היום ספי ביקשה ממני להתלוות אליה לכמה סידורים של העבודה. אין לה רישיון והיא הייתה צריכה להיפגש לפגישות קצרות עם כמה לקוחות, ברמת החיל, בפתח תקוה ובבני ברק.

אני יודע שבדרך כלל כולם שונאים את פקקי התנועה ומתלוננים עליהם, וגם אנחנו קצת היינו לחוצים בזמן כי היה לנו הרבה עבודה ורצינו לחזור כבר למשרד.

אבל מכיון שהיינו תקועים - במשך שלוש שעות (!) בדרכים ובפקקים... יכולנו להעביר את הזמן בשיחות על מיליון ואחד דברים. זה לא שלא מדברים גם ככה... אבל שאתה תקוע, אז לשיחה יש ערך מיוחד... מין שותפות גורל כזו שגורמת לאנשים להיפתח.

במיוחד, היללנו את ה"קפה" כאתר מוצלח במיוחד ודיברנו על האנשים הנחמדים (כן, אתם!) שאנחנו מכירים כאן.

וברגע אחד של השיחה, ברמזור בבני ברק, כשכמה בחורי ישיבה התפרצו לכביש ("אפרחים, מילה שספי המציאה - שילוב של אברכים ופרחים), דיברנו על זה שבכלל הרבה יותר הגיוני להאמין ב"דה מרקר קפה" מאשר להאמין באלוהים.

טוב, סתם, אלוהים  - אם אתה קורא את הפוסט הזה - לא התכוונו לזה באמת.

סתם, בדיחה, נו.