, ,

קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה מאת ריימונד קארבר(זהירות, לפניך טקסט משנה חיים)

6 7

"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה.שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות- הוא בעצם ממקום אחר,והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר אחד, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך- רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום"

[ מתוך: ר. קארבר, שירים(עריכה ותרגום- עוזי וייל), מודן הוצאה לאור]

_______________________________________________________________________________________

"עולם שאפשר להסבירו אפילו בנימוקים גרועים, עדיין הוא עולם מוכר. לעומת זאת, בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו הוא הוא תחושת האבסורד"

[מתוך, א. קאמי, "המיתוס של סיזיפוס"(תרגום- צבי ארד), ספרית אופקים, הוצאת עם עובד, הדפסה רביעית תשנ"ו- 1996, עמ' 15]

"הקהל בא לחזות במשפט סנסציוני, לראות מפורסמים, ללקט חומר לשיחות חולין, כדי לראות ולהיראות, להעביר את הזמן. בסופו יחזרו למשרות לא רצויות, למשפחות לא אהובות, לחברים שלא מבחירה, לטרקלינים, לבגדי ערב, לכוסות קוקטייל ולבתי קולנוע, לכאב שאינם מודים בו, לתקווה שנרצחה, לתשוקה שלא מומשה ונשארה תלויה ודוממת מעל נתיב שלא הלכו בו, לימים של מאמץ מיוחד לא לחשוב, לא לומר, לשכוח, לוותר ולהיכנע. אבל כל אחד מהם הכיר רגע בלתי נשכח- בוקר שלכאורה לא אירע בו שום דבר מיוחד, מנגינה שנשמעה לפתע, ומאז לא שבה והתנגנה, מראה פניו של זר באוטובוס, רגע שכל אחד מהם ידע בו פתאום תחושה אחרת של חיים. וכל אחד זכר רגעים נוספים, בלילות בלי שינה, ביום גשום בשעת אחר צהריים, בכנסייה, ברחוב ריק לעת שקיעה, רגעים שבהם שאלו את עצמם מדוע יש כל כך הרבה כאב בעולם, כל כך הרבה ייסורים וכיעור. מעולם לא ניסו למצוא את התשובה; הם המשיכו בחייהם כאילו לא היה צורך בתשובה. ובכל זאת, הכיר כל אחד מהם רגע אחד של כנות עירומה ובודדה. רגע שבו הרגיש שהוא זקוק לתשובה"

[מתוך, א. ראנד, "כמעיין המתגבר"(תרגום חדש- אינגה מיכאלי),כנרת, זמורה ביתן-מוציאים לאור, 2012, עמ' 551-552]