האגם הצלול הבריק במרכז החצר,
כמו תכשיט סביב צוואר מודליאני
צחור ואצילי,
נוצץ בערבו של אפריל ערפילי.
אריחי טרקוטה סמוקים ארגמן
השתלבו עם קורות העץ בתקרה
והאח העתיק שחימם את הטירה.
הבית שלנו,
החולש על אזור הגבעות,
זמורות הגפנים תמירות וגאות,
מהמובחרות שבטוסקנה,
כל כך מקשות עלי לעזוב,
עטפת אותי
בחיבוק חם וטוב,
מוזג קיאנטי
נוטף עסיס סנג'ובזה
מבקבוק פיאסקו בסלסלת קש...
" זה הזמן שלנו"...
לחשת, נרגש.
"שימי לב
איך הכל מתחבר,
כמה אנחנו ראויים,
שברנו שיאים
במשחק החיים.
נותיר מאחור
מכאובים ישנים
ונמריא גבוה
בטיסת עננים."

עצום עיניים, אהוב שלי
ואסער בך
כמו בעידן האחר,
בדיוק כמו אז,
לפני ארבע מאות ויותר.
כולי מערבולת אש ואהבה,
מתרפקת,
בוערת,
קרובה,
רעבה.
לימדת אותי לזהות
ניואנסים משתנים
השזורים בערגה
לאורך כל הזמנים.
רועמים בדממה של השקט,
נוסחת קסם נחשקת
באמצע החיים.
חדש,
אך מוכר,
נעים ומתאים.

שיקוי זיעתנו
ניגר בתשוקת פז מוזהב,
בניחוח פרחי בר
בכתום ושנהב,
כאלו שניראו בקרחת היער
עוד לפני מאות בשנים,
מרפדים את גופנו
קטיפת אבקנים.

נתיב ניצחי
מנותק מכל מימד של זמן,
מוארים באור סהר כסוף
גם כשהשמש כבר כאן.
זמורות ירוקות, ארגמן הגפנים,
ביטחון ואמון שהבשילו שנים,
הברק בעיניך, איש שלי,
כשאתה נרגש...
אוהבת אותך
כל עידן מחדש..