על האבנים

שְׁנֵי מְאוֹרוֹת

בעשרה מאמרות נברא העולם ובששת ימים.
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והיו תלויים ועומדים. אחריהם נעשה הרקיע בתוך המים להבדיל בין מים למים.
על האבנַים של היצירה תיבנה היבּשה, ובעומק הימים מתחלת אריגת נפש חיה וממלכת החי; אבל הנה עוד חושך על פני תהום, וכל הנמצאים ממעל ומתחת, המתעתדים לבוא, ימוּשם חושך.
וירא אלהים, כי לא יבצע זממו הגדול בעלטת האופל, והכל משמש בתוהו ובוהו, התרומם וגילה שולי שמלתו, והבהיק זיו הדרו, ויהי אור. התרקע הרקיע ונשפך עליו זהב מופז, נקוו המים מתחת השמים, ונראתה הארץ במעטה ירקרק, וישגשג כל עץ למינו.
שרצו המים שרץ חיה, ועוף יעופף במרומיו. חיים! חיים ואור זרועים במלוא היקום. הכל חוגג ומתנועע. חתן יוצא מחופתו, האדם קם על שתים בדמות אלהים, וקורא לכל יצורי שדי שֵמות, וכל אשר יקרא לו זה שמו.

והאור הולך וגדול ויהיה שבעתים מאור החמה עתה. צופים ומביטים בו מסוף העולם ועד סופו. כל דבר יעטה אור, גם אבן ודומם יבהיקו, אין הסתר ואין הפסק ואין גבול. כל הארץ כולה היא כגן מלא אור.
ראה אדון האור, שעתידים יצוריו לחטוא ולקלקל מעשיהם, ולא יוכלו עמוד ברוב האור הניתן להם, גמר אומר לצמצמו למידה, אשר אנו עומדים בה, ולתת לעולם ההווה את המאור הקטן ולגנוז את המאור הגדול לצדיקים לעתיד לבוא. בתוך כך כלוּ ימי המעשה ובאה שבת! אתא יום, שקידשהו ה' אלהים באור ובירכהו באור, ושימש האור הגדול עוד שלושים ושש שעות, שתים-עשרה בערב שבת, שתים-עשרה בליל השבת, ושתים-עשרה ביום השבת. \"כיון שלא פסק האור, התחיל כל העולם כולו משורר\" ומודה לה'. וזהו מזמור שיר ליום השבת!

ולעתיד לבוא, בבוא הגואל המקוּוה וגדולת עולם תהיה לכל יצור ולכל חי, וגם לצבא השמים ממעל ולהארץ מתחת, יחזור הכל למידתו; והאור הראשון יבּקע כשחר, ישוב ישליך זיו הדרו בכּל. ואז לא יהיה עוד מאור גדול ומאור קטן, להבדיל בין לילה ויום, דעת טוב ורע, אור וחושך, כי אם הכול אור, חיים וחסד. זה יום שכולו שבת!



דורות ראשונים – מסיפורי בראשית
מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית (מיכה יוסף ברדיצ'בסקי)