כותרות TheMarker >
    ';

    פרופיל

    מיכאל בלק
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    עוד גלריות (0)

    תגובות (74)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      12/1/14 18:18:

    .

    החלום וחלונו.

    .

    תודה*.

    .

    אריק - אריאל שרון .

    הלכת לעולמך בשבת פרשת בשלח "ותשר דבורה".

    .

    אריאל שרון ז"ל - אריק.

    http://cafe.themarker.com/image/3043011

      14/2/12 18:59:
    קסום
      31/1/12 00:07:
    גם לי יש כזה חלום...:)
      30/12/11 14:20:
    מקסים!!!
      6/12/11 00:00:
    איך פספסתי עד עכשיו? כמו סרט אנגלי טוב
      3/12/11 11:50:

    גן העדן המתרחק או שמא הקרב

      17/10/11 16:44:

    צטט: ( ( (( )) ) ) 2011-10-16 09:54:08

    חלון ויטראז' יפה וגם מה שמשתקף ממנו חלום. בקשר לזוג.. אינני יודעת מה החלום שלהם, מה שבטוח..שהחלום שלי..... עומד להתגשם. חג סוכות שמח לך, מיכאל...ובשורות טובות.

     

    שתהינה לנו רק בשורות טובות כאלו בתיה. חג שמח לך.

      16/10/11 09:54:
    חלון ויטראז' יפה וגם מה שמשתקף ממנו חלום. בקשר לזוג.. אינני יודעת מה החלום שלהם, מה שבטוח..שהחלום שלי..... עומד להתגשם. חג סוכות שמח לך, מיכאל...ובשורות טובות.
      21/12/10 23:12:
    חלום אחד נשקף
    לכל אחד בנפרד.
    הריחוק כאן מודגש
      15/9/10 01:00:

    צטט: רם אריה 2010-09-14 12:29:10

    שלווה...

     

    איפוק...

      14/9/10 12:29:
    שלווה...
      13/8/10 22:16:

    צטט: יופי יום 2010-08-13 22:09:04

    מענין. לשבת במוזאון שמלא בהפתאות
    ולחפש משהוא בחוץ...

     

    אחרי שנגמר מה שהיה לראות בפנים, צריך היה כנראה לעכל את זה עמליה.

      13/8/10 22:11:

    צטט: דיפלו 2010-08-13 17:24:42

    אהבתי את הצייור בשמן הזה , אה אופס , אה כן כן , צילום מצויין אחד לאחד :)....

     

    אתה ממש דיפלומט, אבל, העיקר שאתה אוהב את צילום השמן.

      13/8/10 22:10:

    צטט: נפרטיטי המלכה 2010-08-11 22:52:37

    חלון - חלום.
    צילום יפה..
    שני אנשים שקועים במחשבות במקום רגוע...
    לא רע..לקבל שלווה במקום שכזה.
    ****

    פעם מלכה, אמר לי מורה חכם בן שבעים שנראה בן חמישים

    כשעוד לא היו כל הפטנטים של היום שהסיבה היא כנראה שיש לו עוד חלומות...

      13/8/10 22:09:
    מענין. לשבת במוזאון שמלא בהפתאות
    ולחפש משהוא בחוץ...
      13/8/10 17:24:
    אהבתי את הצייור בשמן הזה , אה אופס , אה כן כן , צילום מצויין אחד לאחד :)....
      11/8/10 22:52:
    חלון - חלום.
    צילום יפה..
    שני אנשים שקועים במחשבות במקום רגוע...
    לא רע..לקבל שלווה במקום שכזה.
    ****
      4/8/10 16:44:

    צטט: נושמת... 2010-07-28 20:35:48

    ניפלא

     

    תודה מיכל, אבל, מה כל כך נפלא בזוג זקנים שמפנה את הגב אחד לשני?

      30/7/10 15:31:

    צטט: אילנה אדנר 2010-07-28 21:37:11

    צטט: מיכאל בלק 2010-07-28 19:26:03


    צטט: אילנה אדנר 2010-07-27 11:56:39 

     

    נעלמה לי התגובה של איריס. יש פה צינזור?

    :)))

     

     אם מיכאל מחק את התגובה שלי (הוא טוען שבטעות) אז לא הצנזורה פעלה כאן

    אלא תת- המודע שלו.  אנחנו ניקח את זה כמקדם אפי. את יודעת מה זה?

     

    יש לי כבר 'תוכנית':

     

    עם איריס יש לי מלא נושאים. אחד מהם יהיה כאבי הרגליים שלה והנסיונות הנואשים למצוא טקסי...

     

    אילנה חמדתי לי אין כלל וכלל כאבי רגליים

    הן שמורות היטב על דוושת הגז של מכוניתי (כשתובאי אעשה לך סיבוב)

    או של נהג המונית.

    את חייבת להפנים את זה.

     

     

      28/7/10 21:37:

    צטט: מיכאל בלק 2010-07-28 19:26:03


    צטט: אילנה אדנר 2010-07-27 11:56:39

    אם אהבת את התמונה הקודמת, אולי תאהב גם את זו.
    התמונות צולמו בעת העבודה המתישה של הסרת צבע מהעץ המלא.

    בצילום הקודם אילנה, החלון היה מרכז התמונה ומה שמאחוריו היה ברקע בחשיבות משנית ואילו כאן החלון הוא משני ומה שרואים ממנו הוא העיקר. זה מספר לי יותר על היכן את גרה ואיך נראים בתי השכנים. לחיצה על המצלמה ומה שנוצר שונה לחלוטין ומקבל משמעות אחרת.

     

    נעלמה לי התגובה של איריס. יש פה צינזור?

    :)))

     

    יש לי כבר 'תוכנית':

    אתה תעביר לי קורס מזורז בצילום

    תמי תלמד אותי את המילים ה'מקצועיות'

    שרהג'י תשיר לי

    כלומר, אם לא יהיו לנו נושאי שיחה::)

     

    עם איריס יש לי מלא נושאים. אחד מהם יהיה כאבי הרגליים שלה והנסיונות הנואשים למצוא טקסי...

      28/7/10 20:35:
    ניפלא
      28/7/10 19:26:

    צטט: אילנה אדנר 2010-07-27 11:56:39

    אם אהבת את התמונה הקודמת, אולי תאהב גם את זו.
    התמונות צולמו בעת העבודה המתישה של הסרת צבע מהעץ המלא.

    בצילום הקודם אילנה, החלון היה מרכז התמונה ומה שמאחוריו היה ברקע בחשיבות משנית ואילו כאן החלון הוא משני ומה שרואים ממנו הוא העיקר. זה מספר לי יותר על היכן את גרה ואיך נראים בתי השכנים. לחיצה על המצלמה ומה שנוצר שונה לחלוטין ומקבל משמעות אחרת.
      27/7/10 11:56:

    אם אהבת את התמונה הקודמת, אולי תאהב גם את זו.
    התמונות צולמו בעת העבודה המתישה של הסרת צבע מהעץ המלא.

    ''

      20/7/10 23:34:
    כל אחד שקוע במחשבותיו גם כשמדובר בחלום בהקיץ. צילום מעניין*תודה
      20/7/10 23:18:

    צטט: 2btami 2010-07-20 18:55:51

    איריס, ממוש, גם חיברת לכאן ועכשיו, וגם הצחקת.
    וזה כישרון אמיתי.
    אין עליך.

     

    ושתדעי לך שבתור ירושלמית את דווקא בסדר

    :))

      20/7/10 20:05:

    צטט: אילנה אדנר 2010-07-20 14:24:18

    ואם כבר אני בשוונג -

    את הדבר האדום הזה, הנשקף דרך החלון המרכזי, (יצירת אמנות או מה?) ואת העץ מימינו מאד אהבתי בתמונה. יש עוד עץ 'מחודד' לידו, אבל הוא לא נראה באותה מידה. שני הדברים האלה יוצרים מעין אי סימטריות בנוף הפתוח והפרוע.

     

    האדום הזה אכן יצירת אומנות אילנה ומה שמשך את תשומת ליבי מלכתחילה היה החלון, המשתקף בו והזוג השקט כקומפזיציה מוכנה להנצחה. כאן צילמתי מהגב, מה שלא קורה לי הרבה.

     

    אהבתי את החלון שלך עם הנוף האורבני שבו. יש משהו בחלונ(מ)ות...

      20/7/10 19:31:

    צטט: 2btami 2010-07-20 16:28:39

     

    טוב אז ככה,

    זה יהיה קצת ארוך, מתנצלת, 

    לא חייבים לקרוא. זה בסדר גמור, בחיי.

     

    דבר ראשון , ומיידית, אם הייתי עוברת על יד הצילום הזה במוזיאון, הייתי נעצרת, וזה בטוח.

    הייתי רואה תמונה.

    יש הבדל בין צילום לתמונה.

    בצילום את רואה קטע של חיים, אקרעי, מבודד ע"י הברקה בת מזל של הצלם,

    מין הארה, מין הבנה אינטואיטיבית שיש כאן פריים מיוחד.

    בעצם הצלם ראה תמונה, וזה אומר קודם כל קומפוזיציה.

    קומפוזיה זו הצורה, האופן , בו מסודרים הדברים על גודל , אורך/רוחב מסודר מראש, ונתון.

    הדבר הראשון שקופץ מייד לעין זו הסימטריה ה כ מ ע ט  מושלמת שיש בתמונה הזאת.

    היא ממש ניתנת לחישוב ולמדידה וזה קל מאוד, בגלל הקוים של סורגי החלון.

    יושבות שתי דמויות, כאילו מבויימות , כמעט כאילו לפי הוראת הבמאי, משני צידי השולחן

    על שני כיסאות שמסודרים בדיוק באותה זוית, בדיוק מולנו.

    נקודת המבט שלנו היא מאוד משמעותית, כי זה שאנחנו ניצבים בדיוק במרכז, במרחק שוה ממרכז החלון

    אומר, שאנחנו נעשים מאוד מאוד מודעים של כל הפרה, הכי קלה של הסימטריה הזאת.

    זה שהאשה לא נשענת אחורה, בדיוק כמו הגבר, זו הפרה של הסימטריה, וזה משמעותי.

    למעשה זו התנועה היחידה שיש בתמונה הזאת, תנועה שהופכת את כל הסיטואציה הסטאטית הזאת

    לסביבה שיש בה סיפור.

    הדבר השני, אחרי הקומפוזיציה, אלה הן הפרופורציות. 

    פרופורציות הן עוד מילת מפתח באמנות. אלה הם היחסים שבן הגדלים השונים בתמונה.

    האנשים תופסים את השליש התחתון של התמונה, וכל שני השלישים העליונים זהו המרחב  שמשתרע מולם.

    השליש הזה אומר הרבה מאוד על האוירה בתמונה, על הלך הרוח , ויש בו אפילו איזו אמירה פילוסופית על החיים של האנשים האלה, או על הצלם, שהחליט שככה זה יהיה.

    הדבר השלישי והחשוב מכל, הוא בעיניי העומק.

    החלל המשתרע מולם, למלוא גבול הפריים, ויותר חשוב - הרבה מעבר לגבולות הפריים.

    העמקים של התמונה צריכים לשאוף להיות כמו העומקים של המחשבה, החיים.

    את העמקים משיגים בתמונה עי שימוש בשני מושגי יסוד באמנות:  פרספקטיבה, וטונים. בצבע אפשר להגיד 

    חמים וקרים, משקלים של גוונים.

    כשיש שוני בטונים בין רחוק וקרוב, משיגים עומק.

    כשהעומק ה"טכני" מושג ע" הפרספקטיבה והטונים,

    והוא עשוי טוב, אז נוצר העומק החשוב הזה, העומק של התוכן, העמקים האלה שמחזיקים אותנו ליד התמונה

    מהופנטים , ולא רוצים לזוז משם.

     

    בתמונה הזאת, מיכאל , אני רואה את כל אלה.

    יש משהו מנוגד, שלווה כאילו מושלמת, אבל יש בה גם דריכות, ומתח גדול, בגלל שהאישה לא נינוחה בכלל.

    יש פה סיפור שלם, עומקים של יחסים, של החיים שלהם.

    יש פה סיפור של זוגיות ארוכת שנים, שעדיין משמרת בתוכה את הצורך להראות טוב, להיות תרבותיים, 

    להציג כלפי חוץ מראה מושלם.

    הדריכות של האישה (תמיד זו האישה) שמכניסה לכאן איזו שאלה: האמנם? וזה הופך הכל 

    למשהו, קורטוב של הצגה.

    היא חייה . בעוד שהאיש יושב לו נינוח על זרי חייו, וראשו עסוק במחשבות רגועות.

    מולם הנוף של הגן  מקבל  תחושה של תפאורה , משהו שסידרו להם, במיוחד בשבילם. הם כאילו רגילים לשבת ככה , כאילו זה מה שיש להם גם בבית.

     

    קומפוזיציה, פרופורציות , עומק.

    שלש מילות הקסם שמרכיבות את חיינו. 

    אנחנו נעים ונדים כל הזמן במהלך חיינו

    בצורך לתקן את העיוותים, לאזן, למצוא את היחסים הנכונים שיהיה לנו נעים

    כדי שנוכל לשבת בשקט ולפתח את המחשבות הכי מדהימות שלנו, הכי עמוקות והכי יצירתיות.

     

    נשיקה במצח על התמונה הזאת, מיכאל.

     

     

    היה שווה לחכות לתגובה שלך תמי,

    את כבר לא מפתיעה אותי אלא,

    מוכיחה שוב ושוב את כושר הניתוח

    את הידע הרב שלך ואת רגישותך.

     

    איריס כבר ניתחה את שכתבת

    ואני מצטרף אליה כאן

    ודורש נשיקה במצח גם לה.

     

      20/7/10 19:24:

    צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2010-07-20 14:21:25

    יש בתמונה הזו סיפור חבוי- גלוי. אני כבר שואלת מיליון שאלות וקודחת תבשיל לפי מצב רוחי הטוב ברגעים אלה. אז הם הגיעו לראות מה חדש במוזיאון וישבו לנוח על סיפו של חלון כדי ליהנות מהירוק שבחוץ. בזמן הזה הנכדים שלהם רוקמים את חגיגת הכסף לנישואיהם ועוד מעט יופיעו בפתח ויצפינו את הסוד עד ליום המיוחל.

     

    מדהים כמה וריאציות נמצאות בתמונה אחת ניצה, זה כל פעם מפתיע אותי מחדש.

      20/7/10 19:17:

    צטט: ~ציפוש~ 2010-07-20 11:25:16

    סליחה שאני נדחפת כאן בין החלונות והחלומות.

    שעות פוסעים השניים במוזאון בין יצירות אומנות,ציורים,פסלים.

    הזוג ספוג בהתבוננות.העבירו מחשבות ומסרים בלחש,

    מסוגרים בין חומות,קירות המוזאון,אין אוויר נקי,אין אפילו אור

    טבעי. סופסופ מצאו מקום קבוע אל מול פתח לעולם החיצוני,

    חלון  וזה קצת קשר אל העולם שבחוץ, נוף מרגיע ופסטורלי,

    אור טבעי וכך הם נותנים למחשבות לנשום.

    רק עוד רגע,אני לא רואה את מבטו(כמו מעט אצלה),

    הוא stifff כזה בישיבה שלו,מסוייג,מאופק,הזרוע שלו מקשה

     יוצרת חיץ.

    אבל אולי אניח לו לחלום,אולי הוא רק נינוח מכל היום ומבקש

    רק מבט אחד ממוקד ולא מבטים לעבר חפצי אמנות,רק אולי.

    בכל מקרה הייתי מרככת את גופו,אבל מי אני  בשבילו בכלל.

    והיא הגברת ידה הימנית נינוחה משהו,כאילו קוראת רק אם

    תבקש,ידה השמאלית רק עוצרת את תנועות שפתיה,מילותיה,

    אבל זו הגברת בהחלט פותחת מבט  גם לעברו, ואל הנוף .

    והמחשבות? שרק תפסיק לשאול על מה הוא חושב כרגע.

    לפעמים אני חושבת שבגיל הזה איך לא מתעייפים מלשדר 

    מניפולציה בשפת הגוף,למשל אני כאן,יאאלה תתקרבי.אולי.

    מעניין שעוד מבט ממני אליהם חשבתי על הזיקנה- סוף,

    וחלמתי גם חלום ,ככה קצת, נו רק קצת לקרב להם את הכסאות

    הוא על מחשבותיו,היא על מחשבותיה,ואולי זה להם כבר חלום.

    ולחלום אל החלון.

     

    אין צורך להתנצל ציפ, אולי להתנצר.

    אולי בתרבויות שונות שפת הגוף שונה

    ואולי היא שווה למרות הבדלים.

    יש משהו ברור שקשור עבורי לדת

    בתמונה, משהו קלוויניסטי, פרוטסטני.

    קבלת הגורל שלה והאדונות שלו.

    היו שם חלון וזוג, גם החלון וגם הזוג

    ראו כבר רבות וכאן הם משולבים יחדיו.


      20/7/10 18:55:
    איריס, ממוש, גם חיברת לכאן ועכשיו, וגם הצחקת.
    וזה כישרון אמיתי.
    אין עליך.
      20/7/10 16:55:

    צטט: 2btami 2010-07-20 16:28:39

     

    טוב אז ככה,זה יהיה קצת ארוך, מתנצלת, לא חייבים לקרוא. זה בסדר גמור, בחיי.

    מה פתאום מתנצלת? סוף סוף מישהי נותנת כלים מקצועיים לבחון את התמונה,

    למדתי כאן הרבה מאוד, הכלים שלי הם בעיקר טקסטואליים.

    כבר אקדים ואומר - קראתי פעמיים והתענגתי.  

    דבר ראשון , ומיידית, אם הייתי עוברת על יד הצילום הזה במוזיאון, הייתי נעצרת, וזה בטוח.

    הייתי רואה תמונה.יש הבדל בין צילום לתמונה. בצילום את רואה קטע של חיים, אקרעי, מבודד ע"י הברקה בת מזל של הצלם,

    מין הארה, מין הבנה אינטואיטיבית שיש כאן פריים מיוחד. בעצם הצלם ראה תמונה, וזה אומר קודם כל קומפוזיציה.

    קומפוזיה זו הצורה, האופן , בו מסודרים הדברים על גודל , אורך/רוחב מסודר מראש, ונתון.

    הדבר הראשון שקופץ מייד לעין זו הסימטריה ה כ מ ע ט  מושלמת שיש בתמונה הזאת.

    ה ס י מ ט ריה - איזו נקודה חשובה, כי בעצם אני כל הזמן פרשתי את התזוזות

    מהסימטריה, בלי בכלל להבין שזו היתה נקודת המוצא שממנה הגעתי למשמעויות השונות.

    היא ממש ניתנת לחישוב ולמדידה וזה קל מאוד, בגלל הקוים של סורגי החלון. יושבות שתי דמויות, כאילו מבויימות , כמעט כאילו לפי הוראת הבמאי, משני צידי השולחן על שני כיסאות שמסודרים בדיוק באותה זוית, בדיוק מולנו.

    איזו ראייה חדה וחשובה, תמי, כל-כך מדוייק.

    נקודת המבט שלנו היא מאוד משמעותית, כי זה שאנחנו ניצבים בדיוק במרכז, במרחק שוה ממרכז החלון

    אומר, שאנחנו נעשים מאוד מאוד מודעים של כל הפרה, הכי קלה של הסימטריה הזאת.

    זה שהאשה לא נשענת אחורה, בדיוק כמו הגבר, זו הפרה של הסימטריה, וזה משמעותי.

    למעשה זו התנועה היחידה שיש בתמונה הזאת, תנועה שהופכת את כל הסיטואציה הסטאטית הזאת

    לסביבה שיש בה סיפור. כל שורה אני נפעמת יותר, בחיי, כי זה באמת מה שהניע את הפרשנות.

    הדבר השני, אחרי הקומפוזיציה, אלה הן הפרופורציות. 

    פרופורציות הן עוד מילת מפתח באמנות. אלה הם היחסים שבן הגדלים השונים בתמונה.

    האנשים תופסים את השליש התחתון של התמונה, וכל שני השלישים העליונים זהו המרחב  שמשתרע מולם.

    השליש הזה אומר הרבה מאוד על האוירה בתמונה, על הלך הרוח , ויש בו אפילו איזו אמירה פילוסופית על החיים של האנשים האלה, או על הצלם, שהחליט שככה זה יהיה. לזה בכלל לא הייתי מודעת.

    הדבר השלישי והחשוב מכל, הוא בעיניי העומק.

    החלל המשתרע מולם, למלוא גבול הפריים, ויותר חשוב - הרבה מעבר לגבולות הפריים.

    העמקים של התמונה צריכים לשאוף להיות כמו העומקים של המחשבה, החיים.

    את העמקים משיגים בתמונה עי שימוש בשני מושגי יסוד באמנות:  פרספקטיבה, וטונים. בצבע אפשר להגיד 

    חמים וקרים, משקלים של גוונים. כשיש שוני בטונים בין רחוק וקרוב, משיגים עומק.

    כשהעומק ה"טכני" מושג ע" הפרספקטיבה והטונים,והוא עשוי טוב, אז נוצר העומק החשוב הזה, העומק של התוכן, העמקים האלה שמחזיקים אותנו ליד התמונה מהופנטים , ולא רוצים לזוז משם.

    זה נראה לי נושא להרצאה בפני עצמה, עכשיו עלה לי רעיון כיצד ובאיזה פורום נלמד את כל אלה ממך.

     בתמונה הזאת, מיכאל , אני רואה את כל אלה.יש משהו מנוגד, שלווה כאילו מושלמת, אבל יש בה גם דריכות, ומתח גדול, בגלל שהאישה לא נינוחה בכלל. יש פה סיפור שלם, עומקים של יחסים, של החיים שלהם.

    יש פה סיפור של זוגיות ארוכת שנים, שעדיין משמרת בתוכה את הצורך להראות טוב, להיות תרבותיים, 

    להציג כלפי חוץ מראה מושלם. הדריכות של האישה (תמיד זו האישה) שמכניסה לכאן איזו שאלה: האמנם? וזה הופך הכל 

    למשהו, קורטוב של הצגה. היא חייה . בעוד שהאיש יושב לו נינוח על זרי חייו, וראשו עסוק במחשבות רגועות.

    מסכימה כאן לכל מילה.

    מולם הנוף של הגן  מקבל  תחושה של תפאורה , משהו שסידרו להם, במיוחד בשבילם. הם כאילו רגילים לשבת ככה , כאילו זה מה שיש להם גם בבית. איזו הברקה, לא חשבתי על זה כך, אכן זה נראה כמו נוף בייתי שלהם.

     

    קומפוזיציה, פרופורציות , עומק.

    שלש מילות הקסם שמרכיבות את חיינו. 

    אנחנו נעים ונדים כל הזמן במהלך חיינו

    בצורך לתקן את העיוותים, לאזן, למצוא את היחסים הנכונים שיהיה לנו נעים

    כדי שנוכל לשבת בשקט ולפתח את המחשבות הכי מדהימות שלנו, הכי עמוקות והכי יצירתיות.

    אלה השלוש השורות (שהדגשתי בכתום) אשר בזכותן כותרת לך כתר. את מלכה. איך הצלחת עם הכלים האמנותיים שלך

    לפרש את התמונה וגם לחבר אותם לחיים של כל אחד מאיתנו. קומפוזיציה, פרופורציות, עומק: לתקן את העיוותים, לאזן, למצוא את היחסים שיהיה לנו נעים...

    נראה לי שמהיום נזדקק לכלים האלה כדי להביט בכל תמונה.

    גאון תמוש, זותי יודעת?

    נשיקה במצח על התמונה הזאת, מיכאל.

    איך בסוף מיכאל מקבל את הנשיקה? התמונה הזו היתה קבורה אצלו בתוך הבלוג עם תגובות כמו: בדידות, שלווה.

    יאללה, אחר-כך שואלים למה תמיד האשה לא רגועה.

     

     

     

     

      20/7/10 16:28:

     

    טוב אז ככה,

    זה יהיה קצת ארוך, מתנצלת, 

    לא חייבים לקרוא. זה בסדר גמור, בחיי.

     

    דבר ראשון , ומיידית, אם הייתי עוברת על יד הצילום הזה במוזיאון, הייתי נעצרת, וזה בטוח.

    הייתי רואה תמונה.

    יש הבדל בין צילום לתמונה.

    בצילום את רואה קטע של חיים, אקרעי, מבודד ע"י הברקה בת מזל של הצלם,

    מין הארה, מין הבנה אינטואיטיבית שיש כאן פריים מיוחד.

    בעצם הצלם ראה תמונה, וזה אומר קודם כל קומפוזיציה.

    קומפוזיה זו הצורה, האופן , בו מסודרים הדברים על גודל , אורך/רוחב מסודר מראש, ונתון.

    הדבר הראשון שקופץ מייד לעין זו הסימטריה ה כ מ ע ט  מושלמת שיש בתמונה הזאת.

    היא ממש ניתנת לחישוב ולמדידה וזה קל מאוד, בגלל הקוים של סורגי החלון.

    יושבות שתי דמויות, כאילו מבויימות , כמעט כאילו לפי הוראת הבמאי, משני צידי השולחן

    על שני כיסאות שמסודרים בדיוק באותה זוית, בדיוק מולנו.

    נקודת המבט שלנו היא מאוד משמעותית, כי זה שאנחנו ניצבים בדיוק במרכז, במרחק שוה ממרכז החלון

    אומר, שאנחנו נעשים מאוד מאוד מודעים של כל הפרה, הכי קלה של הסימטריה הזאת.

    זה שהאשה לא נשענת אחורה, בדיוק כמו הגבר, זו הפרה של הסימטריה, וזה משמעותי.

    למעשה זו התנועה היחידה שיש בתמונה הזאת, תנועה שהופכת את כל הסיטואציה הסטאטית הזאת

    לסביבה שיש בה סיפור.

    הדבר השני, אחרי הקומפוזיציה, אלה הן הפרופורציות. 

    פרופורציות הן עוד מילת מפתח באמנות. אלה הם היחסים שבן הגדלים השונים בתמונה.

    האנשים תופסים את השליש התחתון של התמונה, וכל שני השלישים העליונים זהו המרחב  שמשתרע מולם.

    השליש הזה אומר הרבה מאוד על האוירה בתמונה, על הלך הרוח , ויש בו אפילו איזו אמירה פילוסופית על החיים של האנשים האלה, או על הצלם, שהחליט שככה זה יהיה.

    הדבר השלישי והחשוב מכל, הוא בעיניי העומק.

    החלל המשתרע מולם, למלוא גבול הפריים, ויותר חשוב - הרבה מעבר לגבולות הפריים.

    העמקים של התמונה צריכים לשאוף להיות כמו העומקים של המחשבה, החיים.

    את העמקים משיגים בתמונה עי שימוש בשני מושגי יסוד באמנות:  פרספקטיבה, וטונים. בצבע אפשר להגיד 

    חמים וקרים, משקלים של גוונים.

    כשיש שוני בטונים בין רחוק וקרוב, משיגים עומק.

    כשהעומק ה"טכני" מושג ע" הפרספקטיבה והטונים,

    והוא עשוי טוב, אז נוצר העומק החשוב הזה, העומק של התוכן, העמקים האלה שמחזיקים אותנו ליד התמונה

    מהופנטים , ולא רוצים לזוז משם.

     

    בתמונה הזאת, מיכאל , אני רואה את כל אלה.

    יש משהו מנוגד, שלווה כאילו מושלמת, אבל יש בה גם דריכות, ומתח גדול, בגלל שהאישה לא נינוחה בכלל.

    יש פה סיפור שלם, עומקים של יחסים, של החיים שלהם.

    יש פה סיפור של זוגיות ארוכת שנים, שעדיין משמרת בתוכה את הצורך להראות טוב, להיות תרבותיים, 

    להציג כלפי חוץ מראה מושלם.

    הדריכות של האישה (תמיד זו האישה) שמכניסה לכאן איזו שאלה: האמנם? וזה הופך הכל 

    למשהו, קורטוב של הצגה.

    היא חייה . בעוד שהאיש יושב לו נינוח על זרי חייו, וראשו עסוק במחשבות רגועות.

    מולם הנוף של הגן  מקבל  תחושה של תפאורה , משהו שסידרו להם, במיוחד בשבילם. הם כאילו רגילים לשבת ככה , כאילו זה מה שיש להם גם בבית.

     

    קומפוזיציה, פרופורציות , עומק.

    שלש מילות הקסם שמרכיבות את חיינו. 

    אנחנו נעים ונדים כל הזמן במהלך חיינו

    בצורך לתקן את העיוותים, לאזן, למצוא את היחסים הנכונים שיהיה לנו נעים

    כדי שנוכל לשבת בשקט ולפתח את המחשבות הכי מדהימות שלנו, הכי עמוקות והכי יצירתיות.

     

    נשיקה במצח על התמונה הזאת, מיכאל.

     

     

     

      20/7/10 14:24:
    ואם כבר אני בשוונג -

    את הדבר האדום הזה, הנשקף דרך החלון המרכזי, (יצירת אמנות או מה?) ואת העץ מימינו מאד אהבתי בתמונה. יש עוד עץ 'מחודד' לידו, אבל הוא לא נראה באותה מידה. שני הדברים האלה יוצרים מעין אי סימטריות בנוף הפתוח והפרוע.
    יש בתמונה הזו סיפור חבוי- גלוי. אני כבר שואלת מיליון שאלות וקודחת תבשיל לפי מצב רוחי הטוב ברגעים אלה. אז הם הגיעו לראות מה חדש במוזיאון וישבו לנוח על סיפו של חלון כדי ליהנות מהירוק שבחוץ. בזמן הזה הנכדים שלהם רוקמים את חגיגת הכסף לנישואיהם ועוד מעט יופיעו בפתח ויצפינו את הסוד עד ליום המיוחל.
      20/7/10 14:18:

    צטט: irisoded 2010-07-20 13:39:24

    צטט: אילנה אדנר 2010-07-20 13:24:52

    איריס,
    אם את רוצה לדקדקבעניין הכסא, אז
    לא התייחסתי אליו בכלל משתי סיבות. בפעם הראשונה בכלל חשבתי שזה הרדיאטור (אומרים כך בעברית?) . אחר כך דימיינתי לי כסא, אבל אפשר לראות שפניו של הכסא כלפינו ולא כלפיהם. בנוסף, אם אינני טועה, הכסא מרוחק מהם ולא מפריד ביניהם.

    שימי לב לכך שרגלה של האשה נראית מתחת לשולחן ולפני 'הכסא' ולא מאחוריו. לכן, נראה לי שזה לא כסא אלא כפי שחשבתי, רדיאטור.

    הרגליים שלהם מופנות כלפי הפנים ולא כלפי החוץ. נקי את המשקפיים. בלשון המעטה זה מראה על קירוב ולא על ריחוק.
    הישיבה 'המופגנת' שלו היתה יכולה להביע פטריארכליות, ומאדם בגיל הזה לא הייתי מצפה לישיבה 'אחרת'.
    לעומת הנ'ל, אני בהחלט יכולה לחשוב על ישיבה שהיא נינוחה ולאו דווקא מביעה דיעה או דרך חיים מסויימת.

    את לא רואה את המרפקים שלהם?
    אם הייתי יודעת איך משחקים עם פוטושופ, הייתי מציירת לך עיגולים על המרפקים שלהם.

    'אולי ואולי, אבל את לא יכולה לנתח דבר אחד כשלעצמו, אלא מסתמכת על מצבור של פרטים.'

    המילים הנ'ל הם המפתח (כמעט) להיבטים השונים. אפשר 'לנתח' דבר דבר כשלעצמו משום שכל 'דבר' קטן בתמונה, חושף דבר אחר, או נוסף, ולאחר מכן, יוצר את התמונה כולה.

    הפרטים בתמונה הם עובדות, אבל האסוציאציות, שלנו שונות, בדיוק כמו עולם התמונות של כל אחד מאיתנו, שונים.

    אם יש משהו שאני מאד אוהבת בתמונה הרי זה ההשתקפות של הקירוב והריחוק. אם הייתי מגדירה את עבודתו של הצלם, הייתי משתמשת במילים האלו: קירוב וריחוק. באותן מילים הייתי מגדירה את הסוציולוג...


    מותק שלי, אילנה חברתי האהובה, אני רואה אותנו  יושבות שם במסעדה כשרה

    (לבד, כי מי בדיוק יצטרף אלינו למסעדה כשרה)

    ומתווכחות. את תגידי: אהבה, אני אגיד: ניכור.

     את תגידי: צפוי, אני אגיד: בלתי צפוי לחלוטין.

    את תתעקשי: זה ככה וככה, אני אומר: אולי ואולי.

     

     

     

    לא אתעקש בכלל. אגיד לך: צודקת. את רואה בעינייך ואני רואה בעיניי, אז בואי ונתדיין ונלמד.

    :))

     

    עכשיו לגבי הניתוח. היה לי מרצה לספרות בתואר שני, שנתן לי בגיל 27 שעור לחיים,

    היה זה אחרי ניתוח שיר מופלא (לדעתי) שהגשתי לו.

    הוא אמר לי: "את מנתחת כל שורה בשיר לחוד, זה ניתוח אמוציונאלי. 

    תקראי את השיר כולו ואז תנתחי, לזה אני קורא ניתוח אינטלקטואלי.

    תלמדי להשהות את הפרשנות עד שאת מסיימת את קריאת השיר ואז תנתחי כל שורה מתוך המכלול".

    אני כמובן לקחתי את זה לחיים עצמם. לא מסיקה מסקנות חדות מדבר אחד, משהה, ממתינה,

    עד שתתברר התמונה כולה. ההשהייה הפכה להיות אצלי מוטו.

     

     

    גם אני חייבת תודות, אבל למורה בספרות בתיכון ולאחר מכן מרצה נהדר ביותר.

    בין לבין היה איזה רב חב'די נהדר שפגשתי.

    ישבנו כמה סטודנטים יהודים סביב שולחן בשיחה עם רב חב'די. 

    שאלתי אותו שאלת תם: אם התורה כתובה, והיא ברורה לכולם, מדוע ישנם כל כך הרבה פירושים?

    הרב הצביע על מאפרת הזכוכית שהיתה על השולחן ואמר:

    זו מאפרה. כולנו רואים, ויודעים, ממה היא עשויה ולמה היא משמשת. אבל, כל אחד מאיתנו רואה אותה מזווית אחרת בגלל המיקום שלנו סביב השולחן. כל זאת לא משנה את העובדה שזוהי מאפרה מזכוכית.

     

    אני מבינה למה המרצה התכוון, אבל הייתי גם אומרת לו שזוהי שיטה אחת לניתוח והיא לא האבסולוטית משום שגם בניתוח שיר, לכל מילה יש 'תפקיד' כך שאי אפשר להתעלם מיחידה בשיר.

    אינני מתכוונת לכך שנעסוק בכל פסיק ונקודה, אלא רק שיש להם משמעות וצריך לשים אליהם לב.

    האחד יצפה בתמונה ויראה את הנוף. השני, יראה את האנשים. אני ראיתי מרפקים, רגליים, רדיאטור:), אבל גם ראיתי את התמונה בכללותה.

     

    באהבה למשל, זה הכי קשה אבל גם הכי נכון.

    בנוגע לתמונה - היא קשובה לו ורואה דרכו ורכונה אליו.

    הוא לא.

    הישיבה הבוטחת שלו לא עושה עלי רושם, עלייך?

     

    'ישיבה בוטחת' זה עניין של היבט והגדרה.

    לא השתמשתי בהגדרה הזאת משום שלא חוויתי 'קונפליקט מיגדרי' ביניהם.

     

    נ.ב.

    אם נשב במסעדה כשרה בברלין, היי בטוחה שאהיה עסוקה בהשמעת קולות:  'כמה טעים' ו'איזה כיף לאכול במסעדה כשרה' (פה אין).

    :)))

     
     



     

     

      20/7/10 13:39:

    צטט: אילנה אדנר 2010-07-20 13:24:52

    איריס,
    אם את רוצה לדקדקבעניין הכסא, אז
    לא התייחסתי אליו בכלל משתי סיבות. בפעם הראשונה בכלל חשבתי שזה הרדיאטור (אומרים כך בעברית?) . אחר כך דימיינתי לי כסא, אבל אפשר לראות שפניו של הכסא כלפינו ולא כלפיהם. בנוסף, אם אינני טועה, הכסא מרוחק מהם ולא מפריד ביניהם.

    שימי לב לכך שרגלה של האשה נראית מתחת לשולחן ולפני 'הכסא' ולא מאחוריו. לכן, נראה לי שזה לא כסא אלא כפי שחשבתי, רדיאטור.

    הרגליים שלהם מופנות כלפי הפנים ולא כלפי החוץ. נקי את המשקפיים. בלשון המעטה זה מראה על קירוב ולא על ריחוק.
    הישיבה 'המופגנת' שלו היתה יכולה להביע פטריארכליות, ומאדם בגיל הזה לא הייתי מצפה לישיבה 'אחרת'.
    לעומת הנ'ל, אני בהחלט יכולה לחשוב על ישיבה שהיא נינוחה ולאו דווקא מביעה דיעה או דרך חיים מסויימת.

    את לא רואה את המרפקים שלהם?
    אם הייתי יודעת איך משחקים עם פוטושופ, הייתי מציירת לך עיגולים על המרפקים שלהם.

    'אולי ואולי, אבל את לא יכולה לנתח דבר אחד כשלעצמו, אלא מסתמכת על מצבור של פרטים.'

    המילים הנ'ל הם המפתח (כמעט) להיבטים השונים. אפשר 'לנתח' דבר דבר כשלעצמו משום שכל 'דבר' קטן בתמונה, חושף דבר אחר, או נוסף, ולאחר מכן, יוצר את התמונה כולה.

    הפרטים בתמונה הם עובדות, אבל האסוציאציות, שלנו שונות, בדיוק כמו עולם התמונות של כל אחד מאיתנו, שונים.

    אם יש משהו שאני מאד אוהבת בתמונה הרי זה ההשתקפות של הקירוב והריחוק. אם הייתי מגדירה את עבודתו של הצלם, הייתי משתמשת במילים האלו: קירוב וריחוק. באותן מילים הייתי מגדירה את הסוציולוג...


    מותק שלי, אילנה חברתי האהובה, אני רואה אותנו  יושבות שם במסעדה כשרה

    (לבד, כי מי בדיוק יצטרף אלינו למסעדה כשרה)

    ומתווכחות. את תגידי: אהבה, אני אגיד: ניכור.

     את תגידי: צפוי, אני אגיד: בלתי צפוי לחלוטין.

    את תתעקשי: זה ככה וככה, אני אומר: אולי ואולי.

    עכשיו לגבי הניתוח. היה לי מרצה לספרות בתואר שני, שנתן לי בגיל 27 שעור לחיים,

    היה זה אחרי ניתוח שיר מופלא (לדעתי) שהגשתי לו.

    הוא אמר לי: "את מנתחת כל שורה בשיר לחוד, זה ניתוח אמוציונאלי. 

    תקראי את השיר כולו ואז תנתחי, לזה אני קורא ניתוח אינטלקטואלי.

    תלמדי להשהות את הפרשנות עד שאת מסיימת את קריאת השיר ואז תנתחי כל שורה מתוך המכלול".

    אני כמובן לקחתי את זה לחיים עצמם. לא מסיקה מסקנות חדות מדבר אחד, משהה, ממתינה,

    עד שתתברר התמונה כולה. ההשהייה הפכה להיות אצלי מוטו.

    באהבה למשל, זה הכי קשה אבל גם הכי נכון.

    בנוגע לתמונה - היא קשובה לו ורואה דרכו ורכונה אליו.

    הוא לא.

    הישיבה הבוטחת שלו לא עושה עלי רושם, עלייך?

     

      20/7/10 13:30:
    אהה, ועוד דבר קטן -

    שימי לב ל'מחסום' שישנו בין השולחן לידו הם ישובים לבין שאר הקפיטריה (אם זו קפיטריה)

    קשה לי מאד להאמין שלא יהיה להם איכפת מהעיצוב בקפיטריה הזו בכך שיציבו כסאות בגבהים שונים. מה שכן, אם עשו כך, זה כדי לאפשר ישיבה נוחה יותר כאשר צופים בנוף.

    ישנו כסא, המקורב לצופה. בו אני רואה את אותה 'מסגרת' עץ, כך שאני מניחה שיש שם כסאות דומים, וזה מפריך כמובן 'כסא ביניהם' שהוא שונה בצורתו.

    ועכשיו אני ממתינה לתמונה הבאה מאותו מקום כדי לראות את כל הקפיטריה...

      20/7/10 13:24:
    איריס,
    אם את רוצה לדקדקבעניין הכסא, אז
    לא התייחסתי אליו בכלל משתי סיבות. בפעם הראשונה בכלל חשבתי שזה הרדיאטור (אומרים כך בעברית?) . אחר כך דימיינתי לי כסא, אבל אפשר לראות שפניו של הכסא כלפינו ולא כלפיהם. בנוסף, אם אינני טועה, הכסא מרוחק מהם ולא מפריד ביניהם.

    שימי לב לכך שרגלה של האשה נראית מתחת לשולחן ולפני 'הכסא' ולא מאחוריו. לכן, נראה לי שזה לא כסא אלא כפי שחשבתי, רדיאטור.

    הרגליים שלהם מופנות כלפי הפנים ולא כלפי החוץ. נקי את המשקפיים. בלשון המעטה זה מראה על קירוב ולא על ריחוק.
    הישיבה 'המופגנת' שלו היתה יכולה להביע פטריארכליות, ומאדם בגיל הזה לא הייתי מצפה לישיבה 'אחרת'.
    לעומת הנ'ל, אני בהחלט יכולה לחשוב על ישיבה שהיא נינוחה ולאו דווקא מביעה דיעה או דרך חיים מסויימת.

    את לא רואה את המרפקים שלהם?
    אם הייתי יודעת איך משחקים עם פוטושופ, הייתי מציירת לך עיגולים על המרפקים שלהם.

    'אולי ואולי, אבל את לא יכולה לנתח דבר אחד כשלעצמו, אלא מסתמכת על מצבור של פרטים.'

    המילים הנ'ל הם המפתח (כמעט) להיבטים השונים. אפשר 'לנתח' דבר דבר כשלעצמו משום שכל 'דבר' קטן בתמונה, חושף דבר אחר, או נוסף, ולאחר מכן, יוצר את התמונה כולה.

    הפרטים בתמונה הם עובדות, אבל האסוציאציות, שלנו שונות, בדיוק כמו עולם התמונות של כל אחד מאיתנו, שונים.

    אם יש משהו שאני מאד אוהבת בתמונה הרי זה ההשתקפות של הקירוב והריחוק. אם הייתי מגדירה את עבודתו של הצלם, הייתי משתמשת במילים האלו: קירוב וריחוק. באותן מילים הייתי מגדירה את הסוציולוג...




      20/7/10 12:44:

    צטט: אילנה אדנר 2010-07-19 12:43:05

    צטט: irisoded 2010-07-19 12:10:04

    מה פתאום חלון? בדידות?

    יש כאן מערכת יחסים מלאה בין הגבר לאשה, לא מאמינה שאתם לא רואים את זה.

    הוא - מביט ישר, יש לו ישיבה בוטחת, נשען לכסא לאחור, ידיים מונחות בנינוחות על צדי הכסא,

    הרגליים מקופלות לקראת ישיבת הספרה 4 (השולחן נמוך, זה מפריע להשלמת שילוב הרגליים), כולו מקרין ביטחון,

    אולי גם כעס סמוי.

    שימי לב לעובדה שהרגליים שלהם משולבות לאותו כיוון פנימי. אפשר להסיק מכך שיש קשר ופתיחות ביניהם.

    אויש, זה ממש לא נכון! הכיסאות ניצבים זה מול זה

    אבל הגוף שלו מונח יש על עוקם הכיסא, זה עוד יותר הפגנתי.

    אולי הישיבה 'המהוררת' מעט שלהם מביעה גם שיש ביניהם קירוב, אבל גם כבוד מה לאפשרות לבחון דברים בצורות שונות. אגב, גם המרפקים שלהם מכוונים לאותו כיוון. בנקל היה יכול להניח את המרפק השמאלי ואז היה נוצר 'רווח' (מרחק) ביניהם.

    לא יודעת מאין הבאת את סיפור המרפקים, כי בתמונה זה לא קיים. וכמו ששרהג'י ציינה כאן

    ואני בכלל לא ראיתי, יש אפילו כיסא ביניהם.

    נו, למה לא התיישב לידה?

     

    היא - גופה נוטה קדימה, היא מביטה אל הנוף דרכו, היא צדה אותו בזווית עינייה, יד אחת מונחת על ברכיה, אחת מכסה את פניה. אומרים שכשאדם מכסה פניו הוא מסתיר שקר. בכל מקרה היא נראית כמי שעוצרת את רגשותיה. האמת, מבינה אותה, גם אותי הוא מעצבן, הייתי נונת לו איזה ניעור קל. אולי הם אחרי איזה ריב?

    היא לא בדיוק מכסה את הפנים אלא רק נוגעת באף. אולי גירד לה בדיוק באותו רגע שהמצלמה נשלפה? ואולי חיטטה באף בעדינות נשית? ואולי  כל כך התפעלה מהנוף הנשקף שידה עפה לכיוון הפה?

    אולי ואולי, אבל את לא יכולה לנתח דבר אחד כשלעצמו, אלא מסתמכת על מצבור של פרטים.

    ואולי היא לא ישובה עד פנים הכסא כי לנו, לנשים, קשה יותר להתפעל ממשהו ולהיות 'רגועות'?

    אנחנו לא רגועות רק כשיש קשיים, ככה ברגיל אנחנו הכי נינוחות שבעולם.

    הוא נינוח יותר (כך נראה לפחות. לכי תדעי מה מסתובב בראש של גבר)

    יש שיטות טובות לגלות מה מסתובב בראשו אם זה מעניין אותך, בקרוב אלמד אותך, הבעיה היא שאת מצפה

    לחשיבה מורכבת ולסרטים מעניינים, בסוף את מגלה שמסתובבים לו בראש הצרכים הבסיסיים ביותר.

     יש משהו רגוע בתמונה הזאת. זוג מבוגר, שקרוב לוודאי כבר עבר את כל ה'מריבות' האפשריות' והגיע לשלוות הגיל, בו לא צריך לדבר הרבה אלא להינות.

    לכי תדעי, אולי הכירו באיזה אתר הכרויות וזו פגישתם השלישית.

    אם הגבר היה יושב שם עם בחורה צעירה, ההיבט שלי היה שונה לגמרי.

    אני הייתי מפרגנת לה ולו, כל הקטע הזה של גיל מגוחך בעיני

     על החלונות אני בכלל לא רוצה לדבר!

    את החלונות שלי בבית סירבתי, במשך שנים, 'לגדר' בוילונות בדיוק מאותה סיבה. הם אמנות. 

     

      20/7/10 12:11:

    צטט: אילנה אדנר 2010-07-20 10:14:15

    ובינתיים, עד שאיריס תחזור עם התגובה שלה, אני מצרפת את תמונת החלונות בסלון שלי.

    חלום של שנים הפך סוף סוף למציאות וגירדתי את הצבע הלבן מעל העץ המלא.

     

    בדירה הקודמת היו חלונות אחרים. אכנס אל השכנה ואבקש לצלם אותם.

     

     

     

     

    ''

    זה מקסים אילנה, אני חושבת על החיים שמאחורי החלון,

    או בגב החלון, כשהמבט קדימה.

    זו לא מחשבה שעלתה לי בכלל בתמונה של מיכאל.

     

      20/7/10 11:25:

    סליחה שאני נדחפת כאן בין החלונות והחלומות.

    שעות פוסעים השניים במוזאון בין יצירות אומנות,ציורים,פסלים.

    הזוג ספוג בהתבוננות.העבירו מחשבות ומסרים בלחש,

    מסוגרים בין חומות,קירות המוזאון,אין אוויר נקי,אין אפילו אור

    טבעי. סופסופ מצאו מקום קבוע אל מול פתח לעולם החיצוני,

    חלון  וזה קצת קשר אל העולם שבחוץ, נוף מרגיע ופסטורלי,

    אור טבעי וכך הם נותנים למחשבות לנשום.

    רק עוד רגע,אני לא רואה את מבטו(כמו מעט אצלה),

    הוא stifff כזה בישיבה שלו,מסוייג,מאופק,הזרוע שלו מקשה

     יוצרת חיץ.

    אבל אולי אניח לו לחלום,אולי הוא רק נינוח מכל היום ומבקש

    רק מבט אחד ממוקד ולא מבטים לעבר חפצי אמנות,רק אולי.

    בכל מקרה הייתי מרככת את גופו,אבל מי אני  בשבילו בכלל.

    והיא הגברת ידה הימנית נינוחה משהו,כאילו קוראת רק אם

    תבקש,ידה השמאלית רק עוצרת את תנועות שפתיה,מילותיה,

    אבל זו הגברת בהחלט פותחת מבט  גם לעברו, ואל הנוף .

    והמחשבות? שרק תפסיק לשאול על מה הוא חושב כרגע.

    לפעמים אני חושבת שבגיל הזה איך לא מתעייפים מלשדר 

    מניפולציה בשפת הגוף,למשל אני כאן,יאאלה תתקרבי.אולי.

    מעניין שעוד מבט ממני אליהם חשבתי על הזיקנה- סוף,

    וחלמתי גם חלום ,ככה קצת, נו רק קצת לקרב להם את הכסאות

    הוא על מחשבותיו,היא על מחשבותיה,ואולי זה להם כבר חלום.

    ולחלום אל החלון.

      20/7/10 10:17:

    מה יהיה? אי אפשר להכניס תמונה שלמה????

     

    ''

      20/7/10 10:14:

    ובינתיים, עד שאיריס תחזור עם התגובה שלה, אני מצרפת את תמונת החלונות בסלון שלי.

    חלום של שנים הפך סוף סוף למציאות וגירדתי את הצבע הלבן מעל העץ המלא.

     

    בדירה הקודמת היו חלונות אחרים. אכנס אל השכנה ואבקש לצלם אותם.

     

     

     

     

    ''

      20/7/10 09:03:

     

     

    אילנה אדנר מוסרת דרכי שהיא בהמתנה.

     

    צטט: irisoded 2010-07-19 23:45:09

    ותגיד לאילנה אדנר שאני עוד אגיב
    לתגובה שלה
    זה בהכנה (כמו שתמי אומרת)
    בינתיים אני חייבת לעמוד על קנקנם של
    ההולנדים החדשים שצצו בעקבות התמונה הזו.

     

      19/7/10 23:45:
    ותגיד לאילנה אדנר שאני עוד אגיב
    לתגובה שלה
    זה בהכנה (כמו שתמי אומרת)
    בינתיים אני חייבת לעמוד על קנקנם של
    ההולנדים החדשים שצצו בעקבות התמונה הזו.

      19/7/10 22:40:

    צטט: נקודה שבלב 2010-07-19 20:43:40

    יפה כל כך
    וקצת עצוב
    שומם קצת
    ועזוב.
    למרות
    שהגן ירוק,פורח
    ומלבלב
    שואל הלב ומהרהר
    הראו השניים זמנים
    טובים יותר?

    הכסא בין השניים
    מעורר הרבה שאלות
    מי ישב?
    מי עזב?
    ולאן?

    מיכאל
    זה נפלא.

    נפלא שרה,
    לכל אחד מחשבות שונות עם אותה תמונה,
    נפלא שהלב, פורח ומלבלב,
    בכל גיל וצורה,
    כי אחרת היכן היינו?
    ללא האהבה.

     

      19/7/10 22:19:

    צטט: דני ר. 2010-07-19 15:06:03

    משהו שכתבתי לפני כמה שנים
    -----------------------------------------

    בוקר, שמש חורפית חמימה.
    ספסל בגן, שני מבוגרים יושבים.
    היא מוציאה מתיק הפלסטיק תפוח וסכין, מקלפת לאט לאט.
    הוא מוציא את התרמוס, שתי כוסות, מוזג תה מהביל לשניהם.
    היא מחלקת את התפוח לרבעים, מגישה אליו פלח, אל פיו.
    הוא מנגב את זוית פיה במטפחתו.
    יושבים אחד ליד השניה, שקט. מבט קטן מצטלב להם,
    חיוך.
    אנחנו.

    מתאים לתמונה דני, גם היא צולמה לפני כמה שנים.

    את הזיקנה היפה שתיארת אני מאחל לכולנו.

    צילמתי זוג זקנים שישבו יד ביד בבית אבות,

    שאלתי כמה זמן הם יחד, חודשיים הם אמרו.

    גם זה יפה, להתאהב בגיל כזה. לך תדע...

      19/7/10 22:09:

    צטט: הכוזרי-עמיחי עוזרי 2010-07-19 14:14:01

    ''

    אם לא היית נותן כותרת יום במוזיאון זה היה נראה כמו בית אבות של האצולה ההולנדית. והתמונה משדרת קרירות. כל אחד במחשבות שלו. אם התמונה צולמה לאחר ההפסד של נבחרת הולנד במונדיאל זה מסביר את רוח הקדרות. ובמחשבה שניה  זה היה יכול להיות גם ציור של מגריט. הוא השתמש במוטיבים הללו של חלונות... זהו להיום. והצילום כמובן יפה ומעורר מחשבות

     

    איך עלית על זה עמיחי, מלך ומלכת הולנד בהפסקת קפה, באבל על הפסד הולנד בגמר, לפחות לא הפסדנו שוב לגרמניה היא לחשה לו, אבל הוא לא שמע כי הוא שכח את מכשירי השמיעה בארמון.

     

      19/7/10 21:47:

    צטט: ארנה א 2010-07-19 13:12:16

    בכל זאת, מדי סגור, מדי סרוג, מדי רחוק. מתאים לפתיחה של סרט.

     

    היה קר ארנה, אבל בקשר לפתיחה לסרט, הולך.

      19/7/10 21:45:

    צטט: דאז 2010-07-19 13:02:02

    תחילה כבוד לכל המוזיאונים שהכילו לתוכם קפיטריה נעימה ושלווה. אח"כ - לאלו שהכניסו פינת שמש ג"כ. והשלווה מטפטפת כאן מכל פינה.
    מוכן לבלות במוזיאון אפילו שנה תמימה.....

    מחצי הולנדי

     

    אני לושב שאני יודע דורון מה החצי הישראלי היה אומר... 

      19/7/10 21:35:

    צטט: 2btami 2010-07-19 12:43:54

    פה צריכה לבוא תגובה. התגובה בהכנה.
    סבלנות או נמות.....

     

    איך שר הזמר ההוא:  I just can't wait תמי...(תמי אמרתי אני).

      19/7/10 21:33:

    צטט: אילנה אדנר 2010-07-19 12:43:05

    צטט: irisoded 2010-07-19 12:10:04

    מה פתאום חלון? בדידות?

    יש כאן מערכת יחסים מלאה בין הגבר לאשה, לא מאמינה שאתם לא רואים את זה.

    הוא - מביט ישר, יש לו ישיבה בוטחת, נשען לכסא לאחור, ידיים מונחות בנינוחות על צדי הכסא,

    הרגליים מקופלות לקראת ישיבת הספרה 4 (השולחן נמוך, זה מפריע להשלמת שילוב הרגליים), כולו מקרין ביטחון,

    אולי גם כעס סמוי.

    שימי לב לעובדה שהרגליים שלהם משולבות לאותו כיוון פנימי. אפשר להסיק מכך שיש קשר ופתיחות ביניהם.

    אולי הישיבה 'המהוררת' מעט שלהם מביעה גם שיש ביניהם קירוב, אבל גם כבוד מה לאפשרות לבחון דברים בצורות שונות.

    אגב, גם המרפקים שלהם מכוונים לאותו כיוון. בנקל היה יכול להניח את המרפק השמאלי ואז היה נוצר 'רווח' (מרחק) ביניהם.

     

    היא - גופה נוטה קדימה, היא מביטה אל הנוף דרכו, היא צדה אותו בזווית עינייה, יד אחת מונחת על ברכיה, אחת מכסה את פניה. אומרים שכשאדם מכסה פניו הוא מסתיר שקר. בכל מקרה היא נראית כמי שעוצרת את רגשותיה. האמת, מבינה אותה, גם אותי הוא מעצבן, הייתי נונת לו איזה ניעור קל. אולי הם אחרי איזה ריב?

    היא לא בדיוק מכסה את הפנים אלא רק נוגעת באף. אולי גירד לה בדיוק באותו רגע שהמצלמה נשלפה? ואולי חיטטה באף בעדינות נשית? ואולי  כל כך התפעלה מהנוף הנשקף שידה עפה לכיוון הפה?

    ואולי היא לא ישובה עד פנים הכסא כי לנו, לנשים, קשה יותר להתפעל ממשהו ולהיות 'רגועות'? הוא נינוח יותר (כך נראה לפחות. לכי תדעי מה מסתובב בראש של גבר)

     

    יש משהו רגוע בתמונה הזאת. זוג מבוגר, שקרוב לוודאי כבר עבר את כל ה'מריבות' האפשריות' והגיע לשלוות הגיל, בו לא צריך לדבר הרבה אלא להינות. אם הגבר היה יושב שם עם בחורה צעירה, ההיבט שלי היה שונה לגמרי.

     

    על החלונות אני בכלל לא רוצה לדבר!

    את החלונות שלי בבית סירבתי, במשך שנים, 'לגדר' בוילונות בדיוק מאותה סיבה. הם אמנות. 

     

    אמנם אילנה, לאיריס ענית, אוסיף לדברייך שאכן, החלונות דברי אמנות הם, זכוכית משולבת בנחושת, עבודת יד.

     

    אוסיף עוד, שדודתי שתחיה תחגוג בקרוב 60 שנות נישואין (עם אותו הדוד) ולשאלה איך זה להיות כל כך הרבה זמן עם גבר אחד ענתה: עשרים השנים הראשונות היו קשות...

    חלום(ן)

      19/7/10 21:27:

    צטט: אילנה ינובסקי 2010-07-19 12:36:46

    הייתי קוראת לתמונה - "החיים נמשכים". מול הזקנה המיושבת אל תוך כיסאות נוחים, ומבט שיש בו גם תוגה וגם חלום, פורח לו חורש ירוק עד, והדשא מכוסח למשעי, והכל מסודר בחיים ובטבע. בין השניים שוררת המון הבנה כי היא מתחוורת מול החלון הקרוע אל הטבע.

     

    לא אדע אילנה אם הם בטוב או ברע היו באותו יום יפה במקום המקסים עם השקט ששרר ביניהם ושם. תמונה יפה ציירת כאן ושם נהדר רקמת לתמונה.

      19/7/10 21:19:

    צטט: yoaview 2010-07-19 12:35:50

     

     

     

     

     

    זה היה במניאפוליס, מדינת מניסוטה, ארצות - הברית

    על הגבול הקנדי.

     

    פברואר

    חורף חורף, לבן לבן, קר קר, מאוד מאוד

     

    ואני סטודנט צעיר ללימודי המאסטר באנתרופולוגיה

    אשה מיוחדת במינה [ בידי צימרמן ] ומשפחתה ארחו אותי

    בביתם.

     

    זוכר את החלון

    היינו שנינו יישובים

    לפני הלימודים או אחרי הלימודים

    היא היתה מחכה לי עם ארוחה חמה ושתיה מיוחדה שאהבתי

    וסידרה בנוחות על שולחן קטן ליד החלון כך שיכולתי להתענג

    מהמראה של נהר המיסיסיפי הקפוא הנשקף מבעד לזגוגיות

    הנקיות

     

    מאז בכל הנסיעות והטיולים

    אלו שעובדים איתי כבר מורגלים

    כשהם מזמינים בתי מלון במקומות בעולם

    הם שואלים ומחפשים את החלון שיואב רגיל אליו

     

    וגם בבית 

    ועכשיו בשיפוצים בסטודיו

    האדריכלית הבינה שהיא יכולה לארגן את התוכניות כלבבה

    ומושכלות מוחה .... ובלבד שתאפשר לי לשבת ליד החלון

    של מניאפוליס המושלגת.

     

    צילום מרהיב,

    כהרגלו של הצלם

    תרכובת נדירה ושזורה

    בגוונים עדינים של  צבעים וקומפוזיציה נכונה ומרקמים מתאימים

    ואנושיות ניבטת כמו תוספת של התבלינים הנכונים

    אלו היוצרים את הטעמים הייחודיים

     

    "שאפו"

     

    עם הרבה  כבוד

     

    יואב

     

     

    יואב יקר, אתה כותב תמיד מהלב, מגלה מדי פעם עוד חלק ממך, להתמוגג.

    ואגב חלון, יש לי פה אחד בשבילך, בלי המיסיסיפי, או הגולן, אגמון וברבורים

    עם גוזליהם וירוק ושקט. ותודה מהלב.

     

     

     

      19/7/10 21:14:

    צטט: irisoded 2010-07-19 12:10:04

    מה פתאום חלון? בדידות?

    יש כאן מערכת יחסים מלאה בין הגבר לאשה, לא מאמינה שאתם לא רואים את זה.

    הוא - מביט ישר, יש לו ישיבה בוטחת, נשען לכסא לאחור, ידיים מונחות בנינוחות על צדי הכסא,

    הרגליים מקופלות לקראת ישיבת הספרה 4 (השולחן נמוך, זה מפריע להשלמת שילוב הרגליים), כולו מקרין ביטחון,

    אולי גם כעס סמוי.

    היא - גופה נוטה קדימה, היא מביטה אל הנוף דרכו, היא צדה אותו בזווית עינייה, יד אחת מונחת על ברכיה, אחת מכסה את פניה. אומרים שכשאדם מכסה פניו הוא מסתיר שקר. בכל מקרה היא נראית כמי שעוצרת את רגשותיה. האמת, מבינה אותה, גם אותי הוא מעצבן, הייתי נונת לו איזה ניעור קל. אולי הם אחרי איזה ריב?

     

    איריס, את מעוררת נשמות נחות. לא יודע, לא שאלתי, עבורי זו היתה סיטואציה לא פתורה, עם עיצוב כמעט גרפי שמשכו את עיני. שלוש שנים לאחר מכן, אני תמיד שואל את עצמי את אותה השאלה: האם הם עוד בחיים, כי מה שהיה, עבר.

      19/7/10 21:10:

    צטט: oritall 2009-01-28 01:38:52

    מצוין!

     

    שלווה מלחיצה שכזו ...

     

    השלווה הזו ארכה הרבה זמן, התנצלות.

      19/7/10 21:09:

    צטט: ננטטעע 2008-09-05 23:38:29

    הכל כל כך הולנדי

     

    יו נטע, לקח לי שנתיים לענות לך. כל כך לא הולנדי...

      19/7/10 20:43:
    יפה כל כך
    וקצת עצוב
    שומם קצת
    ועזוב.
    למרות
    שהגן ירוק,פורח
    ומלבלב
    שואל הלב ומהרהר
    הראו השניים זמנים
    טובים יותר?

    הכסא בין השניים
    מעורר הרבה שאלות
    מי ישב?
    מי עזב?
    ולאן?

    מיכאל
    זה נפלא.





      19/7/10 15:06:
    משהו שכתבתי לפני כמה שנים
    -----------------------------------------

    בוקר, שמש חורפית חמימה.
    ספסל בגן, שני מבוגרים יושבים.
    היא מוציאה מתיק הפלסטיק תפוח וסכין, מקלפת לאט לאט.
    הוא מוציא את התרמוס, שתי כוסות, מוזג תה מהביל לשניהם.
    היא מחלקת את התפוח לרבעים, מגישה אליו פלח, אל פיו.
    הוא מנגב את זוית פיה במטפחתו.
    יושבים אחד ליד השניה, שקט. מבט קטן מצטלב להם,
    חיוך.
    אנחנו.

    ''

    אם לא היית נותן כותרת יום במוזיאון זה היה נראה כמו בית אבות של האצולה ההולנדית. והתמונה משדרת קרירות. כל אחד במחשבות שלו. אם התמונה צולמה לאחר ההפסד של נבחרת הולנד במונדיאל זה מסביר את רוח הקדרות. ובמחשבה שניה  זה היה יכול להיות גם ציור של מגריט. הוא השתמש במוטיבים הללו של חלונות... זהו להיום. והצילום כמובן יפה ומעורר מחשבות

      19/7/10 13:12:
    בכל זאת, מדי סגור, מדי סרוג, מדי רחוק. מתאים לפתיחה של סרט.
      19/7/10 13:02:
    תחילה כבוד לכל המוזיאונים שהכילו לתוכם קפיטריה נעימה ושלווה. אח"כ - לאלו שהכניסו פינת שמש ג"כ. והשלווה מטפטפת כאן מכל פינה.
    מוכן לבלות במוזיאון אפילו שנה תמימה.....

    מחצי הולנדי
      19/7/10 12:43:
    פה צריכה לבוא תגובה. התגובה בהכנה.
    סבלנות או נמות.....
      19/7/10 12:43:

    צטט: irisoded 2010-07-19 12:10:04

    מה פתאום חלון? בדידות?

    יש כאן מערכת יחסים מלאה בין הגבר לאשה, לא מאמינה שאתם לא רואים את זה.

    הוא - מביט ישר, יש לו ישיבה בוטחת, נשען לכסא לאחור, ידיים מונחות בנינוחות על צדי הכסא,

    הרגליים מקופלות לקראת ישיבת הספרה 4 (השולחן נמוך, זה מפריע להשלמת שילוב הרגליים), כולו מקרין ביטחון,

    אולי גם כעס סמוי.

    שימי לב לעובדה שהרגליים שלהם משולבות לאותו כיוון פנימי. אפשר להסיק מכך שיש קשר ופתיחות ביניהם.

    אולי הישיבה 'המהוררת' מעט שלהם מביעה גם שיש ביניהם קירוב, אבל גם כבוד מה לאפשרות לבחון דברים בצורות שונות.

    אגב, גם המרפקים שלהם מכוונים לאותו כיוון. בנקל היה יכול להניח את המרפק השמאלי ואז היה נוצר 'רווח' (מרחק) ביניהם.

     

    היא - גופה נוטה קדימה, היא מביטה אל הנוף דרכו, היא צדה אותו בזווית עינייה, יד אחת מונחת על ברכיה, אחת מכסה את פניה. אומרים שכשאדם מכסה פניו הוא מסתיר שקר. בכל מקרה היא נראית כמי שעוצרת את רגשותיה. האמת, מבינה אותה, גם אותי הוא מעצבן, הייתי נונת לו איזה ניעור קל. אולי הם אחרי איזה ריב?

    היא לא בדיוק מכסה את הפנים אלא רק נוגעת באף. אולי גירד לה בדיוק באותו רגע שהמצלמה נשלפה? ואולי חיטטה באף בעדינות נשית? ואולי  כל כך התפעלה מהנוף הנשקף שידה עפה לכיוון הפה?

    ואולי היא לא ישובה עד פנים הכסא כי לנו, לנשים, קשה יותר להתפעל ממשהו ולהיות 'רגועות'? הוא נינוח יותר (כך נראה לפחות. לכי תדעי מה מסתובב בראש של גבר)

     

    יש משהו רגוע בתמונה הזאת. זוג מבוגר, שקרוב לוודאי כבר עבר את כל ה'מריבות' האפשריות' והגיע לשלוות הגיל, בו לא צריך לדבר הרבה אלא להינות. אם הגבר היה יושב שם עם בחורה צעירה, ההיבט שלי היה שונה לגמרי.

     

    על החלונות אני בכלל לא רוצה לדבר!

    את החלונות שלי בבית סירבתי, במשך שנים, 'לגדר' בוילונות בדיוק מאותה סיבה. הם אמנות. 

    חלום(ן)

      19/7/10 12:36:
    הייתי קוראת לתמונה - "החיים נמשכים". מול הזקנה המיושבת אל תוך כיסאות נוחים, ומבט שיש בו גם תוגה וגם חלום, פורח לו חורש ירוק עד, והדשא מכוסח למשעי, והכל מסודר בחיים ובטבע. בין השניים שוררת המון הבנה כי היא מתחוורת מול החלון הקרוע אל הטבע.
      19/7/10 12:35:

     

     

     

     

     

    זה היה במניאפוליס, מדינת מניסוטה, ארצות - הברית

    על הגבול הקנדי.

     

    פברואר

    חורף חורף, לבן לבן, קר קר, מאוד מאוד

     

    ואני סטודנט צעיר ללימודי המאסטר באנתרופולוגיה

    אשה מיוחדת במינה [ בידי צימרמן ] ומשפחתה ארחו אותי

    בביתם.

     

    זוכר את החלון

    היינו שנינו יישובים

    לפני הלימודים או אחרי הלימודים

    היא היתה מחכה לי עם ארוחה חמה ושתיה מיוחדה שאהבתי

    וסידרה בנוחות על שולחן קטן ליד החלון כך שיכולתי להתענג

    מהמראה של נהר המיסיסיפי הקפוא הנשקף מבעד לזגוגיות

    הנקיות

     

    מאז בכל הנסיעות והטיולים

    אלו שעובדים איתי כבר מורגלים

    כשהם מזמינים בתי מלון במקומות בעולם

    הם שואלים ומחפשים את החלון שיואב רגיל אליו

     

    וגם בבית 

    ועכשיו בשיפוצים בסטודיו

    האדריכלית הבינה שהיא יכולה לארגן את התוכניות כלבבה

    ומושכלות מוחה .... ובלבד שתאפשר לי לשבת ליד החלון

    של מניאפוליס המושלגת.

     

    צילום מרהיב,

    כהרגלו של הצלם

    תרכובת נדירה ושזורה

    בגוונים עדינים של  צבעים וקומפוזיציה נכונה ומרקמים מתאימים

    ואנושיות ניבטת כמו תוספת של התבלינים הנכונים

    אלו היוצרים את הטעמים הייחודיים

     

    "שאפו"

     

    עם הרבה  כבוד

     

    יואב

     

     

     

     

     

      19/7/10 12:10:

    מה פתאום חלון? בדידות?

    יש כאן מערכת יחסים מלאה בין הגבר לאשה, לא מאמינה שאתם לא רואים את זה.

    הוא - מביט ישר, יש לו ישיבה בוטחת, נשען לכסא לאחור, ידיים מונחות בנינוחות על צדי הכסא,

    הרגליים מקופלות לקראת ישיבת הספרה 4 (השולחן נמוך, זה מפריע להשלמת שילוב הרגליים), כולו מקרין ביטחון,

    אולי גם כעס סמוי.

    היא - גופה נוטה קדימה, היא מביטה אל הנוף דרכו, היא צדה אותו בזווית עינייה, יד אחת מונחת על ברכיה, אחת מכסה את פניה. אומרים שכשאדם מכסה פניו הוא מסתיר שקר. בכל מקרה היא נראית כמי שעוצרת את רגשותיה. האמת, מבינה אותה, גם אותי הוא מעצבן, הייתי נונת לו איזה ניעור קל. אולי הם אחרי איזה ריב?

      28/1/09 01:38:

    מצוין!

     

    שלווה מלחיצה שכזו ...

      5/9/08 23:38:
    הכל כל כך הולנדי
      27/3/08 03:54:

    רונית,

    יפה שראית את מוטיב הבדידות בתמונה.

      26/3/08 07:12:

    ואיזה באסה

    התמונה התהפכה

    לא נורא תעמוד על הצד ...

      25/3/08 22:37:

     

     

     

    פתאום גיליתי את הצילום הזה אצלך ומאד אהבתי !!!

     

    משום מה הזכיר לי את  Andrew Wyeth  בציוריו שמבטאים המון בדידות

    (והוא אחד מהאהובים עלי)...

     

    והנה אחד משלו...

     

      6/1/08 00:48:

    זהו שולמית,

    מסיבה זו צילמתי אותו...

      5/1/08 23:45:

    שלום מיכאל

     אני מאד אוהבת את התמונה. הייתי רוצה חלון כזה.

     כל טוב

    שולמית