אינני יודע אם יש לי ספור מיוחד על התמונה הזו,אבל אוכל לתת קצת רקע ואולי זה ישמש תחליף לסיפור הצילומים הראשונים שלי בתל אביב,היו בתחילת שנות ה70 , בכלל אז לא חשבתי על צילום כמקצוע , ובודאי לא כדרך חיים,
בשנת 70 פרשתי מלימודי הנדסת מכונות בטכניון, באותם ימים כמו כל אחד שלמד במגמה ריאלית(תיכון כצנלסון כפר סבא,נחשב אז שווה ברמתו ,אם לא יותר מביה'ס הריאלי שבחיפה) פסגת השאיפות היתה להגיע לטכניון,
חברי הטוב בן כיתתי: אלי שסיים כבר שנת לימודים בטכניון ,המליץ לי על הנדסת מכונות, כגודל הציפיות כך היתה גדולה האכזבה, הלימודים מלבד היותם סיזיפיים היו מאוד משעממים, ומעולם לא שנאתי שרטוט ברגים כמו ששנאתי באותה שנה,
המקצועות מתמתיקה ופיסיקה שהייתי טוב בהם, הנה הפכו באחת, בהיבט השמושי שלהן למקור צרותי,לאט לאט גלשתי במדרון האדישות ,עד שהיו בחינות שאליהן לא ניגשתי בכלל, בלית ברירה נאלצתי לעבוד במסעדה שאמי פתחה עם חברתה,
זה היה מבנה שהורי רכשו בשותפות ברחוב היצירה 22 רמת גן,מאחורי בורסת היהלומים,
מאחר ועבודתי לא היתה קשה, ולא גזלה זמן רב, העמסתי ספרים על מדף , בקיר שהיה מאחורי, לפני היו מקרר ומיחם, עם שתיה ,קרה וחמה, המסעדה היתה מסעדת פועלים, בעיקר מלטשי יהלומים , שהיו בתחתית הדרוג של עובדי היהלומים, כלומר הם עשו את העבודה השחורה (תרתי משמע, פניהם ולבושם הזכירו במקצת את כורי הפחם),
באותה תקופה הייתי די קרתני ואולי קצת צעיר ויהיר
וכמעט ולא התייחסתי לקבוצת לוטשי היהלומים, לעומת שאר העסקים ובעליהם שהיו בסביבה,
אני זוכר את אריאלי מדפוס אריאלי אישב רזה תמיד היית מוצא אותו שוצף וכועס תוך כדי פולמוס בעניני דיומא,
היו את הנגרים שעבדו עד הקיץ ,בגלל מס הכנסה,אפילו מעבדת דלתא היתה בקומה 3 באותו בנין,
היה גם צמד דוברי צרפתית צעיר ומבוגר שתמיד הזמינו בקבוק יין אדום רוזה, וכבד מטוגן נא,
בקצור הכל התנהל על מי מנוחות, עד שיום אחד נשברה בי איזו הגנה מלאכותית, שאת סימני היהירות שלה כבר הגדרתי קודם, היה זה יום רגיל ככל הימים ,שעת צהרים, ושני לוטשי יהלומים כהרגלם באו לשלם בקופה,
ואז אחד מהם אז עוד לא ידעתי ששמו בני, והוא נראה באמת כמו ילד בני רע ,גבות עבותות,פנים מחוספסות,ומעין ברק
מאיים קצת בעיניים,לפתע שאל אותי ,"מה זה הספר הזה שאתה קורא בו,"
ואני שדעותי על החיים היו כאמור קרתניות,לא הזזתי את עיני מהספר, ועניתי באדישות מה, שזה ספר השירים של פנחס שדה,
ואז להפתעתי הוא החל לצטט בע'פ פרקים שלמים ימהספר, מאז נעשינו חברים טובים ,וגם משהו בי השתנה לטובה,,הייתי אורח קבוע בביתו , בשכונת התקוה לפחות פעם בחודש, , לימים לאחר שקראתי את ספריו של קרלוס קסטנדה,
דימיתי את בני ומעין מכשף אינדיאני(למרות שמוצאו מבוכרה) כמו דון חואן הדמות שבספר, ואילו אני הייתי בדרגה של חניך,
ובאמת שאני מעיין מדי פעם בספרים של קרלוס קסטנדה , עולים בי זכרונות מהפגישות הליליות לאחר העבודה ,בביתו שבשכונת התקוה, יכול להיות שחלק מהקוראים יאמרו בליבם, שהנחתי את נפשי בכפו, אבל אז היתה לזה משמעות אחרת ,
היתה אוירה של קסם מתגלגל, אז גם התחלתי לצלם ברצינות בתחילה בשכונת התקוה ולאחר מכן בשאר הש/כונות בתל אביב , כמו שכונת שבזי ,כרם התימנים ,שכונת הארגזים,אזורהתחנה המרכזית הישנה, אלנבי והטיילת הישנה,
חלק גדול מהארכיון נשאר על גבי נגטיבים ומעולם לא הודפסו או הוצגו,לפני למעלה משלוש שנים סרקתי את הנגטיבים והאעליתי לראשונה באתר זה,ועד היום מוצגות התמונות באחת או יותר מהגלריות שלי באתר,
את עצם המצאותי באתר אני חייב לאינתי שגם היא מופיעה באתר והיא שכנעה אותי שזה האתר בדיוק בשבילי ,
ואני כסרבן, רודף נוחיות לא מהרתי להכנס לאתר עד שהפצרותיה הביאו אותי לנקודת אל חזור ועל זה אני מודה לה עד עצם היום הזה, דמות שניה שהביאה לתפנית בחיי היא לורי שעד לא מזמן היתה פעילה באתר , מאחר ומרבית ילדותה עברה עליה עם אביה ביפו, היא מאוד התרשמה מהצילומים של שכונות תל אביב והיא קדמה אותי להציג בתערוכה במוזיאון בית התנ'ך בתל אביב,דבר שהיה בעיני הזוי לחלוטין ,אפילו שדניאל אופיר מנהל המוזיאון ראה את הדוגמאות שצילמתי ואישר את התערוכה אפילו אז לא הייתי בטוח שזה אכן לובש עור וגידים,
לורי (הכנוי באתר לורילי) שהיתה מעשית ממני ניהלה בעצם את נושא התערוכה ,ארגנה את הפליירים ההדבקות ואפילו את סדר הצגת התמונות בתערוכה והיתה בעצם האוצרת הבלעדית של התערוכה שלי,
התערוכה היתה במשך חודש אוגוסט 2009 והכניסה אותי לאופוריה של שבוע ימים,
אז זו תמונה אחת מהתערוכה, מבין למעלה מ60 תמונות שהוצגו,,
וכאמור אילולא האנשים שהכרתי והתחברו לתמונות ואלי, ספק אם התמונות היו יוצאות אי פעם מתחום קפה דה מרקר,
ג''ים נאש הוא אדם בודד באמצע חייו. אשתו עזבה אותו ובתו גדלה אצל אחותו. למרות אותה בדידות, מצליח נאש להביא את עצמו למצב נפשי של חופש מוחלט מכל מחויבות רגשית. החופש להיות לבד. כשהסיפור מתחיל נאש נמצא בטיול מתמשך בכבישי אמריקה, שומע מוזיקה קלאסית ונוהג במכוניתו כבר מזה שנה . שאיפתו היחידה של נאש היא להיות תו אחד בתוך מוסיקת המקרה . הוא חי מיום ליום, מצפה לתפניות. פוצי הוא ספק ילד - ספק איש קטן חיוור. כשנאש ופוצי מוצאים זה את זה, מסעותיהם הנפרדים הופכים למסע אחד, ומפני ששניהם אנשים שאין להם מה להפסיד או לאן לחזור הם נעשים צמד בלתי נפרד. הסיפור מלא בתפניות. כל מקום שאליו פונים נאש ופוצי מציע אפשרויות חדשות להמשך המסע, ובכל הימור שלהם הכל מונח על הכף. בשלב כלשהו באמצע המסע מחליטים השניים לערוך משחק פוקר גורלי ; המשתתפים הם שני בעלי אחוזה עשירים, וסכום ההימור הוא סכום כל הכסף המשותף של נאש ופוצי, יחד עם מכוניתו של נאש. המזל לא משחק לטובתם; כיוון שאיבדו את כל הונם ואף יותר ממנו במשחק הפוקר, מאבדים נאש ופוצי את חירותם. הם נאלצים להשאר לעבוד בשביל שני בעלי האחוזה על מנת לשלם את החוב שצברו בהימור. לאותן תפניות יש תגובות מלאות רגש ואנרגיה מצד פוצי וקבלה שקטה מצד נאש. הם משלימים זה את זה בצורה מפליאה וזה הדבר שעוזר להם לשרוד את המשך המסע. שום דבר לא מצליח להביא את נאש למצב רגשי קיצוני, הוא רק תו במוסיקת המקרה, והמקרה הוא גורל. הדבר העיקרי שמייחד את מערכת היחסים של נאש ופוצי מכל מערכת יחסים אחרת הוא העובדה שכל אחד מהם הוא הדבר היחיד המוצק והבטוח בשביל האחר. הסיכוי האחרון. שני סיפורי חיים, שניהם מלאים בטלטלות, הנפגשים יחד ויוצרים מקום למנוחה אחד בשביל השני. אצל כל אחד מהם קיים הצורך באדם אחר, ועוד יותר מזה-הצורך להיות נצרך. כיוון שכך, הם עוברים ביחד את תקופת העבדות המפרכת ונתמכים זה בזה לכל אורך הדרך. נאש חי מיום ליום, מצליח ליהנות מן הבדידות. פוצי עסוק בנסיונות לברוח. בסופו של דבר הוא אכן בורח מהאחוזה, אך נתפס על ידי בעלי האחוזה ונרצח על ידם. לאחר מותו של פוצי נאש מאבד את הצפון. הוא מגיע למצב שמעולם לא יכל להרשות לעצמו להגיע אליו ליד פוצי, כשזה עוד היה בחיים. לא עובר זמן רב עד שנאש מתאבד בעת נהיגה במכוניתו הישנה האהובה. הספר "מוסיקת המקרה" מביא לפני הקוראים פיסת- חיים אותנטית, כתובה בבהירות ונגישה. הספר מספק נקודת מבט שונה על החיים ועל חשיבות כוחו של המקרה.
בוקר טובה לך עליזהלה , ותודה על התקציר המרתק,ואין רגע משעמם בו,מזכיר לי קצת מחזות של חנוך לוין,שגם הוא מפתח פילוסופיה שלמה של החיים, מאנשי שוליים שגם הם באים בזוגות , גם השמות נאש ופוצי , יכולים להתאים למחזותיו של לוין,
בעניין הנאמנות לגורל ,כמתווה העקרי בעולמם של השניים מזכיר לי סיפור אחר:,:"איש הקוביה," מספר הסיפור וגיבורו הראשי,
הוא פסיכיאטר,שאחרי שבע שנים של חליים באושר בינוניבהצלחה בינונית עם אשה ממוצעת ומשפחה ממוצעת, מגלה לפתע בגיל 32/ נטיות להרס עצמי, ומחשבות על התאבדות או רצח, ממלאים את יומו, גם דוקטורינת הטיפול שלו בקליינטים,נראתה לו כמוצא של ברירת מחדל לחייםמכובדים של מסכנות בינװנית אף היא, ואז בשיא דכאונו מגיע יום הקוב,בו הוא מחליט בכל תפנית נכרת העומדת להתחולל בחייו על מספר אפשרויות בענהן נועזות ככל שיעלה הדמיון לכל אפשרות ניתן מספר מאחד ועד שש, והאפשרות נבחרת רק על סמך הטלת קוביה, כמובן שאחד מהכללים של הטקס הוא למלא בקפדנות את מה שהעלתה הקוביה,,
,והתקציר שהבאת עליחזה ,באמת עושה חשק לקרוא את הסיפור המלא,
אינני יודע אם יש לי ספור מיוחד על התמונה הזו,אבל אוכל לתת קצת רקע ואולי זה ישמש תחליף לסיפור הצילומים הראשונים שלי בתל אביב,היו בתחילת שנות ה70 , בכלל אז לא חשבתי על צילום כמקצוע , ובודאי לא כדרך חיים,
בשנת 70 פרשתי מלימודי הנדסת מכונות בטכניון, באותם ימים כמו כל אחד שלמד במגמה ריאלית(תיכון כצנלסון כפר סבא,נחשב אז שווה ברמתו ,אם לא יותר מביה'ס הריאלי שבחיפה) פסגת השאיפות היתה להגיע לטכניון,
חברי הטוב בן כיתתי: אלי שסיים כבר שנת לימודים בטכניון ,המליץ לי על הנדסת מכונות, כגודל הציפיות כך היתה גדולה האכזבה, הלימודים מלבד היותם סיזיפיים היו מאוד משעממים, ומעולם לא שנאתי שרטוט ברגים כמו ששנאתי באותה שנה,
המקצועות מתמתיקה ופיסיקה שהייתי טוב בהם, הנה הפכו באחת, בהיבט השמושי שלהן למקור צרותי,לאט לאט גלשתי במדרון האדישות ,עד שהיו בחינות שאליהן לא ניגשתי בכלל, בלית ברירה נאלצתי לעבוד במסעדה שאמי פתחה עם חברתה,
זה היה מבנה שהורי רכשו בשותפות ברחוב היצירה 22 רמת גן,מאחורי בורסת היהלומים,
מאחר ועבודתי לא היתה קשה, ולא גזלה זמן רב, העמסתי ספרים על מדף , בקיר שהיה מאחורי, לפני היו מקרר ומיחם, עם שתיה ,קרה וחמה, המסעדה היתה מסעדת פועלים, בעיקר מלטשי יהלומים , שהיו בתחתית הדרוג של עובדי היהלומים, כלומר הם עשו את העבודה השחורה (תרתי משמע, פניהם ולבושם הזכירו במקצת את כורי הפחם),
באותה תקופה הייתי די קרתני ואולי קצת צעיר ויהיר
וכמעט ולא התייחסתי לקבוצת לוטשי היהלומים, לעומת שאר העסקים ובעליהם שהיו בסביבה,
אני זוכר את אריאלי מדפוס אריאלי אישב רזה תמיד היית מוצא אותו שוצף וכועס תוך כדי פולמוס בעניני דיומא,
היו את הנגרים שעבדו עד הקיץ ,בגלל מס הכנסה,אפילו מעבדת דלתא היתה בקומה 3 באותו בנין,
היה גם צמד דוברי צרפתית צעיר ומבוגר שתמיד הזמינו בקבוק יין אדום רוזה, וכבד מטוגן נא,
בקצור הכל התנהל על מי מנוחות, עד שיום אחד נשברה בי איזו הגנה מלאכותית, שאת סימני היהירות שלה כבר הגדרתי קודם, היה זה יום רגיל ככל הימים ,שעת צהרים, ושני לוטשי יהלומים כהרגלם באו לשלם בקופה,
ואז אחד מהם אז עוד לא ידעתי ששמו בני, והוא נראה באמת כמו ילד בני רע ,גבות עבותות,פנים מחוספסות,ומעין ברק
מאיים קצת בעיניים,לפתע שאל אותי ,"מה זה הספר הזה שאתה קורא בו,"
ג''ים נאש הוא אדם בודד באמצע חייו. אשתו עזבה אותו ובתו גדלה אצל אחותו. למרות אותה בדידות, מצליח נאש להביא את עצמו למצב נפשי של חופש מוחלט מכל מחויבות רגשית. החופש להיות לבד. כשהסיפור מתחיל נאש נמצא בטיול מתמשך בכבישי אמריקה, שומע מוזיקה קלאסית ונוהג במכוניתו כבר מזה שנה . שאיפתו היחידה של נאש היא להיות תו אחד בתוך מוסיקת המקרה . הוא חי מיום ליום, מצפה לתפניות. פוצי הוא ספק ילד - ספק איש קטן חיוור. כשנאש ופוצי מוצאים זה את זה, מסעותיהם הנפרדים הופכים למסע אחד, ומפני ששניהם אנשים שאין להם מה להפסיד או לאן לחזור הם נעשים צמד בלתי נפרד. הסיפור מלא בתפניות. כל מקום שאליו פונים נאש ופוצי מציע אפשרויות חדשות להמשך המסע, ובכל הימור שלהם הכל מונח על הכף. בשלב כלשהו באמצע המסע מחליטים השניים לערוך משחק פוקר גורלי ; המשתתפים הם שני בעלי אחוזה עשירים, וסכום ההימור הוא סכום כל הכסף המשותף של נאש ופוצי, יחד עם מכוניתו של נאש. המזל לא משחק לטובתם; כיוון שאיבדו את כל הונם ואף יותר ממנו במשחק הפוקר, מאבדים נאש ופוצי את חירותם. הם נאלצים להשאר לעבוד בשביל שני בעלי האחוזה על מנת לשלם את החוב שצברו בהימור. לאותן תפניות יש תגובות מלאות רגש ואנרגיה מצד פוצי וקבלה שקטה מצד נאש. הם משלימים זה את זה בצורה מפליאה וזה הדבר שעוזר להם לשרוד את המשך המסע. שום דבר לא מצליח להביא את נאש למצב רגשי קיצוני, הוא רק תו במוסיקת המקרה, והמקרה הוא גורל. הדבר העיקרי שמייחד את מערכת היחסים של נאש ופוצי מכל מערכת יחסים אחרת הוא העובדה שכל אחד מהם הוא הדבר היחיד המוצק והבטוח בשביל האחר. הסיכוי האחרון. שני סיפורי חיים, שניהם מלאים בטלטלות, הנפגשים יחד ויוצרים מקום למנוחה אחד בשביל השני. אצל כל אחד מהם קיים הצורך באדם אחר, ועוד יותר מזה-הצורך להיות נצרך. כיוון שכך, הם עוברים ביחד את תקופת העבדות המפרכת ונתמכים זה בזה לכל אורך הדרך. נאש חי מיום ליום, מצליח ליהנות מן הבדידות. פוצי עסוק בנסיונות לברוח. בסופו של דבר הוא אכן בורח מהאחוזה, אך נתפס על ידי בעלי האחוזה ונרצח על ידם. לאחר מותו של פוצי נאש מאבד את הצפון. הוא מגיע למצב שמעולם לא יכל להרשות לעצמו להגיע אליו ליד פוצי, כשזה עוד היה בחיים. לא עובר זמן רב עד שנאש מתאבד בעת נהיגה במכוניתו הישנה האהובה. הספר "מוסיקת המקרה" מביא לפני הקוראים פיסת- חיים אותנטית, כתובה בבהירות ונגישה. הספר מספק נקודת מבט שונה על החיים ועל חשיבות כוחו של המקרה.
משובח ! אכן, מרקמים מרגשים, בעיקר השילוב ביניהם. משום מה נזכרתי ב-"מוסיקת המקרה" של פול אוסטר. מומלץ מאד.
עליזהלה לילה טוב לך יקירה,
תודה על הכיכווב ועל התגובה,מפול אוסטר זכור לי רק הסרט עישון,
מצא חן בעיני הקצב האיטי והדמויות האנושיות,ואותה פינת רחוב המצולמת מדי יום באותה שעה בדיוק, ניסיתי לדלות מידע לגבי הסיפור "מוסיקת המקרה" אך העליתי שלל דל ,לא רק שלא קבלתי מושג על התוכן, אלא גם הפרטים על אודות הספר היו מבולבלים,
מה שאני מסיק מתגובתך , שיש איזו נקודת השקה בין ספור, מוסיקה ותמונה. אז אם תמונתי מהווה צלע אחת במשולש הזה,
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה לך מכבית יקרה על הכיכוב ועל התגובה, ועל אהבת השחור ולבן במיטבה,
ושיהיה לך שבוע נפלא יקירה,
בידידות ובהערכה רבה אשר
בוקר טובה לך עליזהלה , ותודה על התקציר המרתק,ואין רגע משעמם בו,מזכיר לי קצת מחזות של חנוך לוין,שגם הוא מפתח פילוסופיה שלמה של החיים, מאנשי שוליים שגם הם באים בזוגות , גם השמות נאש ופוצי , יכולים להתאים למחזותיו של לוין,
בעניין הנאמנות לגורל ,כמתווה העקרי בעולמם של השניים מזכיר לי סיפור אחר:,:"איש הקוביה," מספר הסיפור וגיבורו הראשי,
הוא פסיכיאטר,שאחרי שבע שנים של חליים באושר בינוניבהצלחה בינונית עם אשה ממוצעת ומשפחה ממוצעת, מגלה לפתע בגיל 32/ נטיות להרס עצמי, ומחשבות על התאבדות או רצח, ממלאים את יומו, גם דוקטורינת הטיפול שלו בקליינטים,נראתה לו כמוצא של ברירת מחדל לחייםמכובדים של מסכנות בינװנית אף היא, ואז בשיא דכאונו מגיע יום הקוב,בו הוא מחליט בכל תפנית נכרת העומדת להתחולל בחייו על מספר אפשרויות בענהן נועזות ככל שיעלה הדמיון לכל אפשרות ניתן מספר מאחד ועד שש, והאפשרות נבחרת רק על סמך הטלת קוביה, כמובן שאחד מהכללים של הטקס הוא למלא בקפדנות את מה שהעלתה הקוביה,,
,והתקציר שהבאת עליחזה ,באמת עושה חשק לקרוא את הסיפור המלא,
שיהיה לך סופשבוע נעים יקירה,
בידידגות ובהעררכה רבה ,
אשר
תודה לך דר ניר צבן על הכיכוב ועל התגובה,
אינני יודע אם יש לי ספור מיוחד על התמונה הזו,אבל אוכל לתת קצת רקע ואולי זה ישמש תחליף לסיפור הצילומים הראשונים שלי בתל אביב,היו בתחילת שנות ה70 , בכלל אז לא חשבתי על צילום כמקצוע , ובודאי לא כדרך חיים,
בשנת 70 פרשתי מלימודי הנדסת מכונות בטכניון, באותם ימים כמו כל אחד שלמד במגמה ריאלית(תיכון כצנלסון כפר סבא,נחשב אז שווה ברמתו ,אם לא יותר מביה'ס הריאלי שבחיפה) פסגת השאיפות היתה להגיע לטכניון,
חברי הטוב בן כיתתי: אלי שסיים כבר שנת לימודים בטכניון ,המליץ לי על הנדסת מכונות, כגודל הציפיות כך היתה גדולה האכזבה, הלימודים מלבד היותם סיזיפיים היו מאוד משעממים, ומעולם לא שנאתי שרטוט ברגים כמו ששנאתי באותה שנה,
המקצועות מתמתיקה ופיסיקה שהייתי טוב בהם, הנה הפכו באחת, בהיבט השמושי שלהן למקור צרותי,לאט לאט גלשתי במדרון האדישות ,עד שהיו בחינות שאליהן לא ניגשתי בכלל, בלית ברירה נאלצתי לעבוד במסעדה שאמי פתחה עם חברתה,
זה היה מבנה שהורי רכשו בשותפות ברחוב היצירה 22 רמת גן,מאחורי בורסת היהלומים,
מאחר ועבודתי לא היתה קשה, ולא גזלה זמן רב, העמסתי ספרים על מדף , בקיר שהיה מאחורי, לפני היו מקרר ומיחם, עם שתיה ,קרה וחמה, המסעדה היתה מסעדת פועלים, בעיקר מלטשי יהלומים , שהיו בתחתית הדרוג של עובדי היהלומים, כלומר הם עשו את העבודה השחורה (תרתי משמע, פניהם ולבושם הזכירו במקצת את כורי הפחם),
באותה תקופה הייתי די קרתני ואולי קצת צעיר ויהיר
וכמעט ולא התייחסתי לקבוצת לוטשי היהלומים, לעומת שאר העסקים ובעליהם שהיו בסביבה,
אני זוכר את אריאלי מדפוס אריאלי אישב רזה תמיד היית מוצא אותו שוצף וכועס תוך כדי פולמוס בעניני דיומא,
היו את הנגרים שעבדו עד הקיץ ,בגלל מס הכנסה,אפילו מעבדת דלתא היתה בקומה 3 באותו בנין,
היה גם צמד דוברי צרפתית צעיר ומבוגר שתמיד הזמינו בקבוק יין אדום רוזה, וכבד מטוגן נא,
בקצור הכל התנהל על מי מנוחות, עד שיום אחד נשברה בי איזו הגנה מלאכותית, שאת סימני היהירות שלה כבר הגדרתי קודם, היה זה יום רגיל ככל הימים ,שעת צהרים, ושני לוטשי יהלומים כהרגלם באו לשלם בקופה,
ואז אחד מהם אז עוד לא ידעתי ששמו בני, והוא נראה באמת כמו ילד בני רע ,גבות עבותות,פנים מחוספסות,ומעין ברק
מאיים קצת בעיניים,לפתע שאל אותי ,"מה זה הספר הזה שאתה קורא בו,"
המשך יבוא,,,
מוסיקתהמקרה \ פול אוסטר
ג''ים נאש הוא אדם בודד באמצע חייו. אשתו עזבה אותו ובתו גדלה אצל אחותו. למרות אותה בדידות, מצליח נאש להביא את עצמו למצב נפשי של חופש מוחלט מכל מחויבות רגשית. החופש להיות לבד. כשהסיפור מתחיל נאש נמצא בטיול מתמשך בכבישי אמריקה, שומע מוזיקה קלאסית ונוהג במכוניתו כבר מזה שנה . שאיפתו היחידה של נאש היא להיות תו אחד בתוך מוסיקת המקרה . הוא חי מיום ליום, מצפה לתפניות. פוצי הוא ספק ילד - ספק איש קטן חיוור. כשנאש ופוצי מוצאים זה את זה, מסעותיהם הנפרדים הופכים למסע אחד, ומפני ששניהם אנשים שאין להם מה להפסיד או לאן לחזור הם נעשים צמד בלתי נפרד. הסיפור מלא בתפניות. כל מקום שאליו פונים נאש ופוצי מציע אפשרויות חדשות להמשך המסע, ובכל הימור שלהם הכל מונח על הכף. בשלב כלשהו באמצע המסע מחליטים השניים לערוך משחק פוקר גורלי ; המשתתפים הם שני בעלי אחוזה עשירים, וסכום ההימור הוא סכום כל הכסף המשותף של נאש ופוצי, יחד עם מכוניתו של נאש. המזל לא משחק לטובתם; כיוון שאיבדו את כל הונם ואף יותר ממנו במשחק הפוקר, מאבדים נאש ופוצי את חירותם. הם נאלצים להשאר לעבוד בשביל שני בעלי האחוזה על מנת לשלם את החוב שצברו בהימור. לאותן תפניות יש תגובות מלאות רגש ואנרגיה מצד פוצי וקבלה שקטה מצד נאש. הם משלימים זה את זה בצורה מפליאה וזה הדבר שעוזר להם לשרוד את המשך המסע. שום דבר לא מצליח להביא את נאש למצב רגשי קיצוני, הוא רק תו במוסיקת המקרה, והמקרה הוא גורל. הדבר העיקרי שמייחד את מערכת היחסים של נאש ופוצי מכל מערכת יחסים אחרת הוא העובדה שכל אחד מהם הוא הדבר היחיד המוצק והבטוח בשביל האחר. הסיכוי האחרון. שני סיפורי חיים, שניהם מלאים בטלטלות, הנפגשים יחד ויוצרים מקום למנוחה אחד בשביל השני. אצל כל אחד מהם קיים הצורך באדם אחר, ועוד יותר מזה-הצורך להיות נצרך. כיוון שכך, הם עוברים ביחד את תקופת העבדות המפרכת ונתמכים זה בזה לכל אורך הדרך. נאש חי מיום ליום, מצליח ליהנות מן הבדידות. פוצי עסוק בנסיונות לברוח. בסופו של דבר הוא אכן בורח מהאחוזה, אך נתפס על ידי בעלי האחוזה ונרצח על ידם. לאחר מותו של פוצי נאש מאבד את הצפון. הוא מגיע למצב שמעולם לא יכל להרשות לעצמו להגיע אליו ליד פוצי, כשזה עוד היה בחיים. לא עובר זמן רב עד שנאש מתאבד בעת נהיגה במכוניתו הישנה האהובה. הספר "מוסיקת המקרה" מביא לפני הקוראים פיסת- חיים אותנטית, כתובה בבהירות ונגישה. הספר מספק נקודת מבט שונה על החיים ועל חשיבות כוחו של המקרה.
תודה לך ניר על הכיכוב ועל התגובה,
שיהיה לך סופשבוע נעים וגלישה חלקה,
בידידות רבה אשר
תודה.
ושבת שלום.
-
עליזהלה לילה טוב לך יקירה,
תודה על הכיכווב ועל התגובה,מפול אוסטר זכור לי רק הסרט עישון,
מצא חן בעיני הקצב האיטי והדמויות האנושיות,ואותה פינת רחוב המצולמת מדי יום באותה שעה בדיוק, ניסיתי לדלות מידע לגבי הסיפור "מוסיקת המקרה" אך העליתי שלל דל ,לא רק שלא קבלתי מושג על התוכן, אלא גם הפרטים על אודות הספר היו מבולבלים,
מה שאני מסיק מתגובתך , שיש איזו נקודת השקה בין ספור, מוסיקה ותמונה. אז אם תמונתי מהווה צלע אחת במשולש הזה,
אני מקבל זאת כמחמאה ובהכנעה,
לילה טוב שיהיה לך יקירתי עליזהלה,
בידידות ובהערכה רבה ,
אשר
ודש לא.
תודה לך דבי יקירה,על הכיכוב ועל התגובה,
אהבתי את הדמוי שלך למרקמים ולמוסיקה,
יש לזכור את הכתו7בת על הקיר:
ממש מוסיקה כבקשתך,
וגם המכונית והטישטוש משתלבים בפרטיטורה,
שיהיה לך ספשבוע נעים יקירה,
בידידות ובהערכה רבה
אשר
תודה לך אלכס ידידי על הכיכוב ועל התגובה ,אכן הבחנה דקה,,
רק רציתי להוסיף שהאשה החולפת על פני הקיר בתמונה, כנראה עוברת באזור כבידה, ואז הקוים מתעקמים
(היא עברה ליד צל שחור) וזה אישור נוסף לתאוריה הפיסיקלית שהכבידה יכולה לעקם גלי אור,
שיהיה לך סופשבוע מעניין ידידי,
בידידות ובהערכה רבה
אשר
עבודה מרשימה מאד, ידידי היקר.
משחקי האור והצל, הקונטרסטיים מאד לטעמי, פסי הקירות והגג, תחושת התנועה של הטנדר הישן.
פשוט נהדר.
לילה טוב.