מותר לי לא לכתוב כשלא בא לי
מותר לי להיות יותר רך עם עצמי
מותר לי להרגיש אפס בממשק עם המציאות
מותר לי לחוש את מלוא הפער בין החלומות המגאלומניים לפוזיציה הפרולטריונית שאני מצוי בה כרגע
מותר לי להבין שהטעויות הטיפשיות שלי נובעות מעבודה אינטנסיבית וסייקלים של הצפה ריגשית
מותר לי לפקפק בתחושות האפסות שיש לי
מותר לי להרגיש שאני לא יודע ולא מבין כלום. כמו בטירונות. ולחפש בראשי אנשים שמהווים אצלי מודל לתבונה ולחשוב מה הם היו עושים
הכל מותר
וצוצי צודקת. אני צריך להיות יותר רך עם עצמי.
אני צריך לפתח אמא מלטפת בתוכי. לא אחת כזאת שמנציחה ומטפחת התפלשות. אלא אחת שמנחמת ומחזיקה עד שיעבור זעם ואז דוחפת בעדינות חזרה אל המסלול. עם אמונה תמידית ביכולות ובהגשמת הדרך
וצריך קצת ללמוד לאהוב גם את הדרך אל המטרות. מה רע?! |