גלריה
הקנקן ומה שיש בו
פרופיל
עוד גלריות (0)
חירות ללא תחרות והתמכרות-ישעיהו גלינסקי
תגובות (10)
/null/text_64k_1#
ביעור חמץ לנפש: כך תעשו סדר בנשמה
פעם בשנה מגיע חג הספונג'ה הגדול, בו אתם מנקים את אחרון הארונות. למה שלא תנצלו את ההזדמנות לקרצף גם את הנפש? קבלו את גרסת השיפור העצמי להלכות ביעור חמץ.
לפני שמתחילים לדבר על סדר פסח, בואו נבהיר משהו: הקשר בין הניקיון האובססיבי שתוקף את רובנו בתקופה זו של השנה, לבין הדרישה ההלכתית הבסיסית שלא ימצא חמץ בבית, הוא רופף למדי. הרי בהנחה שמעולם לא ישבתם בתוך התא העליון של הארון שלכם ואכלתם בפראות פיתה מתפוררת, אין באמת סיבה להוציא ממנו את כל הבגדים לפני פסח ולקרצף בהיסטריה. במילים אחרות, הניקיון שלפני פסח הפך כבר מזמן לחג בפני עצמו. בימים שלפני החג, יחד עם אדי האקונומיקה אופפים את רובינו אדים של התחדשות, של "איפוס הבלגן", של הזדמנות לתיקון (או לפחות הזדמנות לסידור המגירה ההיא שמפוצצת בעטים שמזמן לא עובדים).
אז אולי כדאי לרכב על התחושה ולנצל את התקופה גם לניקוי התודעה, לעשיית קצת ספונג'ה בנשמה? ההלכות הנוגעות לתהליך ההיפטרות מהחמץ וניקיון הבית יכולות לשמש כמדריך למנקה הפנימיות המתחיל. בחרו תכונה אחת, או הרגל אחד שאתם לא אוהבים, ונסו לעקוב אחרי השלבים הבאים:
1. הגדרה מחדש של הבעיה (או איכס, חמץ!)
חשבתם פעם כמה זה מוזר שבדרך כלל הלחם הוא מרכיב עיקרי וטעים בתפריט שלנו, וברגע שהוא זוכה לכינוי "חמץ" הוא הופך להיות אויב המדינה ולמבוקש במצוד? כנראה שהכל זה עניין של מיתוג. גם לפני שיוצאים למסע הניקיון הנפשי, צריך לדעת להגדיר במדויק מהו ה"לכלוך" הנפשי ממנו אנחנו רוצים להיפטר, ולתת לו שם אחר. הרי ביום יום אנחנו מפיקים מידה מסוימת של הנאה מרוב ההרגלים המגונים שלנו, דבר שמבלבל ומקשה על חיסול ממוקד שלהם. לא עוד "ידידותית ושומרת על קשרים חמים עם חברים ותיקים", אלא "תקועה בעבר ומתחזקת קשרים עם האקסים כדי לא להתקדם הלאה". לא עוד "מצליחנית ומשקיעה בעבודה", אלא "פרפקציוניסטית מהגיהינום עם סופר אגו רצחני". לא עוד "לוקח דברים באיזי", אלא פשוט "בטלן". כבר נהיה לכם חשק להיפטר מכל זה, לא?
2. שלוש ארבע, לעבודה (או ניקיון היסטרי)
מרגע שמגדירים מחדש את הבעיה, אפשר להתחיל לחפש פירורים שלה בכל מיני מקומות בחיים. בתור התחלה, מנקים כאילו אין מחר. קודם כל עושים ספונג'ה כללית, ואחר כך מתחילים לחפש את החמץ בין דפי הספרים ובכל כיס מעיל רענן. חפשו פירורים של ההרגל המגונה בכל פינה בנפש, בכל התנהגות שלכם, בכל אינטראקציה, נסו להבין איפה היא באה לידי ביטוי ונסו להתנהג אחרת, גם אם זה אומר שההתנהגות שלכם תהיה קצת מלאכותית בהתחלה.
לפעמים צריך להוציא את כל הבגדים מהארון כדי למצוא פירור אחד. בשפת הנפש זה אומר שלפעמים צריך לאוורר המון זיכרונות שהיו נעולים ורגשות שהיו טחובים במדף העליון של בגדי הקיץ, ולנער אותם. נסו להבין מה הוביל אתכם להתנהגות הזו בכל מיני מצבים בעבר, ורק אחר-כך, כשהכל נקי יותר ומובן, תוכלו לקפל את הרגשות לפי צבעים ולהחזיר לארון.
3. שלב ההוכחות (או בדיקת חמץ)
על פי ההלכה, בערב שלפני ליל הסדר צריך לבצע בדיקת חמץ. זה אומר שאחרי שכל הבית כבר נקי "פיקס", עושים טקס מסודר בו עוברים בבית עם נוצה ונר קטן ומחפשים חתיכות חמץ בכל הפינות והסדקים. והרי כבר ניקינו במשך חודש, אז מה הרעיון? שלב הבדיקה הוא הזדמנות לוודא שלא עבדנו על עצמנו, שלא השארנו חלקות מלוכלכות או תחומים בהם אנחנו ממשיכים בהרגלים הרעים. בשלב הזה נהוג גם להחביא כמה חתיכות לחם עטופות בנייר כסף ולמצוא אותן בזמן טקס הבדיקה.
בנמשל הנפשי שלנו זה אומר שאחרי שעשיתם עבודה פנימית יסודית, נסו להעמיד את עצמכם בניסיונות, בסיטואציות מכשילות, ולבדוק שאתם לא נופלים בפח ולא חוזרים להרגלים הישנים.
4. הכל בראש (או ביטול חמץ)
על פי ההלכה, אחרי הניקיון והבדיקה אדם צריך "לבטל" את החמץ. מדובר במעין תרגיל קוגניטיבי, בו האדם משנן מנטרה שבתרגום חופשי מארמית אומרת: "כל חמץ שברשותי, בין אם ראיתי אותו ובין אם לא, שווה בעייני לעפר הארץ". גם אם לא ניקיתי הכי טוב, ואפילו אם אתקל במהלך הפסח בלחמנייה עסיסית תוצרת "לחם ארז" במרכז הסלון שלי - היא מבחינתי לא קיימת, היא עפר ולכלוך. החלק הזה בניקיון אומר שאפילו הניקיון הפיזי מתרחש רובו בתודעה - לא כל שכן הניקיון הנפשי.
כדי שיחול בנו שינוי אמיתי, אנחנו צריכים לקבל על עצמנו להתנהג אחרת, ולהאמין בזה. עכשיו, אחרי שעבדנו על עצמנו והבנו מה מוביל אותנו לאותה התנהגות לא בריאה, זה השלב לומר - גם אם אתקל שוב בסיטואציה שבה אני מועד לחזור להרגל המגונה שלי, לא אפול. ואם חלילה זה בכל זאת יקרה ולא אעמוד בפיתוי - לא נורא. אני לא מייחס לזה חשיבות. אני לא נסחף לזה. לא מתרגש. אני נקי.
5. שימוש באמצעים קיצוניים (או ביעור חמץ)
למרות שניקינו וקרצפנו ובדקנו וביטלנו, נותר שלב אחרון. בבוקר שלפני ליל הסדר נהוג לקחת את שאריות החמץ שמצאנו בבדיקה ולשרוף אותם באש. זה לא שלא סומכים עלינו, אבל כדי להיפטר מהרגלים ישנים אולי יש צורך לעשות לפעמים מעשים קיצוניים. הצפייה בחמץ המתאכל בעשן מחזקת את ההבנה שמרגע זה, לחם הוא בעיה.
באותו האופן, לסיום טקסי של סדר הפסח הנפשי שלכם, כדאי לעשות איזה אקט רשמי וטיפה קיצוני. זה יכול להיות שריפת המכתבים שהחלפתם עם האקס המיתולוגי או סתם מחיקת כל ההודעות באס.אמ.אס. זה יכול להיות התפטרות מעבודה מלחיצה, או לחלופין הרמת טלפונים לכמה מקומות עבודה. עשו מעשה שמעיד על מחויבות לגישתכם החדשה והנקייה.
ולסיכום: חמץ או לא, פסח חוגגים רק פעם בשנה
וזה אולי כל הרעיון. יש משהו מוזר בכל ניקיונות פסח. אנחנו עובדים במרץ שבועות, רק בשביל שבוע אחד של מצות. בתום השבוע הזה, הכל חוזר לקדמותו כאילו לא היו הדברים מעולם, והלחם חוזר לתפריט בסערה. יכול להיות שככה זה עובד גם בניקיון הנפשי. העבודה הפנימית המאומצת היא משמעותית, ולסיים את תקופת הניקיון בהתנזרות מוחלטת של שבוע שלם מההרגל המגונה זו גדולה. אחר כך, אפשר לחזור לשגרה, להרפות טיפה ולקוות שלניקיון הזה תהיה השפעה מסוימת שתחזיק מעמד עד לפסח הבא.
בחיי שאתה צודק מאז
האינטרנט אין רגע דל.
מזל שיש שבת........
ואגב רק הפוסטים שלךךךךךךךךך
לקרוא אותם לוקח שעות!!!!!!
חג שמחחחחחחחחחחחח.
שירי חרות בכלא דמשק
" ביום חמישי, 2 באפריל 1970 , הופל מטוס פאנטום ישראלי מעל פרברי דמשק. שני אנשי הצוות הספיקו לצנוח לפני שהמטוס התפרק באוויר. היו אלה שני השבויים הישראלים הראשונים שנפלו לידי הסורים מאז מלחמת ששת הימים. אחד השבויים, פיני נחמני ,כתב בחשאי יומן אישי במשך שלוש שנות השבי בכלא אל-מאזה בדמשק. היומן נכתב על גבי קרעי נייר טואלט ונייר עטיפה -
כ-300 כמודים בסך הכל... ארבע פעמים חגג את ליל הסדר בתא כלאו. על ליל הסדר השני כתב ביומנו כך:
הנה עבר הפסח, החג הלאומי בה"א הידיעה של עמנו. ואנחנו בין הבודדים שנמנע מהם לחוג אותו עם הבני ביתנו. את אווירת החג אצלנו קשה לתאר: מבעוד בוקר עשינו ניקיון יסודי בתא, ניקוי שלא נעשה עדיין לרצפת הבטון של תאנו. על חתיכת קרטון ציירנו את צלחת הסדר , כאשר במרכזה מגן דוד, שבגל אחד מקצותיו מקום למצרכי הצלחת. אחר הצהריים הצלחנו לארגן שטיפה עצמית,במים צוננים כקרח, ואחריה לבשנו את בגדי החג שהכניסו אותנו למתח וציפיה לערב כי ירד.
אלה היו השעות הקשות של חשבון הנפש,של זכרונות האסיר השבוי,הגואים והפורצים עד מחנק. לחשוב על הבית,לנסות ולחוש את האויר הספוג ריח ואווירת חג של שעות בין הערביים. להרגיש על בשרך את האויר החגיג והקריר הגולש מההרים על העמק. כנו עוטף את יוקנעם במעטה של קדושת חג. לדעת שכל בית ישראל בלבן, שילדך ומשפחתך מחכים ומצפים, ואתה עדיין כאן, מתהפך חסר אונים מצד לצד על המזרן המסריח, והזמן זוחל לאט, כמו נצמד הוא למקצב שקבע לעצמו.
שתי הגדות של פסח ופירורי המצות שהגיעו מהרב הראשי של ציריך,נתנו הרגשה של פסח אמיתי.
הסדר שטף וקלח. כשבועז , הצעיר בינינו,כמעט ילד,שר את הקושיות,דמעות עלו בגרוני. אך אלו היו שניות של היסחפות, משום שמיד באה שירה מתרוננת. המחזה היה כ"כ מוזר במדינה אויבת,בבית הכלא השמור ביותר,יושבים שלושה ישראלים שבויי מלחמת חירות וחוגגים בשירה את חג חירות הדורות.
בעוד אנחנו חוגגים את הסדר וקוראים בקול את ההגדה,הופיעו השומרים ודרשו מאיתנו לחדול ממעשנו. בתא הסמוך היה כלוא הנשיא המודח של סוריה , נור אל-דין אתאסי,האיש שכלא אותנו וקבע ש"הטייסים הישראלים יזקינו בכלא הסורי" ועכשיו היה איתנו באותה סירה. כנראה ששירתנו הפריעה לו והוא ביקש מהסוהרים שישתיקו אותנו.. אנחנו בכל מקרה סירבנו להפסיק. גם כשאיימו עלינו שישליכו אותנו לצינוק כעונש על הרעש שאנחנו עושים. אבל את רעש החרות לא יכול להשתיק גם האיום בבידוד בצינוק הנורא.
אנחנו סיימנו את ההגדה בשירת 'חד גדיא', והמשכנו בשירה ישראלית אמתית וחמה – "ירושלים של זהב","שנינו מאותו הכפר" ועוד שירים שדבר אין להם עם הפסח- הכל כדי למשוך את החגיגה עמוק אל תוך הלילה, ולנקום את נקמתנו הקטנה.
מעולם לא השתתפתי בסדר פסח ארוך כל כך. צריכים היינו ליפול בשבי כדי לקיים את אשר נאמר בהגדה- "והיו מספרים ביציאת מצריים כל אותו הלילה..."
ויש גם ברכה מהסוג הבא
אנו חוגגים את חג החירות-מהי חירות? מהי עבדות ? מה מרגיש אדם שחי חירות? חמץ ומצה על שום מה? "
חרות עבורי היא יציאה למקום עם חופש בחירה.
החופש לבחור בין חמץ למצה.. המצה = מיצוי ,להיות בעיקר ולא בטפל ,בתמצית הדברים ,לא להחמיץ את הרגע את ה- "כאן ועכשיו". החמץ = החמצה, החמצת הזדמנויות.
לצאת לחופשי עבורי זה אומר לקחת את ההזדמנויות , לבחור בהן וקודם כל לראות אותן , לא להחמיץ את מה שהחיים מזמנים לי, וליצור הזדמנויות בעצמי.
ולגבי עבדות - בכל מקרה עליי להיות עובד ,עובדת את בחירותיי כלומר -עבדות לחוכמה לידע וליישום.
השאלה אם אני מוכן לעבוד את היצר שבי (הפיסיות, המקום הנמוך,ההתמכרויות, התבניות המעכבות , הצרות ) או את היוצר שבי (הכוח הפנימי, האמת שלי, הפוטנציאל האמיתי).
האם אנו עבדים של דברים נמוכים וקטנים או של הדברים הגדולים המהותיים החשובים והמקדמים?
יחי החופש!! חופש הבחירה!
וחג חרות שמח!!
חג הפסח העומד בפתח הוא גם חג החירות. עפ"י מילון אבן שושן חירות היא: "חופש, דרור, מעמדו של אדם חופשי." הפילוסוף ג'ון לוק קבע כי הזכות לחירות היא אחת מהזכויות הטבעיות של האדם. בפיתוחיה השונים, בזכות לחירות נכללים סוגי חירות נוספים, כגון: חופש האמונה, המחשבה, החינוך, המין, הדיבור, התנועה ועוד.
נשאלת השאלה, האם חירות היא נחלתו של כל אדם והאם האדם מממש את חירותו בפועל? קיימות מדינות וחברות מסוימות שבהן חירותם של בני אדם נשללת מהם. בנוסף, מובן שבמקרים כגון כליאה או נפילה בשבי נשללות חלק גדול מן החירויות של האדם. לדעתי, גם אם נשללות מן האדם חירויות מסוימות, הרי שיש חירויות שלא ניתן בשום אופן לקחת ממנו, כגון: חופש המחשבה והאמונה. האדם יכול בכל מצב שהוא לבחור את נקודת המבט והמחשבה שלו על הסיטואציה. קראתי לא מזמן מאמר על אישה אשר בהפרש של מס' שנים התגלו אצלה כמה גידולים סרטניים. במהלך אותן שנים היא עברה כריתה של שד אחד, לאחריו כריתה של השד השני ובהמשך גם הושתל בגופה כבד חדש. אותה אישה הייתה מדהימה בגישתה מלאת האופטימיות ושמחת החיים. זכור לי במיוחד משפט אחד שהיא אמרה: "אני בריאה. הגוף שלי לפעמים חולה".
לדעתי, גם אם האדם הינו כביכול בן-חורין, אין פירוש הדבר שהוא בהכרח ממצה בפועל את זכותו המלאה לחירות. למשל, בהתייחס לחירות המחשבה: האם ביני לביני אני לא בטוחה לגמרי שהדעות שלי הן הנכונות והצודקות ביותר, ולעיתים גם היחידות שניתן להעלות על הדעת? האם אני מאפשרת חופש מחשבה לילדיי ולאנשים סביבי או שאני כופה עליהם בצדקנות את דעתי? האם מותר לילדותיי להחליט בעצמן מה ללבוש/לאכול (ובעיקר מה לא ללבוש/לא לאכול)? האם הן יכולות לבחור עם מי להתחבר או שאני מכוונת אותן לאנשים שנראים לי מתאימים עבורן? בואו נביט רגע על דוגמאות נוספות: האם ועד כמה אני מממשת את זכותי לקחת רגע לעצמי, למקם את עצמי במקום הראשון, לדאוג לעצמי...? האם מותר לי לחוש ולהביע רגשות כגון: כעס, פחד, עצב...? כמה מסננים אני שמה בין מה שאני באמת חושבת ובין המילים שאני אומרת בפועל והפעולות שאני נוקטת בהן? ועוד ועוד... אם נתבונן על דוגמאות כגון אלו ונבחן אותן היטב בינינו לבינינו, הרי שכל אחד מאיתנו יוכל להשיב לעצמו עד כמה הוא באמת חופשי ובן-חורין מבחינות שונות.
באחד הבתים ב"שירי סוף הדרך" כתבה לאה גולדברג:
"לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל."
לטעמי, לאה גולדברג השכילה לראות ולבטא בשירה היפה את מורכבותו הרבה של מושג החירות: הן את הפן הכביכול טבעי ומובן מאליו של החירות "לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם" והן את הפן העמוק יותר שלה "לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל". יכול להיות מועיל מאוד עבורנו אם נזכיר לעצמנו מעת לעת ומוטב על בסיס יומיומי, רגע רגע: מותר לנו לא רק לנשום, לראות ולחוש, יש לנו גם את הזכות לדעת, לייחל, להיכשל. החירות אינה מובנת מאליה והיא נושאת בחובה גם אחריות. כפי שאמר ג'ורג' ברנארד שאו: "מובנה של חירות אחריות ולכן רוב בני האדם חוששים מפניה". כשאני מייחל לדבר מסוים ופועלת בכדי לממשו, סביר להניח שבדרך אני עושה גם כמה טעויות. אני הרי בן אדם ויש לי את החירות לטעות ולהיכשל. יחד עם זאת, יש לי גם את החירות להצליח, ואפילו להצליח בגדול!
אני מאחל לכולנו שנעשה לעצמנו חג שמח ומאושר ושנשכיל לממש את חירותנו הטבעית והאמיתית!
אבל כמו בכל דבר בחיים יש גם פה שני צדדים למטבע והאינטרנט עם כל הקידמה שהוא מביא בהרבה מובנים לא רק שלוקח מאיתנו את החופש אלא גם הופך אותנו משועבדים לו.
האינטרנט הביא לנו את יכולת התקשורת המידית, ממכתב שלקח כמה ימים פתאום יש אימייל שמייד שם, אך המיידיות הזאת גם יוצרת איתה מערכת של ציפיות אשר דורשת תגובה מיידית וגם הופכת את מלאכת שליחת ההודעה לכל כך קלה וזולה כך שאין צורך לחשוב פעמיים לפני ששולחים (וביננו הרוב אפילו לא חושב פעם אחת) והיד נהפכת מאד קלה על ההדק. והינה אנחנו שמצופה מאיתנו להגיב מיד על כל הודעה מוצאים את עצמנו עבדים של תיבת הדואר שלנו, נלחמים במלחמה אבודה מראש, מבזבזים זמן על התכתבויות עם הרבה רעש אך מעט תועלת, ממיינים בין עיקר לתפל בין ספאם לבין סתם זבל, עסוקים בעבודה סיזיפית אשר לא נגמרת אף פעם.
והזמינות של האינטרנט הופכת את המירוץ האינסופי הזה לקשה שבעתיים כי בנוסף מצופה מימך להיות זמין תמיד ומכל ומקום וזה לא משנה אם אתה בעבודה, בבית ,בחופשה או סתם באמצע נסיעה, אתה אמור תמיד להיות שם, כי ככה המערכת היום עובדת, ככה המתחרים עובדים, זה המסלול המהיר בו אתה אמור להתעדכן כל הזמן במה שקורה ולהיות מסוגל כל הזמן להגיב, כל הזמן להיות שם ואם אתה לא שם מהר מאד תיתקל בסיטואצייה של לקוח נעלב או בוס כועס על זה שלא ענית להם במסנג‘ר ב 1 בלילה.
גם המעבר של חלק גדול מהחיים החברתיים שלנו לאינטרנט לא מועיל, פעם היה מספיק להיות מקורב למלכת הכיתה כדי להיות בעיניינים אך היום העניין הרבה יותר מורכב, אנחנו צריכים להיות חברים בשלוש רשתות חברתיות לפחות ובכל אחת מהן עלינו לחפש ולאשר חברים, לעקוב אחריהם, לקרוא ולכתוב בלוגים ולהשתתף בטוקבקים ולשלוח מתנות (וירטואליות) ולשחק משחקים טיפשיים (וירטואלים) ולעדכן את הסטטוס ולשלוח טוויטרים ובכלל לדווח לעולם באופן רצוף ושוטף על כל מה שעובר עלינו, כי זה שם המשחק וזה מה שכולם עושים ושם מרכז השיחה ואם אתה לא שם אז אתה לא קיים ופתאום אתה קולט שאתה עובד מאד קשה ובמשרה דיי מלאה רק כדי לשמור שהאווטר שלך לא יירד מתחת לראדר החברתי הזה.
אז מי פה עובד בשביל מי ? האינטרנט היה אמור לשחרר לנו המון זמן לחופש, פעולות שהיו לוקחות לנו שעות ולפעמים ימים נמצאות מרחק שניות ספורות מקצות האצבעות שלנו אך בכל זאת המצב הוא הפוך, אנחנו נמצאים יותר ויותר זמן מול האינטרנט, הצורך שלנו בו הוא קיומי, התלות שלנו בו היא כמעט בכל תחום וההתנתקות ממנו היא כמעט ובלתי אפשרית.
אז מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות ? ….לא הרבה, רובנו יגמרו את הלילה כמו כל לילה, יבדקו הודעות, יקראו בלוגים וישחררו איזה מייל או תמונה, או פוסט או טוויט לחלל האינטרנטי ….עבדים של פלטפורמה, עבדים של המערכת, עבדים של הקידמה.
חג חירות שמח !!!
חרות ראשי תיבות חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול.