סקירה על הספר דורית שרעבי

“גבעת הסלעים” מאת אילנה היילי”

ספר אחד, המאגד בתוכו כל כך הרבה כאב ואהבה.
הגעגוע לאנשים, למקומות, לריחות , שאהבנו, תמיד משאיר בנו חותם. הוא צורב בבשר, חותם על ערגה , למה שהיה שלנו ואיננו עוד. היילי נתנה לו בספר הזה, מקום של כבוד. היא לא התעלמה, הכחישה, הדחיקה. 

היא כתבה מילים, חרזה חרוזים, סיפרה סיפורים של געגוע. היא סיפרה על אהבות, אבדות ומלחמות שידעה הארץ הזאת ובעיקר על האנשים שחיו כאן ואני מודה, שקינאתי קצת ביכולת הזו שלה, להשיב לחיים, להשיב לחייה שלה, את כל אותם מראות וקולות מעוררי ערגה. 

הספר הזה נוגע ללב, עד כאב, לא רק בגלל סיפוריה ושיריה של היילי, אלא גם בגלל הגעגוע שהוא עורר אצלי, למראות ולאנשים שהיו שלי ואינם עוד.

"הבאתי לך את הפרחים שכל כך אהבת ואני שומע אותך אומרת, מייקל'ה, פרחים צריכים להישאר במקום אליו הם שייכים, באדמה. ומילאת את הבית בעציצים, וכל פינה בבית פרחה, וחייכת אלי את חיוכך המקסים, ואמרת שאם אני באמת באמת רוצה, אני יכול לדבר אל השורשים, ולראות איך הם צומחים הצמחים ופורחים הפרחים, וכשאבא אמר, ריטה, אל תשגעי את הילד, התעלמת ממנו. אבל את רואה, זכרתי את מה שאמרת על הפרחים, וחפרתי אותם עם השורשים, כדי שאוכל לשתול אותם כאן, היכן שהאדמה רוויה ולחה, כמו אחרי הגשם שכל כך אהבת"
(גבעת הסלעים-ריטה, עמ' 9)

אילנה היילי בספרה "גבעת הסלעים", דיברה עם השורשים , הביטה כיצד צומחים הצמחים, פורחים הפרחים היא חפרה והביאה את זיכרונותיה, עם השורשים, עד אלינו ושתלה אותם כאן, בין דפי הספר הזה.  

עכשוויות מתמשכת

"גע עכשיו בגופי
שמתחדש עם עלות הבוקר
ושוקע עם רדת הערב
ונעכל בתוך הלילה.
הרי אין מקום אחר
מלבד כאן, בצפיפות,
באבק המתרפק על הקירות
אבק אהבתנו הכמעט שקוף
אך עדין רוטט למגעו של האור,
מציף אותנו געגועים
למקום ששיך 
רק לך ולי."

(עמ' 182)


האהבה

"לעתים מתעלה אדם אל עצמו
ולמראה פרח עובר מבט של פליאה
טוב כנשיקה, בין שני אנשים,
אין מילים, רק מבט, אנחה, עין לחה,
הכאב נסוג מעט, נצב העצב לזמן מה במרחק,
ואת מקומו תופסת האהבה, שתמיד
מחכה לתורה, קצת מבוישת, קצת מדכאה,
מהססת אך לעולם איננה מותרת,
מחכה בסבלנות אינסופית, ראשונית,
לאותו רגע בו מפנה האדם
פינה קטנה בתוך הנשמה,
והיא ממהרת להתגנב לשם
ולו אך לדקה.


                    בסופו של דבר נשארים
                    רק הערגה והליטוף בין אדם לאדם
                    שמביאים עמם רחמים וסליחה."
                
                    (עמ' 207)                  

בעברית יפה ורהוטה, כותבת אילנה היילי את בדידותה וכמיהתה. 
הערה אחת קטנה, שווה להשקיע עוד קצת בהגהה ולהימנע מהטעויות הקטנות והמעצבנות, שלא מורידות מערכו של הספר, אבל הן לא ממש נחוצות.
תודה לדורית