שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ פרוש: מי שנזהר בלשונו ובדברים שהוא אומר, שומר על חייו מִצָרות. כלומר – ללשון יש עוצמה רבה והיא משפיעה על חיינו. מקור: משלי כא, כג - "שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ-- שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ." לכל מילה יש השפעה רבה על החיים. משלי כא23: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ - שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" הפה מסמל את האכילה, והלשון מסמלת את הדיבור. על שניהם צריך לשמור ולהשתמש בהם רק במידה המתאימה: לשמור על מה שמכניסים לפה - לא לאכול יותר מדי, ולשמור על מה שמוציאים מהפה בעזרת הלשון - לא לדבר יותר מדי. מקורות ופירושים נוספים "הוא ששלמה אמר בחכמתו: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", כלומר: שומר פיו מלאכול מאכל רע, או מלשבוע; ולשונו מלדבר, אלא בצרכיו" (קיצור שולחן ערוך לב). שמירת הלשון נזכרה כבר בפסוקים רבים בספר משלי, למשל: משלי י19: "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל" (פירוט) משלי יג3: "נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ" (פירוט). הפה יכול להיות מוקש, משלי יח7: "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (פירוט). הלשון יכולה להביא חיים ומוות, משלי יח21: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ". שם פירשנו שהכוונה לידיעת המשמעויות המדוייקות של השפה (פירוט). מה מחדש הפסוק שלנו? לפי מלבי"ם, הפסוק הוא המשך של הפסוק הקודם, משלי כא22: "עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם, וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה", המדבר לשיטתו על מלחמתו של האדם ביצרו (פירוט): אך יש תנאי, שאז צריך להישמר בל ישובו הנכבשים לכבוש את העיר, וזה, במה ש" ישמור פיו ולשונו ", שהם מבצר של החכמה, שהיא הנפש המדברת, כי דרך שם ייכנסו האויבים לצור על הנפש, אם בשמירת הדיבור כפשוטו, ואם במה ש" פה " רומז על דיבור החכמה וה" לשון " רומז על דיבור התבונה, שצריך לשמרם בל ילוז מדרך החכמה ובינה, ובזה " שומר נפשו " הרוחנית " מצרות ", בל יצורו לה אויביה הלוחמים עליה תמיד, עת הורם חומתה ונגלה הסוכך." (מלבי"ם). ראו עוד: פסוקים נוספים עם הביטוי "שומר נפשו" "שומר פיו - מלהרבות בדברים. שומר וגו' - כי אם ירבה אמרים לא יחדל מדבר פשע וחוטא נפשו" (מצודות). דוגמה לפסוק זה מובאת בסיפורו של ר' אלעזר בן ר' שמעון בר יוחאי, שהועסק בעל כורחו כשוטר מטעם השלטון הרומי: "יומא חד פגע ביה ההוא כובס, קרייה 'חומץ בן יין'; אמר: מדחציף כולי האי - שמע מינה רשיעא הוא; אמר להו 'תפסוהו' – תפסוהו; לבתר דנח דעתיה אזל בתריה לפרוקיה, ולא מצי; קרי עליה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (בבלי בבא מציעא פג ב). יש מפרשים שהפסוק מתייחס לכובס - הוא לא שמר על לשונו וכתוצאה מכך הזיק לנפשו. ויש מפרשים שהפסוק מתייחס לר' אלעזר עצמו - שמיהר לשפוט את הכובס, וכשהתחרט כבר היה מאוחר מדי. ויש מפרשים שר' אלעזר מביע חרטה גם על הדיבורים שבגללם הגיע לתפקיד בזוי זה, להיות שוטר עבור הרומאים (ר' יעקב שכטר, "דברי יעקב" על הפסוק).