יש מקום


יש מקום אליו נוכל להגיע
רק ביום בו תגענה ספינותנו ברקיע‏.‬
גם אם נשתוק או חמס נצעק
גם אם נמחה או בלעג נצחק‏:‬

עץ חיים לא יקדם את פנינו
אבן ממורקת-זמן לא תונח למראשותנו‏.‬
הים טומן לנו מלכוֹדוֹת בתהוֹם
המדבר הוא שׁרב בלב יתוֹם‏.‬
כמובן שהטעות היא כולה שלנו
לכן מתעלל גם הלילה בנו‏.‬
עולה יום חוור ומפרפר לקראתנו
דרורים מקננים מבלי לראותנו
פרפרים משתוללים באויר ממאיר‏ -‬
בהחלטיות מתעלמים מאיתנו‏.‬
עיני ילדים עצובות שורטות את לבנו‏. ‬
נשׁפיל בתקווה עפעפים אל האדמה‏ -‬
גם הארץ דוחה פננו‏.‬
מעטים מאתנו זוכים‏ ‬לרקיע שביעי
או שישי‏, ‬אפילו ראשון‏,‬
ומעטים עוד יותר יזכו לִצְפֹות‏ ‬
ביום בו תפעם רוח בעצמות יבשׁוֹת‏.‬
רק אז נזכר בנביאים ובמילותיהם הקשות
ונאמר‏, ‬אכן‏, ‬לא הקשבנו לזאת‏. ‬



גם אם נסחף
גם אם נסחף‏ ‬
אל הסוף לעולם לא נגיע
שוב נתקל בהתחלה‏.‬
החיים קצרים‏, ‬הם אומרים‏,‬
אם כך‏, ‬מדוע נמתח היום
כה ארוך כה איטי‏, ‬
כה בוער‏, ‬כה קפוא‏?‬
”גם זה יעבור‎“‬‏, ‬אומר‏ ‬הקדוש
כאשר הוא פוסע בחדר
במצח חרוש וגבוֹת משתרגות,‬
וכשעיניו מאלוֹהים ריקות‏, ‬הוא
מעסה רקוֹתיו באצבעות טובות...






רואה האדם

רואה האדם את עצמו ונבהל‏,‬
האם זאת הבריאה שיצר‏ ‬
אלוֹהים ביד כה אמונה ובוטחת‏?‬




אל מי נתפלל

הוא בא למולי
מטפטף אוֹדם שקיעה
בעיניו משתקף היאוש הנוֹרא
צעדיו מהססים‏, ‬מקרטע האל הנרצח
גם כתר קוֹציו קמל עם הזמן‏.‬
הוא נודד בקצוות תבל וצעקה על שפתיו‏:‬
אני מסומר לצלב לבכם זה שנות אלפי-כוכב‏!‬
אך האדם חרש לתחנוני הגוֹאל
כי אם יסיר מסמריו
אל מי יתפלל‏?‬



בתוך הדממה
לחיות בתוך דממה עצמית
להיות סגור בתוך חבית
להוציא את הראש בזהירות‏,‬
לנשוֹם את האוֹר‏,
ושוב לצלול אל הדממה‏ ‬
ולחשוב בלי לראות‏,‬
לא לצפות רק להיות -
מי אתה חוץ מדם ורקמות
ומח-עצמות ושיער וגידים‏ ‬
וורידים ותאים מתפצלים‏...‬