.
.
מְגִלַּת הָאֵשׁ/ חיים נחמן ביאליק

מֵאַגָּדוֹת הַחֻרְבָּן


ו - ז (המשך)

וַתִּמָּשֵׁךְ עֵינוֹ אַחֲרֵי אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וְנַפְשׁוֹ בֵּין קַרְנֶיהָ נֶאֱחָזָה.
הִנֵּה הִיא נוּגַת הָאוֹר וְזַכַּת הַנֹּגַהּ עֹמֶדֶת בְּזָהֳרָהּ וּבְטָהֳרָהּ כִּימֵי עוֹלָם,
לֹא-יִכְבֶּה נֵרָהּ וְלֹא-יִכְהֶה רִשְׁפָּהּ,
בַּשַּׁחַר בַּשַּׁחַר,
כְּצֵאת אַנְשֵׁי הַפְּלָאוֹת, הַיְחִידִים הַגְּדוֹלִים וִיתוֹמֵי הָעוֹלָם,
לִתְעוֹת בָּדָד בְּתוֹךְ עַרְפִּלֵּי עֲרָבוֹת וְלָסֹל בְּכַף פַּעֲמֵיהֶם אֶת-הַשְּׁבִילִים הָרִאשׁוֹנִים לְרָאשֵׁי הֶהָרִים –
וְיָצְאָה הִיא, הַיְחִידָה וְהָרָזִית כְּמוֹהֶם,
וְקִדְּמָה אֶת-עֵינֵיהֶם בְּאוֹרָהּ הַצָּנוּעַ,
וּבְרָכָה אַחַת לָהּ תָּמִיד וְרֶמֶז אֶחָד לְעַפְעַפָּהּ:
טְהָר, טְהָר, טְהָר!
וְכִנְּסָה אֶת-נַפְשׁוֹת כֻּלָּם מֵאֲשֶׁר הֵם שָׁם אֶל-נְקֻדַּת זֹהַר אַחַת – אֶל נְקֻדַּת הַשָּׁחַר.

וְכִלְיוֹן נֶפֶשׁ גָּדוֹל מִנְּשֹא תָּקַף אֶת-הָעֶלֶם,
וְאַהֲבַת אֱלֹהִים עַזָּה מִמָּוֶת שָׁטְפָה לִבּוֹ בְּיָם גַּעֲגוּעֶיהָ.
וַיֵּשְׁתְּ אֶת-תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם בְּעֵינָיו וַיִּשְׁכָּר.
וַיִּזְקֹף הָעֶלֶם קוֹמָתוֹ וַיָּרֶם יָד וַיִּקְרָא:
אֱלֹהִים! גַּם אֶת-הָאֵשׁ אֲשֶׁר-בִּלְבָבִי הִנְנִי נוֹתֵן קֹדֶשׁ לַשָּׁמָיִם!

וְזֹהַר גָּדוֹל נָגַהּ בְּעֵינֵי הָעֶלֶם אַחֲרֵי שְׁבוּעַת הַקֹּדֶשׁ,
כִּי-רָאָה אֶת-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר וְהִנֵּה הִיא צֹהֶלֶת לוֹ וְאוֹרָהּ יִשְׂמָח,
וּבִרְכַּת אֱלֹהִים חֲדָשָׁה תִּנָּבֵא.

וַיַּאֲמֵן בְּכוֹכָבוֹ וַיִּבְטַח בּוֹ,
וַיֵּדַע כִּי אֱלֹהִים קָרָא לוֹ וַיַּעֲנֵהוּ בְּאֵשׁ לְבָבוֹ,
וְכִי מִנָּה לוֹ אֱלֹהִים דָּבָר בָּאִי הַהוּא וְלֹא יָדַע מָה הַדָּבָר.

וַיִּנָעֵר, וַיָּמֶשׁ מִמְּקוֹמוֹ,
וַיִּישַׁר לָלֶכֶת עִם שְׂפַת הַנָּהָר לִקְרַאת הַנָּכוֹן לוֹ בְּלֵב בָּטוּחַ.
קְרִיאַת הָאֵשׁ צָלְלָה בְאָזְנָיו וּבְעֵינָיו נָגְהוּ דִּמְדּוּמֵי הַשָּׁחַר.

וְצֶלֶם הַנַּעֲרָה בַּמַּיִם וְהָעָב הַצְּחֹרָה בַּמָּרוֹם – מָשׁוּ גַם-הֵם מִמְּקוֹמָם וַיֵּלְכוּ לְפָנָיו...

וְלֹא-הִשְׁתָּאָה הָעֶלֶם לַפֶּלֶא,
כִּי פֶּלֶא גָּדוֹל מִזֶּה יָרַד לִשְׁכֹּן בִּלְבָבוֹ –
וַיֵּלֵךְ דּוּמָם וּמַחֲרִישׁ לִקְרַאת אַיֶּלֶת הַשָּׁחַר.