כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פרופיל

    bonbonyetta
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    תגובות (4)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      25/8/17 23:39:
    ראיתי היום כתבה בערוץ 1 (כאן) על הפרויקט המיוחד הזה. מעורר התפעלות. היוזמה, העשייה ההתנדבותית. לכולם, גם לך, יישר כח!
      25/8/17 14:51:
    תודה על הבאת הכתבה. מעניינת מאד , אני רואה בה בעתיד הקרוב, מקום לביקורי תלמידים מכל בתי הספר בארץ, כמובן בצורה מסודרת. זה יכול להיות פרוייקט חינוכי נפלא, בשיתוף מורי הביולוגיה, המחנכים ועוד. שבת שלום!
      25/8/17 14:14:

    צטט: דוקטורלאה 2017-08-25 09:26:37

    מה את עושה בחוות החופש? מטפלת או נחה? העיקר,שיהיה לך לבריאות ובהנאה.

     

    אהלן, את פונה אלי, או אל האוביקט המקסים בתמונה?

    יש לי תשובות אותניות למי שלא תעני, ואענה לך בשיא הרצינות.....

    הנה כתבה שפורסמה על הפרויקט היום בבוקר !

    החיים הטובים

    טל העז, שי התרנגול, עדן הפר ובובה הפרה היו אמורים לסיים את חייהם בצלחת • אבל בזכות חוות החיות שהקימו מיטל בן ארי ועדית רומנו במושב עולש הם זוכים למזון משובח, חברים חדשים וחיים ארוכים • עכשיו מנסות השתיים לגייס כספים שיאפשרו את הפעלת החווה

    שעת צהריים לוהטת של אמצע אוגוסט במושב עולש, שבמועצה האזורית עמק חפר. גארי, מזל, מאיה וג'ני שרועים בפעוטון, אחרי ששיחקו והשתוללו בחוץ כל הבוקר. כשמיטל, אמא של גארי בן 11 החודשים, נכנסת, הוא מייד זוקף את ראשו ומביט בה באהבה, משדר לה בעיניו: "בואי, שבי לצידי, תני לי חיבוק". כשהיא יוצאת מהחדר, הוא קורא לה לשוב. לעומתו, מזל בת השנתיים מרוחקת יותר - אבל אוהבת יותר מכל לבלות עם מאיה וג'ני, שתי הפעוטות בנות 7 החודשים. שגרת קטנטנים בנאלית ורגועה. רק שהפעוטון הזה נקרא "חוות החופש", וגארי, מזל, מאיה וג'ני הם טלאים.
    "אמא" של גארי, מיטל בן ארי (בת 36, רווקה ממושב ינוב הסמוך לחווה), הקימה את חוות החופש, שנפתחה רשמית לפני כמעט שנה, יחד עם שותפתה לדרך עדית רומנו (בת 50, נשואה ואם לשלושה מתל אביב). 
    בחווה, הראשונה מסוגה בישראל, דרות להן בנחת ובהרמוניה 30 חיות משק שונות שניצלו מתעשיית הבשר, החלב והביצים - וגם שלושה חתולים מתפנקים, שקבעו בה את משכנם.
    בין דיירי החווה: ארז, גיא וטל - העזים; אור ושי - תרנגולי ההודו; גלי, מעייני, בובה ועדן - הפרות והפר, בהתאמה; ויוסי ועמרי - החזירים המבריקים. כולם אוכלים מזון משובח ומזין, מתגוררים במבנים חדשים ונאים למראה, זוכים לקבל טיפול רפואי ממדרגה ראשונה, והכי חשוב - הם נאהבים. וכמה שהם אוהבים להיות נאהבים. 
    "כשנוגעים לבובה הפרה במקום מסוים, היא מוציאה את הלשון כי זה נעים לה, וכשמדגדגים את עמרי החזיר בבטן, פתאום הוא מתהפך על הגב כי הוא רוצה עוד", מספרת בן ארי. "בעלי החיים מגיבים לשמות שלהם. כשאנחנו עושות כאן סיור וקוראות 'ג'ני, בואי!' היא באה. זה מפליא אנשים. אם אני קוראת לגארי, הוא יסתכל עלי. כך גם עם אייל, ארז, גיא ועדן, שאנחנו צועקים לו מעבר למתחם הפרות 'עדן!' ומייד הוא קם ורץ אלינו. הם מכירים ומזהים את שמותיהם, הם מזהים אנשים, יש בני אדם שהם מתחברים אליהם יותר וכאלה שפחות, בדיוק כמו שאנחנו מכירים מבעלי חיים אחרים, כמו חיות המחמד שלנו. אין שום הבדל".

    •   •   •

    בן ארי ורומנו החלו בפעילותן למען בעלי חיים לפני כמה שנים, בעקבות צפייה אינטרנטית - כל אחת בנפרד - בהרצאה הידועה של לוחם זכויות בעלי החיים האמריקני גארי יורופסקי, שהיה כמובן השראה לשמו של גארי הטלה.
    "לפני שש שנים עבדתי בתפקיד בכיר בתחום הכספים בחברת הייטק", מספרת בן ארי. "תמיד הייתי מצילה חתולי רחוב, וכילדה חלמתי להקים מקלט לחתולים ללא בית, אבל כמובן נשאבתי לצורך לפרנס את עצמי, אז למדתי כלכלה ועבדתי בהייטק. זה נשאר בגדר חלום. 
    "יום אחד הגעתי הביתה אחרי שיעור ספינינג ונשכבתי על הספה לנוח. באותה תקופה כל הזמן קפצה לי הרצאה בפייסבוק, תחת הכותרת 'ההרצאה הכי טובה אי פעם', ונורא התעצבנתי על הכותרת היומרנית הזו. אמרתי לעצמי, מי קורא להרצאה שלו 'ההרצאה הכי טובה?', עד שפעם אחת החלטתי לצפות בה חמש דקות כדי להבין במה מדובר. 
    "חמש הדקות הפכו לעשר, העשר ל־15, ה־15 לשעה ועשרה. כשסיימתי לצפות, מייד חיפשתי עוד מידע. באותו לילה לא הצלחתי להירדם, פשוט לא האמנתי לנתונים שנגלו לי". 
    רומנו, מצידה, ניהל אורח חיים צמחוני במשך שנים ארוכות לפני שצפתה בהרצאה, במקביל לעבודתה כיזמית עסקית בתחום השיווק הבינלאומי. "גידלתי את שלושת הילדים שלי תוך כדי שהם גורמים לי לחפש תרופות טבעיות כדי להימנע מאנטיביוטיקה. תמיד התעניינתי במה נכון ומה לא נכון לאכול, וחקרתי בנוגע למזון אורגני ומונבט.
    "לפני כחמש שנים הייתי בתהליך של מכירת החלק שלי לשותפיי בנציגות הישראלית של חברה איטלקית בינלאומית, שניהלתי במשך 13 שנים. החלטתי שאני רוצה לעשות משהו שהוא פחות לד' אמותיי, להשפיע על הסביבה. הרגשתי על עצמי את הקשר בין הרגלי תזונה מסוימים לקריירה, לזוגיות, למשפחתיות, לספורט ולבריאות. 
    "החלטתי לצאת באיזושהי הרצאה על אורח חיים בריא, אבל לא ידעתי להרצות. באותו זמן הסתובבה באינטרנט ההרצאה של יורופסקי. אמרתי לעצמי שאם מרצה הוא כזה כריזמטי, כדאי שאקשיב לו ואלמד ממנו. התיישבתי לצפות בה - והחיים שלי התהפכו. מצמחונית רגועה, שחיה בהרמוניה ובשקט, הפכתי לטבעונית חסרת מנוחה".
    לא רק ההרצאה הרעידה את אמות הסיפים של רומנו. לדבריה, מכה נוספת ניחתה עליה כשהבינה שרבים מהאנשים הקרובים אליה ביותר, המחזיקים בהשקפות עולם דומות, אוטמים את אוזניהם ומסרבים להקשיב לה כשזה נוגע לזכויות בעלי החיים. 
    "חלק שמעו והסכימו, אבל הרבה אנשים ענו בציניות או בחוסר סבלנות על זה שאני 'קודחת את המוח'. הייתי בשוק. לא הבנתי איך יכול להיות שאני חולקת עם האנשים הללו את כל ערכיי, ודווקא במקום הזה יש מחסום. זה הוביל אותי לתקופה של בדידות איומה. היום אני מודה עליה מאוד, כי אני חושבת שאם לא הייתי בכזו מצוקה, לא היתה חוות חופש". 
    בן ארי ורומנו, שלא הכירו אז, הרגישו שהן מוכרחות לתעל את ההארה שחוו לטובת בעלי החיים. הן החלו להתנדב בעמותת "ויגן פרנדלי", הפועלת למען עתיד טבעוני. בן ארי הפכה ליד ימינו של מייסד העמותה, עמרי פז, ניהלה את עמוד הפייסבוק שלה וארגנה אירועים. "כל דקה פנויה נהייתה חשובה, כי אני יכולה להשקיע בה בקידום זכויות בעלי חיים. חוסר חיים מוחלט", היא אומרת וצוחקת. 
    בד בבד, החלה גם רומנו להתנדב בעמותה בתחום סימון המוצרים, שבו היה לה ידע מקצועי רב. עד מהרה החלה לחוש צורך עז להקים פרויקט משלה. "אני יזמית, לא מסוגלת להיות חלק מסוים במערכת. הרגשתי שאני חייבת ליזום, אבל לא ידעתי מה לעשות", היא משחזרת. 
    יום אחד, בעודה משוטטת ברשת, נתקלה רומנו בתמונות מחוות הצלה בוודסטוק שבצפון מדינת ניו יורק, ארה"ב. "בין התמונות של בעלי החיים המקסימים, ראיתי פתאום תמונה של בני נוער עומדים ומשחקים עם החיות. יש רגעים מעטים בחיים שבהם אתה מרגיש שאסימון יורד לך בכל הגוף. ישבתי מול המסך ואמרתי: 'בינגו'. 
    "רק מחינוך בגובה העיניים ובעזרת כל החושים אפשר לשנות תודעה, רק ממפגש בלתי אמצעי. אנחנו יכולים נורא לרחם על ילדים באוגנדה או בסוריה, אבל אנחנו יכולים להתחבר הרבה יותר למשהו שאנחנו מסוגלים לראות, למשש, להריח, לחוש. אז גם היכתה בי ההכרה שכל הניסיון שלי לאורך 20 שנה של יזמות וניהול עסקי, היה רק כדי שיהיו לי הכלים להקים את הפרויקט הזה".
    רומנו שיתפה את פז ברעיון להקים חוות הצלה חינוכית, והוא בתורו סיפר עליו לבן ארי. "מייד כששמעתי מה היא מתכננת, ובלי להכיר כמעט את עדית, אמרתי לו: 'תקשיב עמרי, היה מאוד נחמד בוויגן פרנדלי, אבל אני ועדית הולכות לעשות את זה ביחד. היא עוד לא יודעת'", אומרת בן ארי וצוחקת. "ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות, זה מה שחיפשתי".
    כעבור יומיים, ושלא כמנהגן, הלכו שתיהן להפגנה למען זכויות בעלי חיים. "ראיתי את עדית מרחוק, התחלתי לנופף לה ולצעוק: 'עדית, עדית! אני שמעתי מה את רוצה לעשות ואנחנו עושות את זה ביחד!'" מספרת בן ארי. יומיים לאחר מכן הן נפגשו שוב, "וכל השאר היסטוריה", אומרת רומנו, ומחייכת.

    •   •   •

    החיבור בין השתיים, לפני כארבע שנים, הוליד כימיה כמעט מיידית, ועד מהרה הצליחו לגבש חזון משותף לפרויקט. חוות החופש נועדה, כאמור, להעניק לחיות המשק, שעברו תלאות וייסורים קשים בתעשיית המזון, חיי חופש. עם זאת, המטרה אינה דווקא להציל כמה שיותר בעלי חיים. 
    "בהתחלה משרד החקלאות רצה לשלוח אותנו לערבה, לנגב, לרמת הגולן", מספרת רומנו. "היה יכול להיות לנו פי עשרה יותר שטח ויכולנו להציל פי עשרה יותר בעלי חיים, אבל זה לא העניין. הרעיון הוא שאותם בעלי חיים ניצולים מהווים שגרירים לאחיהם שבתעשייה. הם 'מספרים' את הסיפורים האישיים שלהם, ואפשר להתוודע לאופי הקסום שלהם, לעובדה שיש להם רצונות והרגלים חברתיים בדיוק כמו לכלבים ולחתולים".
    רומנו מדגישה כי "בעיניי, המקום הזה מיועד קודם כל לבני האדם. כשבני האדם ישתקמו, דרך ההיכרות והמגע עם בעלי חיים ניצולים, הם יעזבו את החיות לנפשן סוף כל סוף. זה חלק מהשיקום שלנו".
    ''
    בובה אוהבת להוציא לשון // צילום: אפרת אשל
    ובן ארי מרחיבה: "ילד שילמד לרחם על מי שחלש ממנו, ילמד לעזור למי שיותר חלש ממנו בכיתה, וכשיגדל וילמד לנהוג, הוא יידע לגלות סובלנות גם על הכביש. החינוך לחמלה בחברה שלנו מתחיל בקטן, מזה שיש לנו, למשל, עכביש בבית, והאופן שבו אנו מתנהגים אליו. ילדים שיגיעו לכאן ילמדו לחמול על החלשים מהם, התרנגולות, הכבשים והפרות, ופתאום הם יראו שיש להם שם ואופי".
    בן ארי ורומנו מזמינות כל אדם לחווה, בין שהוא פעיל זכויות בעלי חיים טבעוני ובין שהוא קרניבור חובב בשר. "חרתנו על דגלנו את הערכים של אהבה, כבוד וחמלה, מתוך ההבנה שאנחנו לא יכולות לבקש מאף אדם כבוד וחמלה כלפי בעל חיים אם לנו אין את מלוא הכבוד והחמלה כלפיו", אומרת רומנו. 
    אפרופו היכולת להכיל עמדות שונות ולעיתים מנוגדות, כיצד הגיבו בני המשפחה שלכן להחלטה להקדיש את חייכן לחוות החופש?
    רומנו: "בהתחלה אנשים קרובים אלי חשבו שירדתי מהפסים, ושאני הולכת לכיוון קיצוני והזוי. היום יש הרבה יותר קבלה והערכה לפעילות שלי. גם אנשים שלא מזדהים עם הערכים של המיזם אומרים שהם עומדים משתאים מול התופעה הזו שנקראת חוות החופש". 
    בן ארי: "היום הם מאוד תומכים, אבל בהתחלה היה להם מאוד קשה לראות שעשר שנות השקעה בקריירה יורדות לטמיון, בעיניים שלהם. מצד שני, היתה הערכה גדולה, ועדיין, לעובדה שאני לא מוותרת בנושא הזה. אמא שלי ז"ל היתה מאוד גאה בי. היא לא זכתה לראות את החלום שלי מתגשם, אבל היתה שותפה מלאה להכנות והייתי מתייעצת איתה המון".

    •   •   •

    ביקורי הראשון בחווה הותיר אותי בפה פעור. הגעתי בשעת בוקר לוהטת ונכנסתי למגורי בעלי החיים המסוגננים - מבנה חדש, עשוי עץ ומזמין. המקום המה מתנדבים חרוצים והמיות בעלי חיים, שהתרוצצו להם אנה ואנה בין הרגליים שלנו. 
    את פניי קיבלה אילנה, קצוצת שיער ועתירת חיוכים, שהורתה לי לצאת החוצה - לחום של 38 מעלות - ולנקות את גיגיות האוכל של בעלי החיים בסקוטש וצינור מים. בעודי משפשפת במרץ את שאריות הירקות מדופנות הכלים, הרמתי את מבטי וראיתי מתנדבים משנעים מריצות מלאות חציר ממקום למקום, מתנדב מרים משאות באמצעות טרקטור, כמה חבר'ה מטאטאים את החדרים מלאי הנסורת של בעלי החיים. 
    בחורות צעירות, בנות 18, עובדות כתף אל כתף עם בני 60 פלוס. הם הגיעו לחווה מכל רחבי הארץ, חלקם נסעו הנה במשך שעות. כולם מזיעים ומתנשפים, אך איש לא מתלונן. חבורת ישראלים עובדת בחום האכזרי של סוף יולי - וכולם מרוצים.  
    את הרוח הטובה של הנכנסים בשערי החווה אפשר לייחס לדיירים, שגועים, פועים, נוחרים ומקרקרים לידך בעת שאתה עובד, מבקשים ליטוף וחיבה. עדן הפר מפתיע אותי בידידותיות שלו. מייד כשהוא רואה אותי, הוא ניגש אלי ותובע שאלטף אותו. "עדן הוא לא עגל, זו עבודה בעיניים. הוא חתלתול בגוף של עגל", אומרת רומנו.
    עדן הגדול והמרשים נולד ברפת חלב במרכז הארץ. הוא נולד פג, ומשום שהיה קטן מאוד, סוחר הבקר לא רצה אותו. אז הוא נשאר ברפת, והרפתנית התחילה ליצור איתו קשר - לטפל בו, להניק אותו מבקבוק, ללטף אותו.
    ''
    אין כמו אמא // צילום: אפרת אשל
    "הרפתנית גילתה את עדינות הנפש של עדן והתאהבה בו", מספרת רומנו. "בינתיים עדן עלה במשקל, והתקרב התאריך שבו סוחר הבקר היה צריך להגיע לרפת פעם נוספת. אותה רפתנית, שבמשך שנים ממיינת את העגלים לשחיטה ולפיטום, לא היתה מסוגלת לחשוב שזה יהיה הגורל של עדן. היא פנתה לבעל הרפת ואמרה לו: 'אחרי כל כך הרבה שנים ברפת, תן לי מתנה אחת. הוא לא שווה הרבה כסף'. הוא הסכים, והיא פנתה אלינו.
    "באנו עם אישור ועם מצלמה בשידור חי לקחת את עדן מהרפת. הבאנו נהג של הובלת בעלי חיים ברישיון, שיוביל אותו לאומנה זמנית, כי אז עוד לא היה לנו שטח. הנהג שעובד בתעשייה, זה שבאופן יומיומי מוביל פרים ופרות לשחיטה, הרים את עדן הקטנטן על הידיים, הביט סביבו ואמר: 'זה גיהינום'. פתאום הוא ראה את המציאות בעיניים אחרות".
    ליד עדן משוטטות להן כדבוקה אחת מזל הכבשה ובנותיה הטליות מאיה וג'ני. "מקרה ההצלה שלהן חרות בנפשי", מגלה רומנו. "מאיה וג'ני הן שתי טליות שהגיעו אלינו קטנטנות, בוכות ורועדות, וסירבו לאכול ולשתות. לא היה לנו קשר ישיר עם בעל העדר, וניסינו לבדוק דרך איש הקשר שהציל אותן מה הסיפור שלהן. הסתבר לנו שהן ינקו מאמא שלהן עד שהן הוצלו והובאו אלינו - ואמא שלהן הולכת לשחיטה מיידית.
    "הפכנו עולמות, ולמחרת בבוקר האמא הגיעה אלינו - צולעת, מלוכלכת, ובעיקר מפוחדת. היא רעדה מאיתנו. קשה היה אפילו להביא אותה לתוך המבנה לפגוש את בנותיה. ברגע שהיא שמעה אותן, החל פה קונצרט של יללות ויבבות, והבנות זיהו אותה ורצו אליה. ומזל, שפחדה מאיתנו נורא כי היא באה מהתעשייה וידעה מה זו יד של בן אדם, נעמדה מלפניהן והגנה עליהן מפנינו. עם כל הפחד שלה, היא רצתה שאם כבר נרביץ למישהו, זה יהיה לה ולא לבנות שלה. כי אמא זו אמא, וזה לא משנה אם היא הולכת על ארבע. 
    "במשך חודשיים בערך לא היה אפשר להתקרב למזל. אפילו היום, להתקרב אליה עם יד לפעמים מרתיע אותה. אבל אני לא אשכח את הפעם הראשונה שבה היא ניגשה, קירבה אלי אף אל אף והסתכלה לי בעיניים. התחושה שלי שהיא כבר לא חושבת שאני בעל החיים הכי אכזרי ביקום, שהיא סומכת עלי אחרי כל מה שהיא עברה בחיים, זו אחת התחושות הכי משקמות ומסעירות שיש. הלב שלך פשוט מתחבר לעצמו מחדש".

    •   •   •

    רוב שמותיהם של בעלי החיים בחווה הם מחווה אוהבת למתנדבים מסורים ולפעילי זכויות בעלי חיים. "מאיה היא בחורה שמנהלת לנו את הרשתות החברתיות בצורה יוצאת דופן כבר שלוש שנים, וג'ני נקראת על שם ג'ני בראון, מייסדת חוות ההצלה וודסטוק", אומרת בן ארי. 
    היא מוסיפה כי מטרת השמות האנושיים היא לייצג את המסר שבעלי החיים ובני האנוש שווים. "זה מקרב ומחבר, בטח כשיש בני אדם שקוראים להם כשם בעלי החיים שלנו. אנחנו רואים בתיוגים בפוסטים שאנחנו מעלות לפייסבוק תגובות כמו: 'וואו, תראי, קוראים לו עדן! לחזיר קוראים עמרי!'"
    כשבן ארי נמצאת בשטח החווה, אפשר להיות בטוחים שגארי, הטלה המתוק והמתרפק, יימצא בקרבת מקום, ובאופן אידיאלי עבורו - צמוד אליה.
    "גארי נולד בתעשיית הבשר. הוא נולד נכה, כשכל הצד הימני שלו פגום והוא אפילו לא יכול להתרומם", מגוללת בן ארי את סיפורו. "במשקים, כשנולד בעל חיים נכה, הוא אינו כשר למאכל ואין מה לעשות איתו. לרוב משליכים אותו לערימת פגרים, אך במקרה של גארי ריחמו עליו ולא עשו זאת. כנראה ראו את הרעל בעיניים שלו לחיות, אז זרקו אותו בפינת חי בבית ספר חקלאי באזור טבריה. 
    "למחרת בבוקר הגיעה לפינת החי תלמידה בשם יובל, ופתאום ראתה שם טלה קטנטן, בגודל של חתול וחצי בערך, מושלך על הצד וצועק. יובל פנתה אלינו בפייסבוק, צירפה סרטון של גארי וכתבה שהוא נורא רוצה ללכת. 'תוכלו לעזור לו?'
    "זה היה חודש לפני פתיחת החווה, אז שלחנו לשם מדקרת שמתמחה בטיפול בבעלי חיים, וכבר אחרי טיפול אחד הוא הצליח ללכת שני צעדים. המדקרת אמרה שכדי שיוכל ללכת, הוא זקוק למשקמת צמודה. החלטתי לקחת אותו אלי.
    "כשהגעתי לפינת החי ראיתי דובי מתוק, ומייד התאהבתי בו. הנחתי אותו בחיקי כמו תינוק וחיבקתי אותו. הוא נרגע ונרדם. כך נוצרה בינינו החתמה. בעלי חיים מסוג צאן נוהגים להחתים מישהו כאמא - לרוב את אמם - ומאותו רגע הם לא רוצים לעזוב אותה.הגענו הביתה, ושם סידרתי לגארי חדר מלא בחציר, והתחלנו את תהליך השיקום. בכל פעם שהייתי עוזבת אותו לרגע, זה היה מלווה בצרחות מצידו. לפעמים הייתי רואה טלוויזיה, שמה אותו עלי - ונרדמת.
    "מיום ליום הוא התחזק והראה יותר רצון לחיות. שני הצעדים שעשה בהתחלה הפכו לדקה של הליכה, ואחר כך לשתי דקות ולארבע. אמרתי שבתוך שבועיים אני מקווה שהוא יצליח לרוץ. לא עבר שבוע, והמשאלה שלי התגשמה. גארי למד שבגלל הנכות שלו, בכל פעם שהוא נשכב, הוא לא מצליח להתרומם. אז בכל פעם שהוא הרגיש שהוא עומד ליפול, הוא היה מחפש קיר באזור, רץ לכיוונו, ואז משתמש בו כדי להרים את עצמו". 

    •   •   •

    את גארי, מזל, ג'ני, מאיה, עדן וחבריהם אפשר לפגוש פנים אל פנים בחווה, שמציעה סיורים בימי חמישי עד שבת - בהרשמה מראש בלבד, דרך אתר החווה או עמוד הפייסבוק "חוות החופש". הסיורים מתקיימים בתשלום, וההכנסות משמשות לתפעול החווה ולתשלום משכורות לעובדים הקבועים. 
    הקהילה שהחלה להתארגן סביב חוות החופש הפתיעה אפילו את המייסדות. "אחד הדברים שמיטל ואני לא מצליחות להתרגל אליו במיזם זו התופעה של המתנדבים", אומרת רומנו. "שום דבר במקום הזה לא היה יכול להתקיים בלעדיהם. כשמיטל ואני התחלנו, הבנו שהפרויקט הולך להיות מאוד מורכב ומסובך, ולמה שנעשה את הכל לבד. הקמנו עמוד פייסבוק שנקרא 'מקימים את חוות החופש הראשונה בישראל', ונראה, אולי יהיו כמה אנשים שיהיו מוכנים לעזור לנו או לתרום לנו קצת כסף. יום למחרת אנחנו קמות, ומבינות שהדבר הזה גדול יותר מכל מה שחשבנו. כמות המגיבים והפונים היתה אדירה.
    ''
    צילום: אפרת אשל
    "כיום יש לנו עמוד פייסבוק בעברית עם 70 אלף עוקבים, עמוד פייסבוק לחו"ל באנגלית עם כמעט חצי מיליון עוקבים - והרוב הצטרפו עוד לפני שהחווה קמה. היום יש 3,500 מתנדבים רשומים במיזם וכ־1,000 מתנדבים פעילים".

    •   •   •

    אחת המתנדבות הקבועות, שירי שמשה (39) ממושב ניצני עוז הסמוך, מצלמת סרטון בחווה ביום שבו גם אנחנו מצלמים לכתבה. עם כובע ורוד רחב שוליים וכוס שמפניה ורודה בידה, היא נכנסת לדיר של עמרי ויוסי החזירים הוורדרדים - ומתחילה להתפלש איתם בבוץ. שמשה משתתפת באתגר של עמותת "ויגן פרנדלי" - "מה אתה מוכן לעשות כדי שלא יפגעו בבעלי החיים" - על מנת לעורר מודעות למצעד בעלי החיים הגדול בהיסטוריה, שיתקיים ב־09.09.17. "החלטתי להקריב את עצמי ולהיכנס לבוץ עם החזירים החופשיים הראשונים בישראל. זה היה כיף, אבל הבריכה היא לא מקום נקי, הם עושים שם מה שכל ילד עושה בבריכה", היא צוחקת.
    "שמעתי על חוות החופש לפני יותר מחצי שנה. אני מאפרת במקצועי, ובאותה תקופה גרתי בתל אביב ורציתי לעשות שינוי בחיי. ביום הראשון שלי כאן ראיתי את אייל, הטלה הלבן הקטן. הוא היה שם רק חודש, לבוש בסוודר אדום. הבטתי בו, מתוק ומשוחרר, ופשוט פרצתי בבכי. זה שחרר ממני את כל ההגנות. גיליתי מקום שבו את רק רוצה לתת מעצמך. את נמצאת במחיצתם של בעלי החיים והאנשים הטובים שמתנדבים כאן, והם משחררים ממך אנרגיות של ריפוי. סיפרתי להם שאני מאפרת במקצועי - ונהייתי מאפרת הבית שלהן. בהמשך החלטתי לעבור לניצני עוז. העזתי לעבור כל כך רחוק, בלי להכיר אנשים באזור, כי החווה היא העוגן שלי, ממש בית שני".
    השנה אושרה חוות החופש כמסגרת של שירות לאומי, בזכות הפעילות החינוכית שמתקיימת בה. "כבר היום יש לנו בת שירות מדהימה אחת, והחל מהשנה מתחילים כאן ארבעה חבר'ה נוספים, שיעזרו לנו בתפעול השוטף של החווה ובסיורים", מספרת בן ארי. 

    •   •   •

    פרויקט החווה עדיין בחיתוליו. בן ארי ורומנו חולמות בענק ורואות בחווה מיזם חינוכי רחב־היקף ורב־תחומי. על מנת לממן את ההוצאות הרבות שכרוכות בפיתוח החווה, פתחו המייסדות הדסטארט, והן קוראות לכל מי שהמיזם מדבר אל ליבו לתרום בעמוד "מקימים יחד את חוות החופש". 
    "ההדסטארט מתייחס לשלב א' של פיתוח החווה: הקמת מרפאה לבעלי החיים, שירותים למבקרים, פיתוח של המרעה הרחב שאנחנו מתכננות לפרות ושיפוץ מבנה הלילה של הפרות", מפרטת בן ארי. "בשלב השני והשלישי נפתח מוזיאון ייחודי, שיקשר באופן יצירתי בין מה שאנחנו אוכלים לבין ההשפעות השונות שיש למזון שלנו: על האקולוגיה, על הבריאות שלנו, על ההשפעה המוסרית כלפי בעלי החיים, ואפילו על הקשר בין היהדות לבין האוכל שאנו צורכים, ומה הרמב"ם אומר על כל זה".
    "תורם אמריקני נדיב מכפיל כל תרומה שאנחנו מקבלים, שקל לשקל, כך שמי שתורם יכול להשפיע הרבה יותר", מוסיפה רומנו. "יש לנו כאן 24 דונמים לגרום להם להיות לתפארת המדינה, ומתוכם מנוצלים כרגע רק שלושה־ארבעה", אומרת בן ארי ומביטה סביב. "אנחנו בתהליך הגשמה של חלום - ואנחנו רק בתחילת הדרך".
      25/8/17 09:26:
    מה את עושה בחוות החופש? מטפלת או נחה? העיקר,שיהיה לך לבריאות ובהנאה.