פיציק היא מקרה ברור של עודף בטחון עצמי. חתולת רחוב פראית, בלתי נתנת לאילוף. לא קל איתה. הכתמים הזהובים והשחורים המבולגנים על הגב הולמים אותה. אבל תודו שכל כתם - בול.

במבו היא עניין אחר. לא היתה חתולה נינוחה, מתחשבת ונעימה ממנה. אימצתי אותה כשהיתה בת שלושה שבועות, גורה קטנה שעוד לא יכלה ללקק לבד מזון. אני הייתי בבית ספר יסודי. אני זוכרת את אמא שלי מחממת לה חלב ומאכילה אותה בטפטפת. במבו היתה יונקת בחדווה, משמיעה קולות מצמוץ ומגרגרת.

גדלנו יחד, במבו שלי ואני. אני הלכתי לתיכון ולצבא. כשהייתי בטירונות היא המליטה שלושה גורים. חברות מהטירונות אימצו אותם. אחר כך עזבתי את הבית לתואר ראשון ושני, וחזרתי כשנגמר כסף לשכר דירה ועזבתי שוב. ולהודו. ושוב להודו. ושוב להודו. ההורים שלי מספרים שבמבו תמיד יללה בלילות הראשונים בלעדי. כשבאתי הביתה היא נהגה לחכות עד שאתיישב, ואז נעמדה לידי, מחכה לסימן קטן ממני. אז היתה מזנקת ומתיישבת על הברכיים שלי. כשישנתי בבית היא נהגה להתכרבל ליד הצוואר שלי. נינוחה ומתחשבת.

היא מתה יום אחרי יומהולדת 31 שלי. היו לה גושים בבטן. זה נמשך חודשיים בערך. היא שכבה על המיטה שלנו, בחדר שלנו אצל הורי. בלילה האחרון ידעתי. קמתי כל שעתיים לראות אותה. בין 03:00 ל 05:00 היא מתה. חפרנו בור קטן בחצר, ובצהריים שתלנו סביבו צמחי תבלין.

כשאני רואה חתולית בטוחה כל כך בעצמה, אני מאבדת את היכולת להיות מתוחכמת.

אני מבינה שביטחון עצמי לוקחת ספיסטיקציה בסיבוב...

היכן שמופיע חתול ב"קפה" - שם אנוכי, וכוכב.

מלקטת חתולים-סדרתית אנוכי...

באחוות הפרוותיים,

אוּם-COOL-חתול

במבו מקסימה אמיתית, ואכן טעיתי טעות הקלדה.

היא סולחת לי מגן העדן החתולי שהיא נמצאת בו אני מקווה. 

הן חתוליים.

הטעות דרך אגב (ולדעתי הטעות של נעה היא טעות הקלדה, כי היא מכירה את במבו) היא לא לגבי הטריקולורית, שזו פיץ, אלא לגבי החברה הנהדרת לידה. פרווה בצבע שוקולד עשיר ועיניים כחולות. היא כבר לא איתנו. היא היתה בת 20 (אני בת 32, מרב. היא איתי מאז שהיא בת שלושה שבועות) ונפרדנו ממנה יום אחרי יום ההולדת שלי. חסרה.

סוףסף...

כמה צריך לחכות לתמונה אחת של פיץ, כמה??

ובמבו נראה חתול למעיכה רצינית.

חבל שהוא כבר לא כאן.

נשיקה לפיץ.