כשברח משה מפני המצרי הגיע לנווה מדבר מרוחק, ובו שבעים עצי תמר ושנים עשר עינות מים. אמר משה לאלוהיו: "איך אחיה במקום השומם הזה, שאין בו צל ואין בו מזון, והשמש קופחת על ראשי כל היום באין מסתור?"
ענה לו הקדוש ברוך הוא: "רואה אתה עצי תמר זקופים אלה הגדלים ליד המעיין? הם יספקו את כל צרכיך!"
שתה משה ממימי המעיין, נח בצל העצים ואכל מפירותיהם, ואחר כך בנה לו סוכה מקורת אחד העצים שקרס בסערה האחרונה, וסכך אותה בכפות תמר שיבשו.
בימים הבאים ארג משה מעלעלי התמר סלסלות ששימשו לו צלחות ומגשים, מסנסניו קלע לו מסננות, מסיבי העלים שנותרו על הגזע טווה חבלים, ומפירות התמר הכתושים הכין קמח לאפיית עוגיות ומשקה מתוק. כך חי משה שבועות אחדים ליד עצי התמר החסונים, ולא חסר לו דבר.
כשהוציא משה את בני ישראל מעבדות לחירות, לא שכח את עצי התמר שסיפקו לו את מחסורו במדבר, והביא אליהם את בני העם כדי שיוכלו להחליף כוח בצלם ולנוח מנדודיהם, ככתוב: "ויבואו אילמה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים." (שמות ט"ו 27 ).