רבי קלונימוס קלמיש שפירא. (1888-1943)

מאחרוני האדמורים בפולין. היה אדמור ליד העיר ורשה והיה במהלך המלחמה בגטו. סירב לעזוב על מנת להמשיך להיות עם הקהילה.
בנו, כלתו ואמו נהרגו במהלך הזמן, והוא היה כולו עסוק בהמשכיות החיים מסביב, בעידוד ובהתעלות רוחנית.

ספריו, שהוטמנו בגטו,נמצאו לאחר המלחמה, ושם ישנה עדות לעולמו הרוחני המיוחד.
בספריו הוא מתלבט, בינו לבין עצמו, אם היו תקופות כאלה קשות לישראל, והוא פוסק - היו תקופות קשות יותר בהיסטוריה, ויש להתעודד (כל זאת בעיצומן של האקציות בגטו). רק בשנת 1942 הוא כותב: "ולפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה’ ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין"...

האדמור נהרג בנובמבר 1943, ועד לרגע האחרון המשיך לתת שיעורים ו"טישים" חסידיים ועודד את רוחם של סובביו.

מתוך ספרו "אש קודש":

ואם רצונך לדעת עד כמה ראייתך זו נוגעת למעלה, עמוד ושמע את דבר ה'. איתא בספר היכלות וקצת מזה מובא בטור או"ח ס' קכ"ה, ש"אמר ה', ברוכים אתם ה' שמים ויורדי מרכבה, אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדשים ואומרים קדוש קדוש קודש, ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפלתם (היינו לשמים, וזה שער השמים) ונושאים עצמם למעלה, שאין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות לעיני ועיני בעיניהם, באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקם ומנשקם (היינו, לכל אחד מישראל) ומזכיר גלותם וממהר גאולתם, עכ"ל הק'. מה נאמר ומה נדבר. שער נא, עינינו מסתכלות במקום בעיניו כביכול, והוא יתברך מסתכל בנו, וכבודו מתענג מן ההסתכלות הזאת. כביכול, האב והבן מביטים זה בפני זה, ומוך אהבה ומגודל החיבה לא יוכל האב להתאפק ואוחז ומחבק ומנשק אותי הבן.
הלב מתמוגג,
והנפש מתפרצת,
מתלהבת וקוראה:
אל אבי, אל קדושי,
אני עולה, אני עפה.