוח מודע'
והשנייה משוק הפשפשים - שאנל
היי-היי. תודה עבור המידע אודות התערוכה. שתי הערות/הארות:
1. בהודעה (שאיכותה כאן לא משהו) לא מצויין באיזה ישוב היא מתקיימת (או שלא יצלחתי לראות בשל "קוטן" האותיות).
2. מעניין מאין נלקח השם "זבל לבן" לתערוכה. האם אחת המשתתפות "המציאה" אותו או שאבה אותו ממקור/ות אחרים (כולל מחו"ל?) העוסקים בשטח של שימוש ב"זבל" לאומנות סביבתית/אקולוגית (יש הבדל גדול בין שני סוגי אומנות אלו, אבל לא זה המקום להכנס לכך). זאת מפני שמשמעות הביטוי באנגלית "WHITE TRUSH" הוא ביטוי מזלזל לאדם לבן משכבה חברתית-כלכלית נמוכה - לא ביטוי מחמיא במיוחד.
יחד עם זאת, בהתעלם מהמשמעות הנ"ל, זה נשמע לי ביטוי לא רע, קרוב לודאי אסוציאציה וניגוד לביטוי "זהב השחור" - הנפט, שמייחסים לשימוש בו חלק רב מהרעות החולות שבני האדם גרמו לסביבה ולעצמם.
זבל הוא תוצר ידינו. אנו מייצרים אותו בכל רגע, כאשר סיימנו ניצול מיועד של חומר כלשהו הוא הופך משמיש לזבל, והוא מצטבר. הוא נוכח והופך לעדות לחיינו ומעשינו, סמל אילם.
התערוכה זבל לבן באה להציב שאלה לגבי הסמל הזה לשקול לא רק את השימוש מחדש בזבל אלא את הגישה אליו כחומר שעוד יש בו שימוש. להפוך אותו מדבר מטונף ומלוכלך, לנקי, בין אם זה דרך השימוש בו מחדש, המחזור או במקרה שלנו דרך האמנות.
זהו למעשה המוקד של זבל לבן - החיפוש אחר פתרונות יצירתיים מקוריים ואלטרנטיביים לגבי השימוש בחומר הזה המונח לאורך זווית עינינו ונוח לנו להתעלם ממנו. אנו מרדדים אותו וקוראים לו "זבל". אבל האם דרך הכנסת הזבל אל העולם האמנותי החומר יולבן? יהפוך ללגיטימי ואפשרי? אולי "הלבנתו" ושינוי ייעודו המקורי יאיר זרקור על החומר המקורי ויוציאו מהקונטקסט ה"מיותר" שלו.
התערוכה ניזמה ונאצרת על ידי שלושת האמניות: אמנדה מל, shameless וענבלימור.
כל האמנים המשתתפים בתערוכה יעשו שימוש בחומרים הנגישים בסביבה העירונית. העבודות השונות שיוצגו בה נוצרו על ידי מחזור או שימוש חוזר.