כותרות TheMarker >
    ';

    פרופיל

    2btami
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    תגובות (39)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS

     

    עד יום ראשון אני לא צריכה מעיל. 

     

    ביום ראשון אחזור לעבודה קפוא שם!!!

     

    נכנסים לקפוא יוצאים מצונן...:-) 

     

     

      28/8/11 01:46:
    ♥♥♥
      4/12/09 15:53:

    שלום, הגעתי, קצת מאוחר. אבל מתחיל להתקרר כדי

    להתעטף במעיל.

    כמה חום יש בו במעיל שלך. 

    הן הציור והן הסיפור מעולים.

     

      22/9/09 09:46:

    צטט: הטרמילר 2009-09-21 16:22:32

    צטט: irisoded 2009-09-21 09:27:46

    צטט: עדית... 2009-09-21 09:02:00


    איריס, שמתי בשבילך...

     

    מה זה עדית?

    כאילו רמז שאלבש שמלה ביום שבת?

    אין לי אפילו אחת.

    אולי כדאי שאקנה?

    זה נשי. הא?

    שיט.

    נראה לי שמאוחר בשבילי.

    אני מעיז לחשוב שהיא כיוונה ליום חמישי זה.

     

     

    מה פתאום! שאני אטיף ללבישת שמלות?

    זה בגלל שלגיה, בגלל שתמי אמרה לאיריס שלא צריך כוכב - יותר כיף מדבקה של שלגיה... זה הכול...

      21/9/09 23:18:

    צטט: עדית... 2009-09-20 19:55:04


    ברוכים הבאים למועדון הסיפורים ההזויים של אחותי...

    אני קוראת והבטן מתהפכת לי, כמו כשהייתי קטנה והיא הייתה שמה אותי בפינה, יושבת מולי ככה שלא אוכל לברוח - ומספרת סיפור.

    בחיים

    בחיים

    בחיים

    לא תשמעו טון יותר משכנע מזה של אחותי. אני חושבת שהיא בכנות מאמינה לסיפורים שלה!

    אני - בוודאי.

    גם אם היא תספר לי שכדור הארץ זה בעצם גרגר חול בגרב של איזה ענק, והוא תכף יהפוך את הגרב כדי לנער אותה כי זה מגרד לו בבוהן, ואז יבוא סוף העולם - גם אז אני אאמין לה.

    ואתם - יו - גם אתם מאמינים כבר!!

     

     אחותי,

    בלי לשים לב,

    ובלי לדעת

    המצאת פה סיפור מדהים.

    איך ידעת שאני מתה על ענקים.

    והגרב- אין עליה

    וסוף העולם

    וואו אני מאמינה לכל מילה שלך.

    לכל מילה.

    תמשיכי , תמשיכי.

    ועכשיו אהיה אני זו

    שאשב בפינה.

    מסכימה? 

      21/9/09 23:03:

    צטט: לולה בר 2009-09-21 00:42:48


    תמוש את גדולה, את ענקית!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    והאוסקר לא בגלל הציור, אלא בגלל הסיפור!

    תתחילי לכתוב סיפורים יקירתי. יש לך את זה והרבה.

     

     

    יוווווווו איך נהניתי :)

    תודה

     

     

     

     

    לולה יקרה,

    את מעודדת ומפרגנת,

    בסוף אשמע בקולך

    ואולי גם אאמין

    תודה , תודה. 

      21/9/09 23:02:

    צטט: נקודה שבלב 2009-09-21 18:24:56


    יום חמישי

    יום שבת

    מה קורה פה?

     

     

     

    סתאאאם....

    למה סתאםםםם?

    כי ככה זה מתחיל

    וככה מאחלת לכוללללם.

     

     שרהג'י, נשמתי,

    קושיות זה בפסח.

    שכחת? 

      21/9/09 23:00:

    צטט: scally 2009-09-18 18:27:29

    באתי לאחל שנה טובה.

    עטופה ב...

    סקאלי.

     

     סקאלי יקרה,

    כותבת מופלאה,

    שתמיד תהיי עטופה

    בהרבה אהבה.

    והריח שעולה מהבגד

    שתמיד יזכיר לך

    רק טוב.

     

     

      21/9/09 22:56:

    צטט: עליזהלה 2009-09-21 20:55:59

     

    בבקר / או אולי זה היה באשמורת אחרונה / עברו כל כך הרבה ימים / מאז שהוא תלוי כך מעצמו / גם אם הריח שלו השתנה / הקפלים הם אותם הקפלים / כמו של מה שהיה בו אז, בפנים. / בראשית הלילה / או בסוף הערב, אחרי שנרדמים הילדים / אני יושבת על המפתן ומביטה בו / לבד, בחשכה,  / רק אני והוא / ומדברת אליו בשטף, כמעט בלי נשימה / מספרת לו את היום / מחשבות, חלומות, הזיות. / והוא מקשיב לי, אני יודעת / שומר לי אותם בתוך הקפלים / ככה, מסודרים, לפי היום המתאים / כמו ביומן, כמו סיפור חיים / והלילה עובר, אני לא ישנה / זה הזמן שלי ושלו.  / כשעולה האור הוא נעלם / ושוב אני אמא ואשת איש וכל דבר / ובכל ראשית של לילה כשהחשכה כבדה / חוזר הוא למקומו באותה צורה. / אני יודעת, זה מעט מוזר / להתאהב בקפל בד, בחפץ מיותר, / שאף אחד אינו רואה, שנעלם עם בוא האור, / שלא עונה ולו מילה, שלא עומד על דעתו, / שלא נוגע, ולו נגיעה אחת רכה, / שלא צוחק, גם לא חיוך של מבוכה, / שלא כועס ולא צועק ולא מחזיר מכה, / שלא מבקש ולא דורש ולא חומס חיבה, / שלא מגיב בשום צורה לתחינותיי, / אבל הוא שם, תמיד, שלי ובשבילי, / הבקר, כשעלה האור,  / ידעתי שהוא פשוט       אני.

     

     עליזהל'ה

    אענה לך ברצינות.

    זה מה שטוב בציורים.

    הם לא עונים.

    מה שאת שמה

    זה בדיוק מה שהם מחזירים.

    את יכולה לשבת שעות

    לבהות,

    לצרוח,

    הם מקשיבים.

    הלואי והיו ככה מתנהגים

    גם אנשים.

    לפעמים מול דף ריק

    עוד לפני שהיה שם מעיל

    או כובע

    או מקום

    מתפתח לו חלום.

    והחלום לובש צורה

    לאט לאט

    ותפאורה.

    ונוצרת אוירה

    ואת כמו אלוהים

    משקיפה על הבריאה.

    וחושבת

    אוי כמה אני

    מופלאה.

     

    וזה מספיק, וזו בריאות

     

    (לכן אני תמיד אומרת)

     

    אמנות או נמות. 

      21/9/09 20:55:
     

    בבקר / או אולי זה היה באשמורת אחרונה / עברו כל כך הרבה ימים / מאז שהוא תלוי כך מעצמו / גם אם הריח שלו השתנה / הקפלים הם אותם הקפלים / כמו של מה שהיה בו אז, בפנים. / בראשית הלילה / או בסוף הערב, אחרי שנרדמים הילדים / אני יושבת על המפתן ומביטה בו / לבד, בחשכה,  / רק אני והוא / ומדברת אליו בשטף, כמעט בלי נשימה / מספרת לו את היום / מחשבות, חלומות, הזיות. / והוא מקשיב לי, אני יודעת / שומר לי אותם בתוך הקפלים / ככה, מסודרים, לפי היום המתאים / כמו ביומן, כמו סיפור חיים / והלילה עובר, אני לא ישנה / זה הזמן שלי ושלו.  / כשעולה האור הוא נעלם / ושוב אני אמא ואשת איש וכל דבר / ובכל ראשית של לילה כשהחשכה כבדה / חוזר הוא למקומו באותה צורה. / אני יודעת, זה מעט מוזר / להתאהב בקפל בד, בחפץ מיותר, / שאף אחד אינו רואה, שנעלם עם בוא האור, / שלא עונה ולו מילה, שלא עומד על דעתו, / שלא נוגע, ולו נגיעה אחת רכה, / שלא צוחק, גם לא חיוך של מבוכה, / שלא כועס ולא צועק ולא מחזיר מכה, / שלא מבקש ולא דורש ולא חומס חיבה, / שלא מגיב בשום צורה לתחינותיי, / אבל הוא שם, תמיד, שלי ובשבילי, / הבקר, כשעלה האור,  / ידעתי שהוא פשוט       אני.

      21/9/09 18:24:


    יום חמישי

    יום שבת

    מה קורה פה?

     

     

     

    סתאאאם....

    למה סתאםםםם?

    כי ככה זה מתחיל

    וככה מאחלת לכוללללם.

      21/9/09 16:22:

    צטט: irisoded 2009-09-21 09:27:46

    צטט: עדית... 2009-09-21 09:02:00


    איריס, שמתי בשבילך...

     

    מה זה עדית?

    כאילו רמז שאלבש שמלה ביום שבת?

    אין לי אפילו אחת.

    אולי כדאי שאקנה?

    זה נשי. הא?

    שיט.

    נראה לי שמאוחר בשבילי.

    אני מעיז לחשוב שהיא כיוונה ליום חמישי זה.

     

      21/9/09 15:51:

    איריס, מתוקה, תלבשי שמלה, מה יקרה.

    שמלה צהובה, מתנפנפת.

    יהיה מעולה. 

      21/9/09 09:27:

    צטט: עדית... 2009-09-21 09:02:00


    איריס, שמתי בשבילך...

     

    מה זה עדית?

    כאילו רמז שאלבש שמלה ביום שבת?

    אין לי אפילו אחת.

    אולי כדאי שאקנה?

    זה נשי. הא?

    שיט.

    נראה לי שמאוחר בשבילי.

      21/9/09 09:02:


    איריס, שמתי בשבילך...

      21/9/09 00:42:


    תמוש את גדולה, את ענקית!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    והאוסקר לא בגלל הציור, אלא בגלל הסיפור!

    תתחילי לכתוב סיפורים יקירתי. יש לך את זה והרבה.

     

     

    יוווווווו איך נהניתי :)

    תודה

     

     

      21/9/09 00:18:

    צטט: irisoded 2009-09-20 23:55:10


    טוב, אין כוכב בשעה כזו. מה תעשי לי?

     

     

    חכי בצ'קפוסט

    אני יביא לך כאפה.

    מי צריך כוכבים ,מי?

    איזה שטויות , כוכבים.

    סתם גופיף דו מימדי שאפילו לא נוצץ. דמה.

    יותר טוב תביאי מדבקה של שילגיה.

    לפחות אדביק אותה על המחברת חשבון שלי. 

      20/9/09 23:55:

    טוב, אין כוכב בשעה כזו. מה תעשי לי?
      20/9/09 23:53:

    זאת פעם ראשונה שאני מכירה את הציור לפני הסיפור. נתחיל מהכתיבה: את פשוט טובה, מרתקת, כותבת אחרת לגמרי מהאחות עדית, שזה מזל גדול, כי גם ככה עם הדמויות שלה אני כל הזמן ממוקדת, כי מדי פעם כמו שדים קופצות לי הדמויות מהסיפורים שלפני. שדים אמרנו? יש לי הרגשה שככל שתספרי יותר ויותר אצלך השדים יהיו הגיבורים הטבעיים. אז תגידי, איך את מחזיקה את כל זה בבטן. הא? רוצה עוד.
      20/9/09 23:19:

    צטט: caspi300 2009-09-20 21:53:52


    כלכך הייתי מרוכז בסיפור...עד כי שכחתי כי מדובר בציור יפיפה שציירת!!

    מקסים! (גם הסיפור)

     

     כן, הציור זה הנושא פה.כמעט שכחנו.

    תודה  יקירי.... 

      20/9/09 21:53:


    כלכך הייתי מרוכז בסיפור...עד כי שכחתי כי מדובר בציור יפיפה שציירת!!

    מקסים! (גם הסיפור)

      20/9/09 20:02:

    צטט: עדית... 2009-09-20 19:55:04


    ברוכים הבאים למועדון הסיפורים ההזויים של אחותי...

    אני קוראת והבטן מתהפכת לי, כמו כשהייתי קטנה והיא הייתה שמה אותי בפינה, יושבת מולי ככה שלא אוכל לברוח - ומספרת סיפור.

    בחיים

    בחיים

    בחיים

    לא תשמעו טון יותר משכנע מזה של אחותי. אני חושבת שהיא בכנות מאמינה לסיפורים שלה!

    אני - בוודאי.

    גם אם היא תספר לי שכדור הארץ זה בעצם גרגר חול בגרב של איזה ענק, והוא תכף יהפוך את הגרב כדי לנער אותה כי זה מגרד לו בבוהן, ואז יבוא סוף העולם - גם אז אני אאמין לה.

    ואתם - יו - גם אתם מאמינים כבר!!

     

     

    היי, רגע, רגע,

     

    למה שאני לא אאמין?

     

    זה הכל אמיתי ,

     

    מהחיים. 

     

      20/9/09 19:55:


    ברוכים הבאים למועדון הסיפורים ההזויים של אחותי...

    אני קוראת והבטן מתהפכת לי, כמו כשהייתי קטנה והיא הייתה שמה אותי בפינה, יושבת מולי ככה שלא אוכל לברוח - ומספרת סיפור.

    בחיים

    בחיים

    בחיים

    לא תשמעו טון יותר משכנע מזה של אחותי. אני חושבת שהיא בכנות מאמינה לסיפורים שלה!

    אני - בוודאי.

    גם אם היא תספר לי שכדור הארץ זה בעצם גרגר חול בגרב של איזה ענק, והוא תכף יהפוך את הגרב כדי לנער אותה כי זה מגרד לו בבוהן, ואז יבוא סוף העולם - גם אז אני אאמין לה.

    ואתם - יו - גם אתם מאמינים כבר!!

      20/9/09 18:53:

    זה הרכב,

    וזה אינו ג'יפ

     

     

     

    זה שער הבית

     

     

    זה הדוד בעל הבלורית

     

     

     

    אלה ליוו אותה...

     

    ואותך הקודחת

     

    וזו העירומה שבחלומך

     

     

    אלה נעליו

     

     

    ובעל המעיל מאז לא שב.

     

    ואני המעריץ מהצד הקורא לך הידד 

    ואת בוהה ותוהה בך 

      20/9/09 16:32:

    תמי

    את יודעת לספר ספור.....

    אני מצטרפת לשרהלה בת דודתי היקרה,וביחד

    איתה מאמינה לסיפור ההזוי הזה.....

    שמפיך נשמע אמין.....
    העיקר שסיפקת את סקרנותינו.....

      20/9/09 13:57:

    צטט: רחלי45 2009-09-20 08:30:40

    לתמי

    אפילו את הקפלים והקמטים רואים בבירור  במעיל שלך.

    סתם ככה תלוי לו מעיל ומספר סיפור.

    למי הוא שייך? למה הצבעים כל כך אפרוריים,

    מה הסיבה? וכן זה נראה של גבר, מיהו הגבר?

    איזה מעיל מסקרן.....

     

    חלי - אין עליך

    כי תראי מה עשית?

    בשאלות שלך הבאת

    את ספורו של המעיל התלוי

    המסקרן

     

    תמי- גם את הסיפור הזה ההזוי  ככל שיהי

    אני -קונה  ומאמינה לכל מילה

    כי יודעת עד כמה את הזויה בעצמך

    וזה למה

    אני אוהבת..

      20/9/09 12:04:

    טוב , אז אספר לכם את סיפור המעיל.

    היה לילה חשוך , מאלה הלילות שאין בהם אפילו ניצנוץ לרפואה,לא של כוכב ולא של איש.

    נסענו בג'יפ מרוט בדרך לא דרך אי שם בדרום. מדבר. כלום .

    חושך סמיך כמו שמיכה. אי אפשר להבקיע .

    רק פנסו היחיד של הג'יפ, זה שעדיין פעל באור חנייה קלוש-האיר מטר אחד בקושי לפנינו.

    לא זוכרת למה ולאן נסענו. זה היה כל כך מזמן.נסענו ונסענו.ונסענו.קור, קפיצות איומות.

    אני רק זוכרת שעדיין היתה לי רעמת תלתלים שחורה על ראשי, וזו התנפנפה בלי רחמים כשהיא

    מכסה ומגלה את עיניי לסירוגין.חצי מהזמן החזקתי את מסגרת הדלת כדי לא ליפול החוצה.

    דודי נהג בג'יפ.גבר צעיר בעל כתפיים חסונות ומבט חולמני, ניגוד שמאוד אהבתי בזמנו.

    לפתע, מתוך החושך המצמית הבליח מעין כתם בהיר,מרקד.

    דודי באינסטינקט מבורך בלם את הרכב

    וכמעט הפך אותנו על צידנו.

    חריקה איומה. 

    אבל לא ראינו דבר.שום כלום . רק חושך סמיך כמרק דייסתי ושחור.

    דודי רצה לצאת מהג'יפ, אבל לא נתתי לו.

    נצמדתי אליו בכל כוחי וצרחתי בקול ניחר, תמשיך לנסוע, תמשיך לנסוע.

    ליבי הלם כמו זוג תותחי קרב. ודודי נסע. הפעם לאט לאט.

    ואז ראינו אותה,במרחק.

    דמות לבנה, אישה.היא עמדה באמצע הדרך,על העפר, ולא זזה.

    התקרבנו לאט לאט.

    הבהלה שהרגשתי התחלפה בסקרנות אין קץ, ומייד לאחר מכן בחמלה גדולה.

    האישה היתה צעירה מאוד.

    ועירומה.

    עירומה לגמרי.

    לחלוטין עירומה.

    התקרבנו אליה לאט,כדי לא להבהילה, אבל היא המשיכה לעמוד כאילו רק לנו ציפתה.

    דודי רצה לרדת מהג'יפ אבל האישה סימנה לו להישאר על מקומו.

    היא עלתה מהצד שלי, בקלילות,ובפנים ריקות אמרה לו בלחש, תיסע ישר. ישר ישר.

    היתה דחיפות נוראית בקולה החלול.

    גופה היה צונן מאוד,מעולם לא חשתי צינה כזאת מבן אדם. כמעט קיפאון.

    לא היה לה ריח. אני הצטמצמתי מאוד כדי לתת לה מקום, וגם כדי לא לגעת בצינה הזאת.

    למותר לציין שהיא לא הסכימה בכלל לשמיכה או לסוודר שהיצענו לה.

    בלי לשאול שאלות,בלי חקירות , כאילו הדבר מובן מאליו,

    המשכנו לנסוע. ישר ישר קדימה, בדרך שהלכה ונעשתה יותר ויותר חתחתים.

    לא עברו שעתיים, או ככה לפחות נדמה לי כי הזמן איבד משמעות,

    ומתוך החושך, שכבר הלך והתבהר, צץ למולנו שער ברזל שהיה פתוח למחצה.

    האישה קפצה מהג'יפ והלכה לפתוח אותו לרווחה . דודי הוביל את הג'יפ לתוך חצר קטנה.

    מסביב באור הקלוש, איבחנתי מצבות שכאילו עמדו תלויות באויר.

    האישה שוב לא חזרה לרכב. היא קיפצה ודילגה בין הקברות כשהיא נראית כמחפשת נואשות .

    אנחנו ירדנו מהאוטו והלכנו אחריה, לא בדיוק יודעים מה לעשות.

    היה קר. מדבר, שעות שלפני הזריחה, רעדנו מקור, וזאת- עירומה מדלגת לה בין המצבות.

    פתאום נעצרה.

    היא התבוננה באופן מרוכז מאוד במשהו שהיה תלוי לפני עיניה.

    הסתכלתי גם אני.

    היה  תלוי שם משהו שבמבט ראשון נראה לי כמו מעיל, אבל אחר כך ראיתי שזה ז'קט, מהסוג העבה, אולי חורפי יותר.

    הוא היה קצר, ועשוי בד עבה , אולי עור.

    הייתי בטוחה שהאישה תעלה אותו ישר על מערומיה, אך לא.

    היא הושיטה לי אותו בשתי ידיים ואמרה:

    קחי אותו. הוא שלך.

    הייתי חייבת למצוא אותו לפני הזריחה, אחרת הייתי נשארת לעולמי עולמים משוטטת בשבילי המדבר,ללא מנוחה.

    קחי אותו , בבקשה.

    ואני שלחתי שתי ידיים ,ולקחתי את המעיל.

    האישה , בקלות בלתי מובנת, כאילו לא היה כוח כבידה בעולם, כאילו לא היה משקל

    הסיטה את האבן מעל הקבר, נכנסה פנימה וסגרה את הפתח מעליה.

    הספקנו, דודי ואני , לשמוע רק מילה אחת אחרונה ממנה:

    תודה.

     

    לבשתי את המעיל כל הדרך חזרה, אפילו שהיתה שמש ואפילו שהיה חום נוראי.

    בבית , ראיתי שהוא כחלחל, ותליתי אותו בדיוק כפי שזכרתי, כמו שהיה תלוי על הקבר, שם, באמצע שום מקום.

     

    ואז תיעדתי אותו

    בגיר צבעוני על נייר.

     

     וזה סיפור המעיל.

      20/9/09 08:30:

    לתמי

    אפילו את הקפלים והקמטים רואים בבירור  במעיל שלך.

    סתם ככה תלוי לו מעיל ומספר סיפור.

    למי הוא שייך? למה הצבעים כל כך אפרוריים,

    מה הסיבה? וכן זה נראה של גבר, מיהו הגבר?

    איזה מעיל מסקרן.....

      18/9/09 23:52:


    ג'ינס באורך הזה לא היה שימושי מעולם כי הוא ארוך מידי לעונת המעבר

    וקל מידי לחורף קר.

     

    לכן היה שנים בחדר הבגדים התולים עד שהועבר בארגז למעלה...,

    אלה שמעולם לא הבנתי איך הגיעו אלינו הביתה. אולי מאבי אימי לא. אבא של אבי גם לא.

    אה אה, נראה שמישהו ויתר עליו מאותן סיבות פרקטיות ואימי אמרה שחבל,

    היא תיקח אותו ומאז הונח כך, שלא נעשה בו שימוש.

     

    הנה הגיע סתיו והילד הופך לנער ובא לו ג'קט ג'ינס. נראה לו.

    שמע שמעיל כזה היה להוא מתחילת הרחוב

    ולזה שהיה איתו, "העתונאי ההוא נו...",

     

    ואמא שניסתה להצדיק את האסופי שלה,

    שמחה לקפל שרוול ולקצרו כך שהנער יראה בו בכלל.

    כי כפי שאנחנו רואים, הוא מנסה ללבוש אותו ונראה כנעלם בגודלו המיוחד של האסופי הכחול.

    זה עוד לא הכל, אבל היתר אספר ביום חול. אז גם אנסה להסביר איך יצא לתמי לציירו,

    הילד המתבגר במעיל האסופי הגדול, הכחול שהורד מארגז האינטרסול.

     

    חג שמח 

      18/9/09 18:27:

    באתי לאחל שנה טובה.

    עטופה ב...

    סקאלי.

      20/6/09 02:41:

    "רצה ביילה בו שנתיים

    והמעיל זהב פרוויים

    עוד שנה המעיל כאילו

    עוד יותר

    יפה אפילו"    (קדיה מולודובסקי)

     

     

      19/6/09 20:17:

    שירו של מעיל עגום.

    מעיל שידע ימים טובים מאלה

    בוהה בעצמו  בעגמימותו נחרצת

    על ספק מסמר או קולב הוא תלוי

    וממתין לגאולה או  לאדם זקן או דהוי
    שידע להבדיל בין טיב לאופנה

    ויחוש את ריחו של האיש

    כשמעיל זה היה על גופו

    וקור עז חבט בפניו

    והודה  בליבו למעיל

    שזכר לחמם את גופו הקפוא שכאב

    לפני שאשכח לגמרי אמר המעיל לעצמו:

    קחו אותי ולבשו אותי לפני שאסיים

    את חיי הלבישים

    כסמרטוט  ללא הופכין!

     

      19/6/09 19:53:

    מעילי הקצר ופנס על הגשר

    ומה שבינינו היה כמו תשר

    מעילך אז הנחת

    חשבתי תחזור

    בין כל המילים

    החושך, האור

    מעילך שם נשאר

    גלמוד ובודד

    כמו איש בין המון

    לבד וחרד

    ימים יעברו

    עונות גם בסך

    מי שנשאר

    ומי שהלך

    עולמות שהיינו

    פעם מזמן

    ומעיל שליחו

    לא נס

    עם הזמן

     

     

     

    *

     

      19/6/09 19:53:

    צטט: כש-רונית 2009-06-19 17:01:00


    I will be here again soon

     

     איומים, איומים...

      19/6/09 19:52:

    צטט: רוני פרישוף 2009-03-13 17:37:10

    מעורר געגוע וחשק לחיבוק

     

     מסכימה לחבק אותך תמיד, מתוקה.

      19/6/09 17:01:

    I will be here again soon
      13/3/09 17:37:
    מעורר געגוע וחשק לחיבוק
      30/1/09 17:11:
    יואב היקר, לא בטוח שאין לך לב. לא בטוח בכלל....
      26/1/09 17:32:

     

     

     

    איש הזה

     

     

     

    מעילי הישן

    תלוי על וו

    בקיר הסככה.

    מתחתיו זוג נעליים

    בלוי. אני מכיר את

    האיש הזה,

    מדי פעם

    אני מעביר אותו

    לקולב אחר,

    מחפש לו

    פינה יותר דחויה,

    אבל

    להפטר ממנו

    לגמרי

    אין לי

    לב.

     

     

    אולב האוגה, הנהר שמעבר לפיורד, נורבגיה.

     

     

    וגם יואב

     

     

     

    פריטים נוספים בגלריה