"\"וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו, וישכב במקום ההוא ויחלום\". פחדים היו ליעקב אותם השקיט בעזרת חלומות שחלם בשכבו על האבן. עפרה הדר מניחה את ראשה על הפחדים ומתרגמת אותם לשפת האבן. יעקב, אשר יצא מחוזק , התרגש והתפעל והפך את המקום בו חלם ל\"בית-אלוהים\" \"שער לשמים\".


עפרה מקדשת את הזהות הנשית, המופיעה בדימוייה, ומעמידה אותה על במה, רמז לפולחן, סוג של טכס. בעזרת עוצמת המכשירים הנאבקים בקשיות האבן.

השד הנשי הוא החומר העיקרי המשמש אותה. משנותק השד, שהיה חלק מגוף, הפך השד להיות לגוף שלם העומד בפני עצמו ואילו הגוף הפגום המתנשא, הזקוף והגאה, משלים עם נכותו ומוגבלותו ויוצא מחוזק .

בכל מפגש עם אבן יוצרת האמנית מחדש זהות נשית מחוטבת, גוף אישה כרותת שד ה"יוצא" מתוך האבן הגולמית. גוף המאזכר את הפירוק והאבדן ומנציח את המצב החדש שנוצר. משנותק האבר שהיה חלק מהגוף, הפך הגוף לזהות חדשה, שיש בה תזכורת לאקט הטראומתי, שאינה נכנעת לייאוש ולחידלון, מודעת למוגבלותה ומשדרת רצון להתחדשות ."