האלוף
תגובות (9)
/null/text_64k_1#
פצע בלב העץ,
כפצע הנופלים בלב האומה.
ובקשר ל"טוב למות העד ארצנו" - אנו חלוקים, זו לא קלישאה.
צטט: מצב זמני 2012-04-25 10:03:07
קראתי אותך, ואת צפריר בשן. קראתי ונקרעתי.
(הבן הקטן שלי, 6 וחצי. שאל אותי אתמול מתי מתחיל היום העצוב, ומתי הוא נגמר ואפשר להיות שמח... אמרתי שאפשר לזכור ולהיות שמח באותו זמן, זה בסדר. אני לא בטוחה שהוא האמין לי. וביננו, זה עדיף מלשכוח ולהיות עצוב..)
אני כל כך אוהבת כשאת כאן.
כשאת כותבת.
אני מגלה, שבכל פעם מחדש, אני נרגשת
מן התפעמות שוקטת כזו שלמדה.
העיניים פעורות בתוכי, מנסות לשהות עוד ועוד ליד מילותייך
להבין את הנגיעה התת עורית הזו שיש בך.
סגולה כזו. שלך.
וכמה שאת מדוייקת.
כמה נכון יותר לשמוח ולהעצב בה בעת, כשזוכרים
מאשר ללבוש מסיכת עצב ולשכוח עוד לפני שנזכרים.
כל כך תודה שקראת את הארוכים האלה, של צפריר, שלי.
המבט שלך מעניק גוני גונים של אצילות הרוח ותבונתה.
תודה, יקירה.
צטט: צבע השרב 2012-04-25 02:17:41
אני שתיקה... ❤
אני אוהבת שאת באה לשתוק איתי.
כל כך מעט אנשים יודעים לומר את השתיקה ועדיין לשתוק
לכל כך מעט אנשים יש מרווח בין המילים השותקות.
והדממה איתך היא יפה עד להכאיב
ויפה עד להפליא.
תודה, אהובה.
קראתי אותך, ואת צפריר בשן. קראתי ונקרעתי.
(הבן הקטן שלי, 6 וחצי. שאל אותי אתמול מתי מתחיל היום העצוב, ומתי הוא נגמר ואפשר להיות שמח... אמרתי שאפשר לזכור ולהיות שמח באותו זמן, זה בסדר. אני לא בטוחה שהוא האמין לי. וביננו, זה עדיף מלשכוח ולהיות עצוב..)
רציתי לעצור. כן לשאול שאלות, כן לזעום.
בשנה שעברה העלה צפריר בשן, בבלוג שלו - גומרים הולכים, רשומה מופתית, בעיניי.
כשהנחתי קישור אליה,
מיד קיבלתי את ההתנפלות הצפויה.
איך היום הזה הוא מעל ומעבר. איך ביום הזה נשתוק, רעי, נשתוק.
אז חיכיתי שנה.
אמרו לשתוק. שתקתי.
חשבתי, אולי ייפתח השיח, בראש השנה, נניח.
או בפורים.
או סתם בתשעה-עשר לאוגוסט
אפילו הייתי מוכנה להתפשר על יא' באדר, כן, כן. עם כל הקלישאות של טוב למות-לחיות בעד ארצינו.
לא, זה לא קרה.
השנה בפייסבוק, 'סטטוסים מצייצים' כבר דג סטטוס שעל פיו אם אני מהרהרת על, וכל מי שמערער עם,צייקנן וצדקן וש-נמאסנו, כי הערב אנחנו שוב שותקים, רעי, שותקים.
צפריר בשן העלה שוב את הרשומה שלו -
"יום הזיכרון ליום הזיכרון", וביננו, הוא כותב זאת הכי טוב.
ותיכף שוב אניח קישור.
ובינתיים, הרשומה שכאן, סרבה להישמע לתוכחה שכבר התנסחה לה בתוכי, נצברה והלכה למן יום השואה.
ונותרה כמו שהיא.
האלוף.