תאר לעצמך שלא היו אומרים לך לאורך חייך מהן המגבלות שלך, מה אתה כן מסוגל ומה לא...
לאיזה גבהים היית יכול להגיע? היכן היו הגבולות שלך?
כולנו בשלב זה או אחר בחיינו הושפענו מהתניות שהחברה הציבה לנו לפני שבכלל בדקנו האם זה נכון או לא?
האם אתה מסוגל להיות מה שתרצה...אלוף אולימפי, זוכה פרס אוסקר או נובל, הממציא הגדול בהיסטוריה, ראש מדינה שיביא שלום עולמי?
מה פתאום...אתה מסוגל מקסימום להיות פועל, פקיד, עורך דין, רופא או מוכר בסופר...
אם תכנסו לתודעה של ראש מדינה, או אלוף אולימפי וכו' אתם תמצאו שאין להם כל הגבלה או התניה לגבי האם הוא מסוגלים להיות מה שהם.
אותו הדבר לגבי כל תפקיד בכיר אחר בעולם.
ואני לא בא לומר כאן שלעסוק בכל מקצוע שהוא זה לא משהו חשוב או משמעותי כמו אלוף אולימפי או ראש ממשלה...כל עוד לא הגבלת את עצמך לתפקיד שאותו אתה ממלא עכשיו בזמן שליבך ודמיונך כל הזמן חולמים וממריאים לתפקיד שבאמת היית רוצה למלא בעולם אך אינך מאמין שאתה יכול ...תפקיד שבוער בך ואתה יודע שהתשוקה הזאת אמיתית והיא תמלא את חייך במשמעות ותהפוך אותם ליצירת מופת עבורך.
כל אחד יכול להיות הכל, אם הוא יאמין בעצמו, לא יגביל את עצמו מבפנים ויכוון את הכוחות היצירתיים שלו באופן ממוקד עד למקסימום באופן מתמיד לכוון המטרה.
אברהם לינקולן היה אחד הנשיאים הגדולים ביותר שארה"ב ידעה ואולי העולם בכל ההיסטוריה, (האיש שבין היתר ביטל את העבדות) והוא מודל ההערצה של רוב המנהיגים שבאו אחריו בכל תחום שהוא.
הנה הנתונים שאיתם הוא החל את חייו:
"לינקולן נולד בחווה חקלאית נידחת במדינת קנטקי למשפחת איכרים אמידה שהתרוששה. כאשר היה בן שבע עברה משפחתו לאינדיאנה. בגיל תשע התייתם מאמו, וחי עם אביו בחווה, שם עסק בכל המלאכות הקשות והתחשל. בתקופה זו לא היה חינוך כללי מטעם המדינה, ולינקולן, שלמד פחות משנה אחת בבית הספר, היה צמא לקריאה ולקניית ידע ורכש השכלה בכוחות עצמו." (מתוך ויקיפדיה)
שנה אחת בבית הספר?
האם אתה חושב שאתה לא מספיק מלומד או משכיל כדי לעשות משהו?
אם בזמנו כשהידע לא היה זמין כמו היום, הוא הצליח ללמוד ולהתקדם...מהו התירוץ שלך?
האם ההתחלה שלו בחייו הייתה קלה יותר או קשה יותר משלי או שלך?
ולינקולן הוא רק דוגמא אחת מתוך אינספור של אנשים שכאלה...
מהו ההבדל שעושה אותם מי שהם?
הם האמינו שהם מסוגלים למרות המצב שלהם, למרות מה שאמרו להם, למרות הכל...
תאר לעצמך לרגע מציאות שבה אתה לא יודע מה אתה מסוגל להיות ומה לא...לא עדכנו אותך בנושא...ואתה פשוט עוקב אחר הקולות שבליבך בתמימות ובידיעה שאתה כן מסוגל...ואף אחד לא אומר לך שאתה לא יכול לעשות את זה.
איזה כוח היה ברשותך אז?
האם אתה רוצה להיות אופה או רופא או רב חובל או מדען או יהלומן או רקדן או כל מה שברצונך להיות, אך ההגבלות הפנימיות ששמו עליך אומרות לך שאתה לא מסוגל?
דמיין מה היית חושב על הנושא אילו לא היו אומרים לך שאתה לא מסוגל...אילו לא היית יודע שאתה לא מסוגל...ומאמין שאתה כן....
אילו היית תמים לגמרי ומאמין שאתה יכול להיות מה שאתה רוצה להיות ומנסה את זה בכל הכוח ומכל הלב...
אחד האנשים שאני מעריך מאוד הוא השחקן והמוסיקאי וויל סמית.
אימו שעוסקת בחינוך ובעלת תארים, רצתה שהוא ילמד לימודים אקדמיים ויעסוק בתחום.
אך החלום של וויל היה להיות זמר ומפיק של מוסיקת ראפ.
הוא אמר לאימו שהוא יודע שהוא מסוגל להצליח בגדול במוסיקה, הוא מרגיש את זה.
וויל עשה איתה עסקה...הוא אמר לה:
"אימא תני לי שנה להגשים את החלום שלי, אם תוך שנה מהיום אני לא מוסיקאי ומפיק מצליח, אני אחזור ללימודים האקדמיים ואהיה מי שאת רוצה שאהיה..."
אימו הסכימה (כי לא הייתה לה ברירה עם הנחישות שלו) לאתגר וכעבור שנה וויל סמית כבש את ראשי המצעדים בארה"ב ופיתח במקביל למוסיקה קריירה טלוויזיונית שהובילה אותו להיות לאחד משחקני הקולנוע הטובים והמפורסמים ביותר כיום בעולם.
זאת תוצאה של אדם שלא מאמין שהוא לא יכול...הוא יודע רק דבר אחד והוא: שהוא יכול! והוא מוכן לעשות את כל מה שצריך כדי להגיע לאן שליבו שואף להגיע, לאן שחלומו מושך אותו.
זאת משימה כמעט בלתי אפשרית (אלא אם אתה נולד בג'ונגל מרוחק וגדל לבדך) לגדול מבלי שמישהו ינסה ללמד אותך ולהסביר לך שאתה לא יכול לעשות משהו...מפני שיש הרבה תחרות, מפני שאתה לא מספיק חכם, לא מספיק יפה, לא נולדת להורים עשירים, אתה גר בעיר ובשכונה שהיא לא ברמה גבוהה, אתה ממוצא כזה, אתה נמוך מידי, גבוה מידי, רזה מידי, שמן מידי, יש לך קול של תרנגול, אתה איטי מידי, אתה פזיז מידי, אתה מתלהב מידי, אתה עצלן מידי, אתה כזה וכזה וכזה...
דעות שכאלה הן הדבר הזול ביותר בעולם ואנשים אוהבים מאוד דברים זולים, הם אוהבים לפזר עצות שכאלה בחינם ועוד מבלי שביקשו מהם.
נניח ואתה יודע את האמת...והיא:
שאם לא היית מאמין שאתה לא יכול, שאילו לא היו אומרים לך שאתה לא מסוגל ולא היית חושב כך, היית מסוגל לעשות הכל במסגרת היכולות האנושיות שלנו (ומי בכלל יודע מה הן באמת היכולות שלנו...היכן נמתח הגבול?)
דמיין את זה לרגע...
תראה את עצמך כילד שגדל ועובר דרך כל מיני תחנות שונות בחיים מבלי שמישהו אומר לו שהוא לא מסוגל, כולל הוא עצמו : )
הוא מחזיק באמונה שהוא יכול לעשות ולהיות מה שליבו יחליט שהוא רוצה לעשות ולהיות.
אין מגבלות, הדרך פתוחה, כל מה שהוא צריך זה לרצות את זה מאוד ולהתחיל לצעוד בדרך הזאת
ולעשות כל מה שצריך בדרך, כדי להגיע ליעד.
איזה כיף לארח את המחשבה הזאת?
ומה אם זה באמת היה אפשרי עבורי...
ככה זה אמור להיות, ככה זה צריך להיות וההיסטוריה הוכיחה לנו שזה כן אפשרי עבור כל אחד שיחליט שהוא הופך את הקלפים מחדש...הוא זורק את המגבלות לפח האשפה הרוחני היכן שכל שאר הפחדים אמורים להימצא והוא צועד בעקבות מפת הלב ומצפן האינטואיציה קדימה אל עבר האידיאל האישי שלו.
אז אם אתה מסכים איתי, עכשיו זה רשמי!
אף אחד מעולם לא אמר לך שאתה לא מסוגל להיות מה שאתה רוצה להיות, ולכן הדרך עכשיו פתוחה לחלוטין בפניך...
הדרך שלך פתוחה...התחל לצעוד בה...
בהצלחה!1
http://italiasempre.com/verita/mp31.htm
מחפש/ת בין או בת זוג - אתר Look 4 Date דף הבית של מחפשי זוגיות בישראל.
http://tinyurl.com/look4date
אמנות- יצירה מגפרורים- דגם בית שני- ירושלים- מוזיקלי
הקישור למצגת:
http://www.f2h.co.il/6470539956353
בתמונה:ישראל- ירושלים- הכותל המערבי תמונה שווה 1000מ'
כדי לעבור את המשוכה של האנוכיות חיפשו תמיד בני האדם תרופות שבעצם היו יותר בריחה מההתמודדות ולא בנין האישיות כדי שתוכל לעמוד בכך. כאשר פנה אותו נכרי אל הלל שהיה נשיא ישראל ובקשו: ''למדני את כל התורה על רגל אחת'', ענה הלל: ''מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך, ואת היתר לך ללמוד''. ללא ספק שגם על רגל אחת ניתן היה לומר לו את עשרת הדיברות וכו', אך כוונתו של הלל הייתה להראות לו את הדרך לשלמות, שכן לימוד כל התורה משמעותו שלמות האדם.
את הבין אדם לחברו אתה יכול להבין לבד- בחן את עצמך, בדוק מה מפריע ומה אהוב, מה מרגיז ומה משמח ועוד, ואז תוכל לדעת את המוטל עליך כלפי הזולת, כי את האנוכיות שלך אתה ודאי מכיר, והיא תכוון אותך אל החסד המושלם כלפי חברך. אך את ההמשך ''בין אדם למקום''- לך ללמוד, כי לעולם לא תגיע לכך מהבנתך שלך. אי אפשר להכיר את רצון הבורא רק כאשר לומדים את רצונו. וכי מניין נדע מהן תפילין? או קדושת שבת ומועד? זאת נדע רק בבואנו אל בית המדרש ושם נלמד.
חכמינו זיכרונם לברכה לא הסתפקו בהנחיה כללית זו, והוסיפו כל אחד עצות והנחיות הן לעשה טוב והן לסור מרע שבבין אדם לחברו. שמאי אומר: ''..והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות''. מה חידש כאן שמאי? וכי לא כל זבן עושה זאת? האם יש דרך אחרת? כל המוכרים (בכל התחומים) יחייכו, יחמיאו, סבלנות אין קץ יש להם כלפי הקונה, ולא ישברו גם אם מולם עומד נודניק ממדרגה ראשונה, בתנאי שהוא מוכר להם כקונה פוטנציאלי.
ומה אם כן לימד אותנו שמאי? אך ההבדל בין דבריו לבין המרצה בקורס למכירת...הוא תהומי. בעוד המוכר משתמש בחיוך כאמצעי למכור או כפיתיון לקונה התמים, וחיוכו אינו פנימי, ובו ברגע שתנעל דלת החנות מאחריו כבר יזעיף פניו, ויכעס על כל מי שיעמוד בדרכו או לא יעשה רצונו. ולכן, גם כעבור חמישים שנה כבזן מצטיין לא תשתנה אישיותו, ובביתו הוא יכול להיות ההפך הגמור, ובני ביתו לא ישמעו ממנו מחמאה או יראו חיוך על פניו במשך שנים, כי הרי כאן אין צורך להטיל את הפיתיון.
הרשת לחינם תיזרק ולא תצוד אף קונה. אך שמאי דיבר על משהו שונה: ''הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות'', לא את הקונה הנכנס לחנותך או אם הנך נכנס לביתו למכור ביטוח חיים, בכל מקום ולכל אחד, ברחוב ובאוטובוס, אנשים שלעולם לא תפגוש בהם שנית, לכולם האר פניך. אין כאן כל השקעה לטווח כלשהו.
כאשר אתה תחייך ותאיר להם פנים, הם אכן ירגישו טוב, ובוודאי יראה על פניהם חיוך חוזר, אך אתה קנית בליבך עוד כוח של נתינה וחסד, נתת ללא כל מחשבה לקבל, אין תמורה מאחורי ההתנהגות הזו, אך היא מפתח לחיים שלווים וליחסים טובים בין בני האדם. במקום נוסף הדגישו חכמים את ערך וחשיבות החיוך: ''....כחלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב''. פשוטו של פסוק עוסק בשפע הגדול שיהא בנחלת שבט יהודה- ריבוי יין וחלב.
אך במדרש מופיע הסבר שונה: ''ולבן שיניים- גדול המלבין שיניו לחברו ממי שהשקהו חלב'', כלומר, אף שהמשקה חלב עשה עימו חסד ונתן לו משקה חשוב- חלב, זה שנתן- הראה לו את שיניו- כלומר, חייך לקראתו, עדיף, ומתנתו- החיוך, חשובה יותר. ללמדנו, כי החיוך- הפנים המאירות, חשיבותן היא לאין ערוך. הוא מעורר אצל הרואה שמחה ומחשבה שהוא רצוי ושמחים לקראתו.
פרסומת
דבר זה יוצר אצלו תחושת ערך עצמי וביטחון פנימי להן זקוק כל אחד.ובגיל צעיר במיוחד חשובה תחושה זו, ולכן מומלץ מאוד להורים לקבל את הילדים בבואם הביתה בחיוך רחב ובגילוי וביטוי של שמחה לקראתם, וכן בצאתם לביה''ס בבוקר או בצאתם מהבית, בכל פעם לשלוח אותם בסבר פנים מחייך, כדי ששמחה ושלווה פנימית ילוו אותם באשר ילכו.
כותבי קורותיו של הגאון ר' ישראל מסלנט זצ''ל, הידוע כ''אבי תנועת המוסר'', מספרים שפעם בלכתו בערב יום כיפור לבית הכנסת עבר על פניו אדם שחרדת הדין הייתה ניכרת מאוד על פניו, ובהיותו שקוע במחשבותיו, לא שם ליבו אל הגרי''ס ובני לוויתו. תהה הגרי''ס ואמר: ''פלוני חש חרדת הדין, יפה, אך מדוע עליו להראות לי פנים זועפות. עליו לקיים בליבו את מאמר החכם: ''החסיד צהלתו על פניו ואבלו בליבו'', ולקבל גם ערב יום הכיפורים כל אחד בסבר פנים יפות''.
ולסיום, יש כאן דבר נוסף. כידוע, אנו מחפשים תמיד עצות כדי לא להגיע למצב של ניסיון ובעירת היצר, כי אז קשה מאוד לעמוד ולא להיכשל. ועל כן אנו מקימים ''מקדמי ביטחון'' דוגמת איסור מוקצה בשבת שנועד להרחיק את האפשרות שאדם ידליק אש בשבת, ועל כן נגיעה בגפרור או כלי הבערה אחר. ובכך בכל הגדרים והסייגים של חכמים.
אדם המאיר פניו לחברו ומחייך לקראתו, בוודאי לא יוכל להתפתח דין ודברים שלילי וכעסני בין שניהם. וגם אם יש בפיו טענה כל שהיא בוודאי שהיא תקטן או תעלם בכלל בראותו את החיוך השפוך על פניו. ועל כן, בימים אלו שיש בהם פעולות לזכירת החורבן שהיה בגלל שנאת חינם, חשוב מאוד להאיר פנים, ולחייך לכך אחד, ועל ידי זה תרבה בינינו אהבה ואחווה שלום ורעות.
זה להקשיב לרצון של האחר
זה לדעת לקבל שלא כולם כמוך
זה לסלוח על שגיאות של אחרים
זה להתחלק באושרו של היקר לך כאילו היה זה אושרך
זה להיות שם, גם כשאינך שם
זה לוותר לפעמים על מלחמת הכוחות
זה לאפשר לאחרים לטעות
זה לדעת לקבל
לדעת לתת זו חוויה
בתוך יער העמותות הגדולות קיימות התארגנויות קטנות יותר, שלא פעם גוררות מבטים משתאים מהסביבה. אחת החביבות שבהן היא ארגון "שמח"ה" - ראשי תיבות שמשמען הוא "שדרוג מוסכמות חברתיות בהתנהגות", מיסודה של ערבה רז, 24. למרות השם, לא מדובר בדוקטורט בסוציולוגיה כי אם בגוף שרוצה בסך הכל להעלות לכם חיוך על הפנים.
הארגון נולד בטיול שערכה רז אחרי הצבא לדרום אמריקה, ובו שמה לב שבטיול קל לה הרבה יותר להתחיל לדבר עם זרים, ותהתה למה זה לא קורה גם בשגרה. היא שבה לישראל ובלבה החלטה - לשנות את המוסכמות החברתיות שמקלות עלינו להתעלם זה מזה, ולשפר את חיי היום-יום.
עשרות מיילים וקבוצת פייסבוק הובילו לגיוסם של כמה עשרות פעילים, שעוזרים לה להעלות את המודעות באמצעים פשוטים כמו ארגון ארוחת ערב משותפת לשכנים ברחוב או בבניין, שלא רגילים לדבר אלה עם אלה; הקרנות סרטים שכונתיות שנערכו בשכונת נחלאות בירושלים; ויוזמה בשם קרניבל של כמה חיילים בכפר סבא, שמחלקים עוגיות תוצרת בית במדרחוב בעיר בימי שישי, משחקים משחקי ילדות ובאופן כללי עושים שמח; והכי חשוב - פשוט לחייך ולומר שלום.
"להגיד לך שאני כל היום מחייכת לזרים? לא", מבהירה רז, שעובדת כמטפלת בקיבוץ. "אבל כשמאבטח בודק לי את התיק אני אגיד לו שלום, כי הוא כבר לא שקוף בעיני. זה העניין, להיות במודעות לתקשורת הפשוטה. אפשר לחיות שמח יותר".
עמותה שעוסקת בעניין רציני הרבה יותר היא "ארץ ללא בדל", המקדישה את כל פעילותה ללוחמה בבדלי הסיגריות שמטנפים את חופי, גינות ורחובות ארצנו. ההתחלה היתה כשיואב זיסקינד, חנן שטיינגרט ויאיר וולוביץ' הלכו יום אחד לים בתל אביב, ולא הצליחו למצוא מקום על החוף שיהיה פנוי מבדלי סיגריות.
השלושה החלו לחקור את העניין, וגילו כי בדלי סיגריות מהווים את רוב הפסולת בעולם המערבי, שהם עשויים מחומר פלסטי שמתכלה רק כעבור 20 שנה ושהחומרים הרעילים בתוך הבדל משתחררים במי התהום ומי הים ומרעילים אותם. הם החליטו לעשות מעשה: בתחילה יזמו ניקוי חופים, במטרה לעורר מודעות. לאחר שנה החלו לגייס כסף, ולמרבה הפלא, המממן העיקרי שלהם היה תאגיד הסיגריות הענק פיליפ מוריס. בכסף שקיבלו הם פתחו בקמפיין, וחילקו 25 אלף מאפרות ברחבי תל אביב.
"ארץ ללא בדל" לא מתנגדים לעישון, רק לזריקת הבדלים מחוץ לפח, והם נלחמים בפגע בשלוש דרכים: חינוך והסברה, חלוקת מאפרות אישיות (הם עיצבו דגם מיוחד לחוף הישראלי, בצורת גביע גלידה) ומאמצי חקיקה. עיריית תל אביב אמנם הסכימה לערוך פיילוט של חלוקת מאפרות בחוף מציצים, אך בתחום החקיקה ההתקדמות אטית ומפרכת. "גם האנשים הכי נקיים וירוקים זורקים בדלי סיגריות, בלי לשים לב בכלל", טוען זיסקינד. "ואנחנו אומרים - אם נחדיר לתודעה הישראלית שזה לכלוך, אנשים יפסיקו להשליך גם דברים גדולים יותר".
הדור הזה: בעלי חיים גדלים בתנאים מחפירים, ילדי עובדים זרים מגורשים, עם ישראל מפולג וזכויות העובדים בישראל לא תמיד נשמרות
הדור הבא: אקטיביסטים מלאי מרץ מחוללים שינויים משמעותיים, מצליחים להעביר חוקים בכנסת שישמרו על זכויות בעלי החיים ועל זכויות העובדים, מיישבים את הנגב ואת הגליל והופכים את ישראל למקום טוב יותר