אני רק יכולה לומר שאני מוצאת לה בת זוג ראויה בחלון תחתיה
בשתיהן מתקיימים קווי האלכסון שחוצים את הפריים ובשתיהן הכתם האדום
מספר סיפור
לילה טוב ומבורך שיהיה לך
אשר ידידי
תודה לך מיכל, ,מבחינת סיפור, דוקא למגבת שבולטת בכל התמונה, אין שום משמעות,
ללמדך שלא כל הנוצץ זהב הוא,, דוקא לחללים האפורים הכהים ,לדלת , ולפתחי הדלתות :, בשרותים(הדלת נראית בברור עם החלון הקטן בחלק העליון,) והפתח של המקלחת שמסתמן ברמיזה,
לכל אלו יש משמעות הרבה יותר משנראה על פני השטח, כן הציור מתחבר להיסטוריה הפרטית שלי, שקושרת את זה שהיה לי סטודיו לצילום לפני שנים,על כן הציור הייתי מחליף לעיתים קרובות צילומים שצילמתי בסטודיו,, ,שנת 81 היתה שיא של תקופה ,שבמובן העמוק הייתי מגדירה כתקוםת הרנסנס הפרטית שלי,
אמנם בתקופה הזו לא היה לי ציוד סטודיו מלא, אבל ידעתי לאלתר, לעומת זאת כמה שהסטודיו לא היה גדול היו בו הרבה חפצים
ואביזרים,: כמו בגוד נוסטלגי כובעים בסגנונות שונים ,חביות,גלגל כרכרה,קלשון עץ מחברון, כסאות מרופדים בבדי קטיפה,
כפפות וצוארונים, שמשיות,,אפילו פנס רכבות בצבע אדמדם,כנור. אקורדיון ישן, ועוד אבזרים שכרגע לא עולים לי במחשבה,
הגעתינ למצב שבפורים היו צובאים על הסטודיו יותר מ20 משפחות ,עד שנאלצנו לתת להם מספרים כמו בקופ'ח,
ואז בשיא החלטתי לעשות תפנית של מאה ושמונים מעלות , ועברתי לתל אביב,, פתחתי מעבדה לצלמים מקצועיים,
וצירפתי עוד שותף,, זה היה מעבר מהאור אל החושך, בכל המובנים, ארבע שנים עבדתי בחושך מוחלט יותר מ10 שעות ביממה,
וכל הפיתוח נעשה בקערות פתוחות,,מה שגרם לבסוף (ככה אני חושב לאור ממצאים דומים של קולגות מאותו תחום) לקיתינ במחלת הפרקינסון, בשנת 86 עזבתי את תל אביב וחזרתי לכפר סבא, בשנת 90 פתחתי סטודיו מחדש אמנם אז היתה פחות דרישה לצילומים בסגנון נוסטלגי, אבל היה לי קשר עם גרפיקאים ומשרדי פרסום, ועבדתי יותר בתחום הפרסום, התחברתי גם כצלם מערכת של "קול הכפר"
עיתון מקומי, שהחל דרכו ב1990 מלבד זאת צילומי מצאו חן בעיני דוברת העיריה,עופרה בירך(לאחר שפרשה מעבודתה בעיריה הוציאה ספר ילדים) כך שצילמתי את כל הארועים בעיריה, מחלקת תרבות, מחלקת ספורט,ומחלקת הנוער,
העניינים זרמו להם על מי מנוחות ,אבל בשנת 2004 נאלצתי לסגור עקב המחלה, מבחינה מסוימת דוקא המחלה היטיבה אתי,
כיום אני מ צלם רק את הדברים שאני מתחבר אליהם בלב ובנפש ,
ואני מרגיש גם שהכיוון של האישי נעשה יותר ויותר מחודד,
אם נחזור לתמונה של המגבת על כן הציור כאמור למגבת אין כל משמעות בעיני,
לעומת זאת עם הפתחים הצרים משקופים ודלתות אני צריך להתמודד יום יום בעקר בבקרים ובחיחות שאני צריך לקום
כדי ללכת לשרותים, אלו אותם אזורים אפורים ביממה שהתרופות אינן חשפיעות ומעברים וחללים צרים,
הם קללת חולי הפרקינסון, ועם כל זאת אני חושב שאני מנצל את המחלה לצורכי הצילום שלי,
ואני שמחה להזכיר זאת שוב ושמחה גם שאתה מתפנה להפיק כעת את מה שלבך מראה לך
(מכירה היטב את התמיסות ואת חדר החושך...)
דבריך אלה ילוו אותי הלאה
חותמת כמוך
בידידות ובחיבה רבה
מיכל
לילה טוב מיכל, מצטער שגרמתי לך להתעצב , זאת לא היתה כוונתי,
וזה במידה מסוימת הסיכון שבחשיפה,, רציתי רק להראות את חצי הכוס המלאה,
שאני לוגם ממנה בעקבות המחלה,
בזכותה, הגעתי לחידוד הפן האישי בעבודות שלי, קרו לי גם דברים טובים באתר, כמו תערוכת יחיד שהיתה לי לפני שנה וחצי במוזיאון בית התנך,,שבה הצגתי יותר מ60 עבודות על תל אביב ושכונותיה ,צילומים שצילמתי ב1974 1975 ,
ובשנות ה80,, וקיום התערוכה היה בזכות לורי, שהיתה מאוד פעילה באתר ולמעשה היא היתה אוצרת התערוכה ,
בחרה את התמונות עיצבה את התערוכה, ויצקה את התכנים ,כמו את קורות החיים וכו',
מגיעה גם תודה לאינתי שדחפה אותי ממש בכוח להכנס לאתר קפה דה מרקר,
וגם הכרתי חברים טובים באמצע הדרךשאני מאוד מעריך ומחבב (את ביניהם),
הכי חשוב לי זה החיבור של,הצד הנפשי שמתבטא ביצירה, במקרה שלי אלו צילומים שאני משתדל להעניק להם משהו ממני,
בכלל כל העניין נראה לי כנס, אי שם במרחק מאה וחמישים מליון ק'מ על פני השמש ,
מתפרצת כל שבריר שניה אנרגיה,שטסה במשך קצת יותר משמונה דקות
מגיעה לאטמוספורהשל כדור הארץ שם עוברת פילטרציה שמקלפת את אותה אנרגיה, מקרניים מזיקות,
נשאר רק האור בתדירויות של האור הנראה פלוס uv פוגעת באוביקט שמשמש גם כפילטר ומשם דרך עדשה פשוטה מזכוכית נ שברת אל לוח רגיש נוצרת תמונה, שכל אחד יכול להוסיף מ שהו מעצמו ,ואז מעלים ל אתר ומשתפים את החברים,
כלומר באיזה שהוא מובן אנחנו מתעסקים בעניינים קוסמיים,,
אני רק יכולה לומר שאני מוצאת לה בת זוג ראויה בחלון תחתיה
בשתיהן מתקיימים קווי האלכסון שחוצים את הפריים ובשתיהן הכתם האדום
מספר סיפור
לילה טוב ומבורך שיהיה לך
אשר ידידי
תודה לך מיכל, ,מבחינת סיפור, דוקא למגבת שבולטת בכל התמונה, אין שום משמעות,
ללמדך שלא כל הנוצץ זהב הוא,, דוקא לחללים האפורים הכהים ,לדלת , ולפתחי הדלתות :, בשרותים(הדלת נראית בברור עם החלון הקטן בחלק העליון,) והפתח של המקלחת שמסתמן ברמיזה,
לכל אלו יש משמעות הרבה יותר משנראה על פני השטח, כן הציור מתחבר להיסטוריה הפרטית שלי, שקושרת את זה שהיה לי סטודיו לצילום לפני שנים,על כן הציור הייתי מחליף לעיתים קרובות צילומים שצילמתי בסטודיו,, ,שנת 81 היתה שיא של תקופה ,שבמובן העמוק הייתי מגדירה כתקוםת הרנסנס הפרטית שלי,
אמנם בתקופה הזו לא היה לי ציוד סטודיו מלא, אבל ידעתי לאלתר, לעומת זאת כמה שהסטודיו לא היה גדול היו בו הרבה חפצים
ואביזרים,: כמו בגוד נוסטלגי כובעים בסגנונות שונים ,חביות,גלגל כרכרה,קלשון עץ מחברון, כסאות מרופדים בבדי קטיפה,
כפפות וצוארונים, שמשיות,,אפילו פנס רכבות בצבע אדמדם,כנור. אקורדיון ישן, ועוד אבזרים שכרגע לא עולים לי במחשבה,
הגעתינ למצב שבפורים היו צובאים על הסטודיו יותר מ20 משפחות ,עד שנאלצנו לתת להם מספרים כמו בקופ'ח,
ואז בשיא החלטתי לעשות תפנית של מאה ושמונים מעלות , ועברתי לתל אביב,, פתחתי מעבדה לצלמים מקצועיים,
וצירפתי עוד שותף,, זה היה מעבר מהאור אל החושך, בכל המובנים, ארבע שנים עבדתי בחושך מוחלט יותר מ10 שעות ביממה,
וכל הפיתוח נעשה בקערות פתוחות,,מה שגרם לבסוף (ככה אני חושב לאור ממצאים דומים של קולגות מאותו תחום) לקיתינ במחלת הפרקינסון, בשנת 86 עזבתי את תל אביב וחזרתי לכפר סבא, בשנת 90 פתחתי סטודיו מחדש אמנם אז היתה פחות דרישה לצילומים בסגנון נוסטלגי, אבל היה לי קשר עם גרפיקאים ומשרדי פרסום, ועבדתי יותר בתחום הפרסום, התחברתי גם כצלם מערכת של "קול הכפר"
עיתון מקומי, שהחל דרכו ב1990 מלבד זאת צילומי מצאו חן בעיני דוברת העיריה,עופרה בירך(לאחר שפרשה מעבודתה בעיריה הוציאה ספר ילדים) כך שצילמתי את כל הארועים בעיריה, מחלקת תרבות, מחלקת ספורט,ומחלקת הנוער,
העניינים זרמו להם על מי מנוחות ,אבל בשנת 2004 נאלצתי לסגור עקב המחלה, מבחינה מסוימת דוקא המחלה היטיבה אתי,
כיום אני מ צלם רק את הדברים שאני מתחבר אליהם בלב ובנפש ,
ואני מרגיש גם שהכיוון של האישי נעשה יותר ויותר מחודד,
אם נחזור לתמונה של המגבת על כן הציור כאמור למגבת אין כל משמעות בעיני,
לעומת זאת עם הפתחים הצרים משקופים ודלתות אני צריך להתמודד יום יום בעקר בבקרים ובחיחות שאני צריך לקום
כדי ללכת לשרותים, אלו אותם אזורים אפורים ביממה שהתרופות אינן חשפיעות ומעברים וחללים צרים,
הם קללת חולי הפרקינסון, ועם כל זאת אני חושב שאני מנצל את המחלה לצורכי הצילום שלי,
אשר, עוד רגע יגיע מפתח הדלת השור ( : צילום נהדר אוהבת את המעברים מאור לצל
יום נעים דבי
צהרים טובים לך דבי,תודה על התגובה המפענחת,
המעברים מאור לצל, ושור העובר דרך פתח הדלת,
הוסיפו לי את החוליה החסרה, אבל לשם ההבנה המלאה למשמעכות הגילוי הזה
,
יש לקרוא את תגובתי למיכל באיטם הקודם,,
למעשה שור אינו יכול לעבור בפתח הדלת אלא אם כן יפצפץ אותה על המשקופים והקירות מסביב,
וההסבר ההגיוני היחידי שעולה לי בראשה שאותו שור בזעמו זה אני המתקשדה בתסמיני המחלה לעבור דרך פתחים ומסדרונות צרים ,
ואותה מגבת אדומה הוא אינה אלאנ תסמיני המחלה , הגורמים לכעס אצור שלפעמים אני פורק באגרופים קפוצים הניתכים על משקופים ודלתות, תסמונת שהרבה מכירים אותה כד'ר ג'ייקל ומיסטר הייד,
אני רק יכולה לומר שאני מוצאת לה בת זוג ראויה בחלון תחתיה
בשתיהן מתקיימים קווי האלכסון שחוצים את הפריים ובשתיהן הכתם האדום
מספר סיפור
לילה טוב ומבורך שיהיה לך
אשר ידידי
תודה לך מיכל, ,מבחינת סיפור, דוקא למגבת שבולטת בכל התמונה, אין שום משמעות,
ללמדך שלא כל הנוצץ זהב הוא,, דוקא לחללים האפורים הכהים ,לדלת , ולפתחי הדלתות :, בשרותים(הדלת נראית בברור עם החלון הקטן בחלק העליון,) והפתח של המקלחת שמסתמן ברמיזה,
לכל אלו יש משמעות הרבה יותר משנראה על פני השטח, כן הציור מתחבר להיסטוריה הפרטית שלי, שקושרת את זה שהיה לי סטודיו לצילום לפני שנים,על כן הציור הייתי מחליף לעיתים קרובות צילומים שצילמתי בסטודיו,, ,שנת 81 היתה שיא של תקופה ,שבמובן העמוק הייתי מגדירה כתקוםת הרנסנס הפרטית שלי,
אמנם בתקופה הזו לא היה לי ציוד סטודיו מלא, אבל ידעתי לאלתר, לעומת זאת כמה שהסטודיו לא היה גדול היו בו הרבה חפצים
ואביזרים,: כמו בגוד נוסטלגי כובעים בסגנונות שונים ,חביות,גלגל כרכרה,קלשון עץ מחברון, כסאות מרופדים בבדי קטיפה,
כפפות וצוארונים, שמשיות,,אפילו פנס רכבות בצבע אדמדם,כנור. אקורדיון ישן, ועוד אבזרים שכרגע לא עולים לי במחשבה,
הגעתינ למצב שבפורים היו צובאים על הסטודיו יותר מ20 משפחות ,עד שנאלצנו לתת להם מספרים כמו בקופ'ח,
ואז בשיא החלטתי לעשות תפנית של מאה ושמונים מעלות , ועברתי לתל אביב,, פתחתי מעבדה לצלמים מקצועיים,
וצירפתי עוד שותף,, זה היה מעבר מהאור אל החושך, בכל המובנים, ארבע שנים עבדתי בחושך מוחלט יותר מ10 שעות ביממה,
וכל הפיתוח נעשה בקערות פתוחות,,מה שגרם לבסוף (ככה אני חושב לאור ממצאים דומים של קולגות מאותו תחום) לקיתינ במחלת הפרקינסון, בשנת 86 עזבתי את תל אביב וחזרתי לכפר סבא, בשנת 90 פתחתי סטודיו מחדש אמנם אז היתה פחות דרישה לצילומים בסגנון נוסטלגי, אבל היה לי קשר עם גרפיקאים ומשרדי פרסום, ועבדתי יותר בתחום הפרסום, התחברתי גם כצלם מערכת של "קול הכפר"
עיתון מקומי, שהחל דרכו ב1990 מלבד זאת צילומי מצאו חן בעיני דוברת העיריה,עופרה בירך(לאחר שפרשה מעבודתה בעיריה הוציאה ספר ילדים) כך שצילמתי את כל הארועים בעיריה, מחלקת תרבות, מחלקת ספורט,ומחלקת הנוער,
העניינים זרמו להם על מי מנוחות ,אבל בשנת 2004 נאלצתי לסגור עקב המחלה, מבחינה מסוימת דוקא המחלה היטיבה אתי,
כיום אני מ צלם רק את הדברים שאני מתחבר אליהם בלב ובנפש ,
ואני מרגיש גם שהכיוון של האישי נעשה יותר ויותר מחודד,
אם נחזור לתמונה של המגבת על כן הציור כאמור למגבת אין כל משמעות בעיני,
לעומת זאת עם הפתחים הצרים משקופים ודלתות אני צריך להתמודד יום יום בעקר בבקרים ובחיחות שאני צריך לקום
כדי ללכת לשרותים, אלו אותם אזורים אפורים ביממה שהתרופות אינן חשפיעות ומעברים וחללים צרים,
הם קללת חולי הפרקינסון, ועם כל זאת אני חושב שאני מנצל את המחלה לצורכי הצילום שלי,
תגובות (6)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לילה טוב מיכל, מצטער שגרמתי לך להתעצב , זאת לא היתה כוונתי,
וזה במידה מסוימת הסיכון שבחשיפה,, רציתי רק להראות את חצי הכוס המלאה,
שאני לוגם ממנה בעקבות המחלה,
בזכותה, הגעתי לחידוד הפן האישי בעבודות שלי, קרו לי גם דברים טובים באתר, כמו תערוכת יחיד שהיתה לי לפני שנה וחצי במוזיאון בית התנך,,שבה הצגתי יותר מ60 עבודות על תל אביב ושכונותיה ,צילומים שצילמתי ב1974 1975 ,
ובשנות ה80,, וקיום התערוכה היה בזכות לורי, שהיתה מאוד פעילה באתר ולמעשה היא היתה אוצרת התערוכה ,
בחרה את התמונות עיצבה את התערוכה, ויצקה את התכנים ,כמו את קורות החיים וכו',
מגיעה גם תודה לאינתי שדחפה אותי ממש בכוח להכנס לאתר קפה דה מרקר,
וגם הכרתי חברים טובים באמצע הדרךשאני מאוד מעריך ומחבב (את ביניהם),
הכי חשוב לי זה החיבור של,הצד הנפשי שמתבטא ביצירה, במקרה שלי אלו צילומים שאני משתדל להעניק להם משהו ממני,
בכלל כל העניין נראה לי כנס, אי שם במרחק מאה וחמישים מליון ק'מ על פני השמש ,
מתפרצת כל שבריר שניה אנרגיה,שטסה במשך קצת יותר משמונה דקות
מגיעה לאטמוספורהשל כדור הארץ שם עוברת פילטרציה שמקלפת את אותה אנרגיה, מקרניים מזיקות,
נשאר רק האור בתדירויות של האור הנראה פלוס uv פוגעת באוביקט שמשמש גם כפילטר ומשם דרך עדשה פשוטה מזכוכית נ שברת אל לוח רגיש נוצרת תמונה, שכל אחד יכול להוסיף מ שהו מעצמו ,ואז מעלים ל אתר ומשתפים את החברים,
כלומר באיזה שהוא מובן אנחנו מתעסקים בעניינים קוסמיים,,
שיהיה לך לילה טוב יקירתי,
בידידות ובהערכה רבה ,
אשר
אשר ידידי
מה אוכל לענות לך על דבריך?
כנראה שמאומה
זה המקום שבו אין לי שום מילה להציע לנחמה
דבריך כנים וכואבים והייתי שמחה אילו יכולתי להקל עליך במשהו
כמה אני אוהבת את עבודותיך אתה יודע
ואני שמחה להזכיר זאת שוב ושמחה גם שאתה מתפנה להפיק כעת את מה שלבך מראה לך
(מכירה היטב את התמיסות ואת חדר החושך...)
דבריך אלה ילוו אותי הלאה
חותמת כמוך
בידידות ובחיבה רבה
מיכל
צהרים טובים לך דבי,תודה על התגובה המפענחת,
המעברים מאור לצל, ושור העובר דרך פתח הדלת,
הוסיפו לי את החוליה החסרה, אבל לשם ההבנה המלאה למשמעכות הגילוי הזה
,
יש לקרוא את תגובתי למיכל באיטם הקודם,,
למעשה שור אינו יכול לעבור בפתח הדלת אלא אם כן יפצפץ אותה על המשקופים והקירות מסביב,
וההסבר ההגיוני היחידי שעולה לי בראשה שאותו שור בזעמו זה אני המתקשדה בתסמיני המחלה לעבור דרך פתחים ומסדרונות צרים ,
ואותה מגבת אדומה הוא אינה אלאנ תסמיני המחלה , הגורמים לכעס אצור שלפעמים אני פורק באגרופים קפוצים הניתכים על משקופים ודלתות, תסמונת שהרבה מכירים אותה כד'ר ג'ייקל ומיסטר הייד,
אז תודה לך דבורה שפתרת לי את החוליה החסרה,
ואנינ מקוה שגם את מיכל, תקראי את התגובות שכאן,
שיהיה לשתיכן סופשבוע בכיף
בידידות ובהערכה רבה,
אשר
תודה לך מיכל, ,מבחינת סיפור, דוקא למגבת שבולטת בכל התמונה, אין שום משמעות,
ללמדך שלא כל הנוצץ זהב הוא,, דוקא לחללים האפורים הכהים ,לדלת , ולפתחי הדלתות :, בשרותים(הדלת נראית בברור עם החלון הקטן בחלק העליון,) והפתח של המקלחת שמסתמן ברמיזה,
לכל אלו יש משמעות הרבה יותר משנראה על פני השטח, כן הציור מתחבר להיסטוריה הפרטית שלי, שקושרת את זה שהיה לי סטודיו לצילום לפני שנים,על כן הציור הייתי מחליף לעיתים קרובות צילומים שצילמתי בסטודיו,, ,שנת 81 היתה שיא של תקופה ,שבמובן העמוק הייתי מגדירה כתקוםת הרנסנס הפרטית שלי,
אמנם בתקופה הזו לא היה לי ציוד סטודיו מלא, אבל ידעתי לאלתר, לעומת זאת כמה שהסטודיו לא היה גדול היו בו הרבה חפצים
ואביזרים,: כמו בגוד נוסטלגי כובעים בסגנונות שונים ,חביות,גלגל כרכרה,קלשון עץ מחברון, כסאות מרופדים בבדי קטיפה,
כפפות וצוארונים, שמשיות,,אפילו פנס רכבות בצבע אדמדם,כנור. אקורדיון ישן, ועוד אבזרים שכרגע לא עולים לי במחשבה,
הגעתינ למצב שבפורים היו צובאים על הסטודיו יותר מ20 משפחות ,עד שנאלצנו לתת להם מספרים כמו בקופ'ח,
ואז בשיא החלטתי לעשות תפנית של מאה ושמונים מעלות , ועברתי לתל אביב,, פתחתי מעבדה לצלמים מקצועיים,
וצירפתי עוד שותף,, זה היה מעבר מהאור אל החושך, בכל המובנים, ארבע שנים עבדתי בחושך מוחלט יותר מ10 שעות ביממה,
וכל הפיתוח נעשה בקערות פתוחות,,מה שגרם לבסוף (ככה אני חושב לאור ממצאים דומים של קולגות מאותו תחום) לקיתינ במחלת הפרקינסון, בשנת 86 עזבתי את תל אביב וחזרתי לכפר סבא, בשנת 90 פתחתי סטודיו מחדש אמנם אז היתה פחות דרישה לצילומים בסגנון נוסטלגי, אבל היה לי קשר עם גרפיקאים ומשרדי פרסום, ועבדתי יותר בתחום הפרסום, התחברתי גם כצלם מערכת של "קול הכפר"
עיתון מקומי, שהחל דרכו ב1990 מלבד זאת צילומי מצאו חן בעיני דוברת העיריה,עופרה בירך(לאחר שפרשה מעבודתה בעיריה הוציאה ספר ילדים) כך שצילמתי את כל הארועים בעיריה, מחלקת תרבות, מחלקת ספורט,ומחלקת הנוער,
העניינים זרמו להם על מי מנוחות ,אבל בשנת 2004 נאלצתי לסגור עקב המחלה, מבחינה מסוימת דוקא המחלה היטיבה אתי,
כיום אני מ צלם רק את הדברים שאני מתחבר אליהם בלב ובנפש ,
ואני מרגיש גם שהכיוון של האישי נעשה יותר ויותר מחודד,
אם נחזור לתמונה של המגבת על כן הציור כאמור למגבת אין כל משמעות בעיני,
לעומת זאת עם הפתחים הצרים משקופים ודלתות אני צריך להתמודד יום יום בעקר בבקרים ובחיחות שאני צריך לקום
כדי ללכת לשרותים, אלו אותם אזורים אפורים ביממה שהתרופות אינן חשפיעות ומעברים וחללים צרים,
הם קללת חולי הפרקינסון, ועם כל זאת אני חושב שאני מנצל את המחלה לצורכי הצילום שלי,
ולמרות זאת אינני רואה צורך להתנצל בפניה,
שיהיה לך סופשבוע טוב יקירתי,
בידידות ובחיבה ,
אשר
עוד רגע יגיע מפתח הדלת השור ( :
צילום נהדר
אוהבת את המעברים מאור לצל
יום נעים
דבי
מגבת אדומה על כן ציור
מה היא מחביאה תחתיה?
ומדוע היא נחבאת מאחורי הדלת?
מדוע היא בוהקת באודם שלה על פני כל האפור סביב?
את התשובות לכל אלה ניתן רק לנחש
אני רק יכולה לומר שאני מוצאת לה בת זוג ראויה בחלון תחתיה
בשתיהן מתקיימים קווי האלכסון שחוצים את הפריים ובשתיהן הכתם האדום
מספר סיפור
לילה טוב ומבורך שיהיה לך
אשר ידידי