דמעות עומדות בעיני,
כאשר אני נזכר במסע המיוחד הזה.
דמעות של חמלה ושל אושר.


כי לקראת סוף המסע,
הגעתי להבנה ולידיעה ברורה,
שקו הרגש - אצלי העצים עד כדי כך,
שגבר על הראש.

וקו הראש - הרכין ראשו,
ובלית ברירה ,
נכנע ל"רגש" ואפשר לו להוביל את...
עצמי.

ואני עצמי... הכח המנהיג.. המאזן,
הייתי כביכול מחוץ לעצמי.
מנותק - מהראש ומהרגש.
מנותק - מהמניע ומהמונע.
מיטלטל - בלי כיוון בים הסוער והגבה גלי.

הבנתי עכשיו ובאור מיוחד...
שישנן ההחלטות שלקחתי במהלך חיי,
שהיו ברובן בניגוד - לראש.

הרגש - קבע,
הרגש - הרקיע שחקים,
הרגש - עם החן המיוחד שלו,
וההשתובבות האופיינית לו,
הרשה לעצמו לנהל את העניינים...
במילים פשוטות...
"עשה מה בראש שלו".

במבט של רגע - לאחור,
ברור לי,
שבשילוב הכוחות,
כאשר הכח המנהיג לוקח את ההכרעות בידו...
העניינים - היו נראים אחרת.

עכשיו...
כאשר ההתבוננות מחדשת בי - תבונה,
אשתדל לחיות את שארית חיי,
תוך כדי שילוב מאוזן
של הכוחות שבידי.