פרשת "בהעלותך" מפגישה את משה, איש הרוח,
עם מציאות ההליכה במדבר בימי קטנות.
ההתנגשות בין איש האלוהים לבין אנשי הבשר
הייתה בלתי נמנעת.
אספסוף הוביל את העם לנקודת שפל
של חיים ללא חזון,
ללא שאיפה וללא תקווה.

משה מתייאש ומתפטר מתפקידו הקשה
כפוי הטובה וה' מצווה עליו
לארגן נבחרת של שבעים איש בעלי יכולת מנהיגות,
שישמשו גוף מתווך בין משה לבין העם נטול הרוח.

האם לקח משה שבעים
איש המוכרים כמנהיגים
וברגע של השראה הם זכו לקבל מרוחו של משה,
"ויתנבאו ולא יספו"?

האם הם זכו לחוויה חד פעמית
שביטאה את כניסתם לתפקיד
אך מיד עם סיום המעמד החגיגי הנבואה חלפה לה?

רק שנים מהחבורה נשארו במחנה והמשיכו בנבואתם.
הם המשיכו את הרגע המיוחד
שבו זכו להשראת רוח נבואית
העתיקו אותו למחוזות הרגילים
שבו משוטטים כל יתר העם.

תגובתו של יהושע, משרת משה, מבוהלת:
"אדני משה כלאם" – הרוח המתפרצת מפחידה ומאיימת. חייבים לכלוא את הרוח.
תגובתו של משה רגועה והפוכה:
"מי יתן כל עם ה' נביאים".
משה משתוקק למצב אידיאלי שבו הרוח האלוהית שורה
על שדרה רחבה של החברה ולא רק על קבוצה מרוחקת ומבודדת.


האם גם היום יש התפרצויות של רוח שלא מיישרות קו עם ההנהגה הממסדית.
היתכן שגם היום אפשר למצוא אנשי רוח שפועלים במחוזות של חול?
הלוא גם היום יש קולות מעולמו של יהושע הנחרדים מהתפרצויות הללו ומבקשים:
"אדני משה כלאם".
הרוח המתפרצת במרכזי החברה מאיימת ומערערת את היסודות הרגילים.
אולם התשובה של משה נחרצת ונכונה תמיד:
"מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם"?