ב עץ ם באדם ...כנראה שיחסי הסימביוזה כשלו...

ופעם כתבתי ...

http://cafe.mouse.co.il/post/1329131/

היי

בהחלט נכון... הקשר שלנו עם העצים... - הרבה יותר עמוק ממה שאנחנו חושבים...

ומה שכתבת אצלך בפוסט שהזכרת... ובעיקר בשתי השורות האחרונות - נכון גם נכון...

.

כואב כואב... אני מכירה אותו אישית..

משהו מאוד סימבולי בנפילתו..עבורי..

שבטובה(:

היי אורית...

ככה ? מלאה באינפורמציה סודית ולא מגלה לנו כלום ???

זה מזכיר לי מקרים של בחורות שאומרות לי משהו כמו :

"אני רוצה לשאול אותך משהו חשוב... טוב, בעצם לא משנה..."

.

אז תגידי... את יצאת איתו ? עם העץ הזה ?

עשית דבריפ פושטקיים לגמריי בין ענפיו ?

.

גם עצים מתים

היי תומס...

כולם מתים בסוף... אין בזה שום בעייה...

אבל יש כאלו שמתים ברגע שלא "נראה סביר"... (כמו ילדים שמתים לפני ההורים שלהם...) וכ"ד...

גם כאן ישנה תחושה כאילו והעץ הזה היה אמור לחיות עוד כמה שנים טובות... (כמו אלו שלידו...)

ה"בעייה" הינה ב"איך מתים"... לא בעובדת המוות עצמה...

.

"וענן בשמיו ואילן בגשמיו 

מצפים עוד לך, עובר אורח 

והרוח תקום ובטיסת נדנדות 
יעברו הברקים מעליך ... "

אכן סיפור מאוד יפה "העץ הנדיב" - סיפור על נתינה מושלמת (כמעט)

אם כבר מדברים על הסיפור הזה - אני חייב לציין שעד היום לא ממש הבנתי את הכוונה שלו... את המסר שלו...

כי לכאורה - בסוף הכל הסתדר ממש טוב... :

העץ היה מאושר וגם ה"זקן" היה מבסוט וקיבל את מבוקשו...

אבל לעומת זאת - זהו מסר משונה ביותר :

אחד כל הזמן רק נותן (העץ) ואחד כל הזמן רק לוקח ומבקש עוד ועוד...

אז איך זה שבמצב כזה "לא סימטרי" הכל מסתדר לטובה ???

זה כאילו ללמד אותך שלא משנה אם אתה טוב או אתה רע - בסוף הכל טוב...

מוזר לא ???

אולי תגיד לנו מה אתה מבין מהמסר הזה של הסיפור הזה...

.

תמונה לא קלה לי
משתי סיבות: לראות עץ ומסביבו בטון ושנית את הנפילה

היי רויטל...

"נפילה" לעולם איננה נעימה...

וככל שהנופל הינו "גדול" יותר...

כך ה"נפילה" נעימה לנו פחות...

אנו - בני האנוש - מאוד מחפשים אחר ה"יציבות"... בחיים בכלל... לכולנו קשה עם הרגשת חוסר בטחון, השתנויות בלתי צפויות ובלתי מתוכננות וכ"ד... וככל שאנו מתבגרים - כך ה"חוסר נעימות" הזו הולכת וגוברת...

דברים "גדולים" משרים בנו תחושה דמיונית של יציבות...

אנחנו מאמינים שדברים "גדולים" מחזיקים מעמד יותר מדברים "קטנים"...

הרי אם הייתי מראה שיח קטן שאדם דרך עליו... - לא הייתה כאן שום "התרגשות"...

מצד שני עלינו לזכור שדברים "גדולים"... ברגע שהם עוברים פרופורצייה מסוימת - הם "נופלים"...

הדינוזאורים הינם הוכחה לכך...

גם בימינו כל החיות הגדולות בסכנת הכחדה... וכל המדע צופה שבעתיד ה"חיות" היחידות שיחזיקו מעמד עם שינויי האקלים הקיצוניים יהיו עקרבים ומקקים למיניהם...

ה"טיטניק" שהייתה הספינה הגדולה ביותר שנבנתה - טבעה...

ה"צפלין" שהייתה ספינת האוויר הגדולה ביותר - קרסה...

וכ"ד...

גם ממלכות ברגע שהם גדלות מעבר לגודל מסויים - קורסות (יוון, רומא, אלכסנדר מוקדון, הקולוניאליזם(ספרד, צרפת, פורטוגל והולנד)... ועוד ועוד...)

.

נקודה שנייה - עץ ובטון...

אני דווקא שמח לראות עץ ובטון... ודווקא שמח שיש "ערבוב" בין שניהם...

לא הייתי רוצה שעצים יהיו אך ורק ביערות שמחוץ לערים...

אם תראי ישובים ערביים - תרגישי בהבדל - ערבים לעולם לא נוטעים עצי נוי - רק עצי פרי... והישובים שלהם די קודרים...

אז אני שמח שהעץ היה "כאן"... ואכן עצוב שהוא איננו עוד (כי הוא נפל ב"טרם זמנו")

.

רחבת "סוזן דלל" בתל אביב

אחת הרחבות הכי יפות ונעימות בארץ

בה משולבים עצים ברחבה מרוצפת...

מעבר לכך שזה מחזה עצוב , איכשהו אי אפשר להתעלם גם מלחשוב על כל הרגעים היפים שהעץ הזה חווה ברחוב...

על כל הזכרונות שנטועים בכל כך הרבה אנשים..

כל אותן כתובות האהבה שמחבקות אותו..

היי אינה...

הדברים שלך מזכירים לי מאמר שהתגלגל ברשת לפני כמה שנים (ובטוח שהוא עדיין מתגלגל פה ושם) שנקרא :

PEOPLE FOR A REASOM

שבו תוארו מספר מצבים של אנשים שנקרים בדרכך ו"נעלמים"...

אדם שאת פוגשת פגישה אחת ויחידה...

אדם שאת פוגשת לתקופה מאוד קצרה...

אדם שאת פוגשת לתקופה ארוכה...

וכ"ד...

והמאמר דיבר בשבחם של אותם האנשים ובתפקיד החשוב שהם מילאו בחיינו...

המאמר היה בגישה מאוד אופטימית... וגם הדברים שרשמת כן - מאוד אופטימיים...

.

לגביי... העץ הזה "מת" צעיר מדיי...

הוא בקלות יכל להחזיק מעמד עוד כמה שנים...

אני אומר לעצמי : "מה חושב לו העץ הזה שבדיוק נמצא אחריו בתמונה ?

האם הוא באמת ימשיך לתת את צילו ואת נוכחותו בכייף גדול לכל העוברים והשבים שם ?

האם הוא יודע להבדיל בין נהגי המכוניות שממלאים אותו בפיח, לפקח העיריה שגוזם את ענפיו פעם בשנה, לאדם שיכור שמשתין לו על הגזע בלילה וכ"ד ?

אם הייתי ה"עץ השני"...

יתכן שהייתי מפיל את עצמי על איזה רכב של העירייה... או על חבורה של ונדליסטים...

(אז מזל שאני לא העץ השני...)

.

לא היה לי כוכב עכשיו. אולי זה סימן. אולי לא. התמונה מדהימה. לי היא עשתה עצוב. עצוב נורא.

הכוכב ממש לא משנה...

וגם איכות התמונה ממש לא... - התופעה לכשעצמה הרבה יותר חשובה...

מאוד מזכיר לי את התמונה המפורסמת של אותה אישה עם עיניים ירוקות שהפכה לאחד הפוסטרים הכי ידועים בעולם...

העולם כולו התמוגג מנחת מהתמונה הזו... אבל אף אחד לא באמת שם "קצוץ" על הבחורה הזו...

כך היה גם עם הסרט "נער החידות מבובמביי"...

את אחד הילדים הקטנים, העיפו מהבית מספר חודשים אחרי הסרט...

הסרט בעצם הראה על סבל מטורף שקיים בהודו... אבל זה לא מעניין את אף אחד !

כולם רוו נחת מהעובדה ששני אנשים מתוך מליונים הצליחו להתרומם מעל החרא ולחיות חיים נורמליים...

וזה השקיט את המצפון של כל העולם המערבי שצפה בסרט...

באמ אני די מופתע שכבר אין כמה "פוסטרים" מהרציחות המתרחשות בסורייה...

(אני בטוח שיש כמה צלמים שמחזיקים תמונות ב"קנה" להפיץ אותם בעוד כמה חודשים ולעשות הון עתק מתערוכות צילומים על הרצח בסוריה...

.

לא שאני מצפה שנכנס לדכאון עמוק בעקבות המקרה... - רק להכניס מחשבה קטנה בראש לגביי כל מיני תהליכים חברתיים, כלכליים, ביטחוניים ואחרים - המתרחשים במדינה...

.

(והדברים בכתבתי כאן - לא מופנים ישירות אלייך - אלא אל כולנו כולל אותי...)