סיפור יום המרוץ מתחיל בערב שלפניו. רכובה על קטנוע של העורך המוזיקלי של ערוץ 24 (סיפור אחר לגמרי) הגעתי לפינת אחד הרחובות הסמוכים לאוניברסיטה. ריח האוכל הוביל אותי לפתח הבית של הדס, שעשתה הכנות אחרונות לארוחת הפסטה שלנו.  

בניגוד לרצי 42 הקילומטרים, ארוחת הפסטה שלנו הייתה בעיקר מפגש חברתי צמוד וחמים (והחל מ-20 גם חשוך, לטובת יום כדור הארץ). כבר רצנו יחד 9 קילומטרים וגם 10.5 קילומטרים ומעולם לא דאגנו לצרוך פחמימות באופן מיוחד לפני האימונים האלו. אבל הפעם זה לא עוד אימון, זה הדבר האמיתי. 

בלילה שלפני ישנתי בתל אביב אצל אפרת וישי, כדי להימנע מכל סוג של סיוט תנועתי בעיר ביום המרוץ. בעשר דקות לפני חמש יצאתי מהמיטה, לבשתי את החולצה (המספר כבר צמוד לחזה), נעלתי את הנעליים (הצ'יפ כבר מוחזק בין השרוכים), התארגנתי קלות ויצאנו לדרך.  

כשהגענו למדשאת ההתאספות של לפני המרוץ, אי אפשר היה לפספס את ההתרגשות. המוני רצים והמלווים שלהם- מנשנשים תמרים, קושרים שרוכים ואפילו מניחים תפילין. הבוקר עולה והמוזיקה ברקע והמולה של אנרגיות חיוביות במיוחד.  

אנחנו עושים חימום קצר ועוברים לאזור טרום הזינוק. אנשים מקיפים אותי מכל הכיוונים, רובם בחולצות הכתומות של המרוץ. יש תקיעת חצוצרה, מאות בלונים צבעוניים באוויר- ורצי המרתון המלא יוצאים לדרך. עשר דקות אחריהם גם אנחנו. (רגע לפני היציאה לדרך פתאום מכה בי פחד. אני יודעת- כבר עשינו את זה. כבר עברנו מרחקים גדולים יותר ובתנאים קשים יותר. אבל בכל זאת, בהלה, קצרה ובלתי נמנעת).  

בקילומטר הראשון אנחנו רצים צפופים, אפרת צוחקת- בקצב הזה אנחנו בטוח מסיימות את המרוץ. לאט לאט האנשים גולשים אל תוך הקצב האישי שלהם ואפשר לנוע ברחובות תל אביב בלי להיתקע במרפק של מישהו אחר.  

איש אחד עוצר לידי וליד אפרת וצועק- "דהמרקר ,הא?! ללכלך על בנק הפועלים אתם יודעים, אבל לרוץ?"- אז נאלצנו לעקוף אותו. לקראת סוף המרוץ תפס אותי איש אחר, שמדי פעם מציע רעיונות לכתבות כלכליות. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו, אחרי שלל שיחות טלפון וזו הייתה היכרות מצחיקה למדי ומעט מיוזעת. הפעם הוא עקף אותי.  

הולכי הרגל ברוטשילד, בשעות טרום בית הספר, הביטו בנו בהשתאות. לא היה קל לחצות את הכביש- הירידה וגם העלייה היו מלאות ברצים כתומים ונחושים. ילדת בית ספר בחצאית כחולה ארוכה תפסה את התיק בשתי הידיים וחצתה במהירות ובאומץ את הרחוב. ילדת גן הרימה מבט תוהה לאמא שלה וצעקה – "אבל אמא, לאן כולם רצים?!".  

המשכנו בדרך. הרחובות הגדולים של תל אביב היו פנויים רק בשבילנו. מסייעת צבר של גבעתי עשתה הרבה רעש ושמחה, מדי פעם הייתה מוזיקה מעולה שעזרה להיכנס לקצב ואינספור בקבוקי מים שהפכו את צידי הרחוב לאגמים קטנים. 

פתאום, בחיי, בלי לשים לב, האיש במגפון צועק- 2 קילומטרים לסיום! מכאן- רק ירידה! זה לא היה לגמרי מדויק אבל זה בהחלט היה מעודד. אז המשכתי לרוץ, מה עוד יש לעשות במרוץ? רצתי ורצתי, החיוך הגדול כבר נמרח על הפנים, כשראיתי את נקודת הסיום הרגשתי שהוא חוצה את גבולות הפרצוף.  

שעה ושלוש דקות (תוצאה לא סופית, לא בטוח שזה היה שעון ההזנק שלי) אחרי שיצאתי לדרך חציתי את קו הגמר. עשיתי את זה.