האהבה מנופפת לי מרחוק כי מקרוב לא נגעתי בה אולי אנסה להוליד אותה שישתבר החלום במראת המציאות ושתילכד המציאות בראי החלום שיבוא קולי אליךָ ממרחקים.
אבל איך יחצה קולי את מדבריות המרחק שבין אדם לאדם כבול לצרכיו עובד את בבואתו.
* והזמן בוכה את שתיקת צורותיו אין לו זמן להתפרץ מכל כאב
* ואיך אספר בפרטי פרטים ואומר היום היה יום בוקר שמש ולילה והחלומות בשנתי מלחמה על השארותי -
רציתי לסלול לי דרך באוויר אך האוויר לא הסכים עם דרכי לכן חצבתי לי מקום מסתורי בינות לסדינים ואם אתהנותן לי פקודות ומקים שערוריה אני אומרת, אהובי, משול אותי למֵתה.
* בשיערי אשזור פרחי אלמוות אמצוץ את הדבש מן התהום פרחַי מרקדים קיץ וחורף שמחתי משוררת עד תום. בלילה אספוג מעִשְׂבֵי הצחוק הצלפות מרירות של עידוד סִחְרוּר הַנִרְוָנָה דמעות המדונה קדוש מעוות על גזע עץ רקוב - ובְפֶה יָבֵש בגיחוך אטום של דג אֶמְרַח חיוך עיוור על הירח.
* בספֵרה של הכאב והזיכרון יש פרחים הטורפים את החושים והנפש נפתחת רחב להכיל את רסיסיו של שביל החלב המתפרץ בלילות אהבה וכאב - חץ שלוח אל לבו של אלוהֵי הַאַיִן. והזָמיר, לעולם מרנין, מדמם, מוקע על ענף שיח הוורדים כשאת לבו פולח קֹוץ עָדִין.
* יום יום נצבע האור בדם אדם העקוד בצרחה אל גלגל העולם החלוד שסב על צירו משואה לשואה כי לא ישקוט האדם עד יקום על עצמו בחרב שלופה לשסף את עורקיו שפעמו אהבה
* הזהרורים האלה מתרפקים על כל מה שנשאר מוצק על כל מה שעוד לא נרקב בארץ הזאת הנבוכה הבוכה דם על מזוזותיה המחווירות ורק הזהרורים האלה מרטיטים בה -
* באֹור הבדולח הקפוא אני מְצָפָה לשמים שֶיִתְרָכְכוּ
בנוצות אהבתי המתה בנוצות אהבתי שמרטתי וחילקתי ללא אבחנה
אני, שכבר יודעת את שמי
אהובי, הן תדביר לי שממה
שם שַכְנָה אהבה
(ליד צלע מלבין של פרה זבובים וסככה חָלוּדָה)
אני, שהאמנתי בַבָרְבוּרִים הייתי ללטאה,
כן, הֶאֶמַנְתִי, שגם לי היתה עין נוספת
אני, עם הצעקה הלכודה תן לי עוד זמן למחות על הֵדִים עמומים של אהבה רחוקה
אוי פריחת האבל של השלווה.
* פרחה כלנית יחידה בדשא מהבהב גחליליות שוב יצאו הפרות במחולות נחילים של זבובים בנחיריהם המְרַיְרִים כלבים נושכים באחוריהם נתחי בשר נוטפים והן לועסות לועסות בסבלנות של לביאות.
מהר, חיבים למהר בין הענפים להקִיז את החומצה מהאוויר השמיים הסגולים משחירים ברד פוצע את התפוחים הציפור של אתמול איננה הציפור של היום.
ושם בקצוֹת המרחק חיה אישה את יומיום מותה מכינה את קברה מסמרטוטי פוך רוצה גם כרית ציפורים לראשה - שירי ערש וּזְמִירֵי ילדות.
והוא מלקק את הזמן מאצבעותיו מיבב בחלומותיו תולה עיניו באוכידאות מותשות והַזמן מטוטלת לוחשת ברקות והיא מתחנחנת אליו בעיני עשב קטלני.
האהבה מנופפת לי
האהבה מנופפת לי מרחוק
כי מקרוב לא נגעתי בה
אולי אנסה להוליד אותה
שישתבר החלום במראת המציאות
ושתילכד המציאות בראי החלום
שיבוא קולי אליךָ ממרחקים.
אבל איך יחצה קולי
את מדבריות המרחק
שבין אדם לאדם
כבול לצרכיו
עובד את בבואתו.
*
והזמן בוכה
את שתיקת צורותיו
אין לו זמן להתפרץ
מכל כאב
*
ואיך אספר בפרטי פרטים
ואומר היום היה
יום בוקר שמש ולילה
והחלומות בשנתי
מלחמה על השארותי -
רציתי לסלול לי דרך באוויר
אך האוויר לא הסכים עם דרכי
לכן חצבתי לי מקום מסתורי
בינות לסדינים
ואם אתהנותן לי פקודות
ומקים שערוריה
אני אומרת,
אהובי, משול אותי למֵתה.
*
בשיערי אשזור פרחי אלמוות
אמצוץ את הדבש מן התהום
פרחַי מרקדים קיץ וחורף
שמחתי משוררת עד תום.
בלילה אספוג מעִשְׂבֵי הצחוק
הצלפות מרירות של עידוד
סִחְרוּר הַנִרְוָנָה
דמעות המדונה
קדוש מעוות
על גזע עץ רקוב -
ובְפֶה יָבֵש
בגיחוך אטום של דג
אֶמְרַח חיוך עיוור
על הירח.
*
בספֵרה של הכאב והזיכרון
יש פרחים הטורפים את החושים
והנפש נפתחת רחב
להכיל את רסיסיו של
שביל החלב המתפרץ
בלילות אהבה וכאב -
חץ שלוח אל לבו
של אלוהֵי הַאַיִן.
והזָמיר, לעולם מרנין,
מדמם,
מוקע על ענף שיח הוורדים
כשאת לבו פולח קֹוץ
עָדִין.
*
יום יום נצבע האור
בדם אדם
העקוד בצרחה אל
גלגל העולם
החלוד
שסב על צירו
משואה לשואה
כי לא ישקוט האדם
עד יקום על עצמו
בחרב שלופה
לשסף את עורקיו
שפעמו אהבה
*
הזהרורים האלה
מתרפקים על כל מה
שנשאר מוצק
על כל מה שעוד לא נרקב
בארץ הזאת הנבוכה
הבוכה דם על
מזוזותיה המחווירות
ורק הזהרורים האלה
מרטיטים בה -
*
באֹור הבדולח הקפוא
אני מְצָפָה לשמים שֶיִתְרָכְכוּ
בנוצות אהבתי המתה
בנוצות אהבתי שמרטתי
וחילקתי ללא אבחנה
אני, שכבר יודעת את שמי
אהובי, הן תדביר
לי שממה
שם שַכְנָה אהבה
(ליד צלע מלבין של פרה
זבובים וסככה חָלוּדָה)
אני, שהאמנתי בַבָרְבוּרִים
הייתי ללטאה,
כן, הֶאֶמַנְתִי,
שגם לי היתה עין נוספת
אני, עם הצעקה הלכודה
תן לי עוד זמן למחות
על הֵדִים עמומים של
אהבה רחוקה
אוי פריחת האבל של השלווה.
*
פרחה כלנית יחידה בדשא
מהבהב גחליליות
שוב יצאו הפרות במחולות
נחילים של זבובים בנחיריהם המְרַיְרִים
כלבים נושכים באחוריהם
נתחי בשר נוטפים
והן לועסות לועסות
בסבלנות של לביאות.
מהר, חיבים למהר בין הענפים
להקִיז את החומצה מהאוויר
השמיים הסגולים משחירים
ברד פוצע את התפוחים
הציפור של אתמול
איננה הציפור של היום.
ושם בקצוֹת המרחק
חיה אישה את יומיום מותה
מכינה את קברה מסמרטוטי פוך
רוצה גם כרית ציפורים לראשה -
שירי ערש וּזְמִירֵי ילדות.
והוא מלקק את הזמן מאצבעותיו
מיבב בחלומותיו
תולה עיניו באוכידאות מותשות
והַזמן מטוטלת לוחשת ברקות
והיא מתחנחנת אליו בעיני
עשב קטלני.
והפרות לועסות לועסות
בסבלנות של לביאות.