השבוע הזה שבין יום השואה והגבורה ובין יום הזיכרון אינו סתם תאריך מקרי. יש מאחרי התאריכים האלה שנקבעו בהפרש של שבוע ימים משמעות עמוקה מאד. והיא מלווה אותי מדי שנה בשנה מחדש כמסע בזמן. 

אם לציבור המאמינים הדתי שביננו יש את הימים שבין כסה לעשור, הימים שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים כימי תשובה, הרי שלציבור החילוני בארץ הזו יש בהחלט את שבעת הימים האלה כימים של חשבון נפש ושל זיכרון על שום מה ולמה אנחנו עדין כאן וגם זאת, בשביל מה ולאיזה מטרה נעלה. 

שבעת הימים האלה, שבין שואה לתקומה  ובין "גבורה" ל"זיכרון" מקפלים בתוכם המון משמעויות ובעקר לצידם של אותם משמעויות כבירות, מגלים לנו זכרון לאותם אלה שאינם ביננו עוד. כל שנה הרשימה של הנופלים בארץ הזו הולכת וגדלה, כל שנה אנחנו מסכמים עוד קרב או מבצע, וכל שנה כמו מס למולך, אנחנו משלמים בדם יקרים. 

המשמעות החילונית של שבעת הימים שבין שואה לתקומה מזה שלושים ושש שנים גם מקבלת משמעות עם נקודת ההשקה הדתית להקשר העמוק של יום הכיפורים. מזה שלושים ושש שנים שיום הזכרון באלפי בתים מתחבר ליום הכיפורים במשמעות החריפה של מלחמת יום הכיפורים. הצמידות הזו היא גם חלק מהקיום שלנו כאן, והקשר הזה שבטח נומורולוגים וקוראי משמעויות אחרות ימצאו בהם הסברים משלהם. 

המלחמות בתקומת ישראל התחילו עבורי כילד קטן במלחמת ששת הימים. ואכן, המלחמה הזו זכורה לי היטב כבר בעיניים של ילד קטן, במשמעות של החיילים האלה שחירפו נפשם דוקא להביא את הנצחון במערכה הקשה. כילד ירושלמי הכי ברור היה לי להתחבר לסיפור הגבורה של איתן נאוה. איתן, יליד המושב מולדת שבעמק יזרעאל, מלך הארץ הוא אותו איתן מהשיר של גבעת התחמושת שסיפור גבורתו, בזכותו זכה בעיטור הגבורה מעטר גם את השיר על גבעת התחמושת. 

"באותו רגע נזרק רימון מבחוץ. בנס לא נפגענו. חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים. מישהו היה צריך לרוץ מלמעלה ולהשגיח. לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב. שלחתי את איתן. איתן לא היסס לרגע. עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי. ככה עברנו איזה שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע ונפל פנימה".

הלוחמים של מלחמת ששת הימים לא בכדי היו דור החיילים שנולד  עם הקמת המדינה. 19 שנים אחר קום המדינה הם נדרשו למלחמה ולחירוף נפשם על  תקומת ישראל. הדור הזה, הוא גם הדור של ניצולי השואה,  שבאו מקרוב  גם איתן נאוה עצמו הוא בן להורים שברחו מגרמניה, והתיישבו בעמק יזרעאל, אנשי אדמה ששמו את מבטחם בבנין מדינת ישראל ושלמו מחיר כבד מנשוא.

המלחמה שבאה בעקבותיה היא כבר מלחמת יום הכיפורים פגשה את ה"בן השני" של המדינה, שנולד לה, והיא כבר בגיל 25 שנים, עדין גבר בגברים שיכול להשלח למלחמה. רק שרבים מהם הלכו לבלי שוב. 

מלחמת יום הכיפורים היא המלחמה הקשה ביותר שעברה עלינו. אנחנו במרחק של שלושים ושש שנים עדין סופרים את  2687 חלליה, כשהמספרים המדויקים בעצם מעולם לא נסגרו. יש עוד בקרבנו "מתים חיים" שמסתובבים מאותה מלחמה ארורה. ולצידם אותם סיפורי גבורה שגם אז אפיינו את הסיכוי וההצלה. 

ממלחמת יום הכיפורים אני לוקח לי כזיכרון את הקרבות בעמק הבכא, אותו קרב שריון בשריון שהתנהל ונחשב לאחד הקרבות המשמעותיים ביותר במלחמת היבשה, שבזכות גבורת חיילי השריון הכריע בסופו של דבר את המלחמה לטובתנו. 

ההרוגים של אותה מלחמה כבר היו קרובים לי עד מאד. התמונה הקשה שלי בזכרון של נער מתבגר, היא מבניין השיכון בו התגוררתי. בזמן המלחמה ישבו במהלכה בכל אחת משלש כניסות הבנין "שבעה" על חלל אחר, לא נותנת לראשי מנוח גם שלושים ושש שנים אחרי. 

בין המשפחות האבלות נכללה גם בבנין מגוריי עצמו,  משפחת שכנים מופלאה, משפחת בן שוהם, אשר התאבלה על נפילתו של  המפקד הבכיר אל"מ יצחק בן שוהם, הי"ד, ששימש קיר המגן של מדינת ישראל באותה מלחמה כמפקד חטיבה 188 שהוכרעה תחת מסת הכוחות הסורים ששטפו את רמת הגולן בקרבות הבלימה הקשים שידע צה"ל מאודו בפתח המלחמה. 

לעולם לא אשכח את התמונות האלה שחזרו וחוזרים אלי עשרות פעמים בשנה, איך ברגע שבני המשפחה קמו מאבלם, נרתמה בת המשפחה, אילת בן שוהם (כיום אילת שחק) שהיתה אז תלמידת תיכון, וניצלה את העובדה שהם מתגוררים בקומה הראשונה, להיות אחראית על תיבת המכתבים שמוקמה בסמוך לדירת מגוריהם ולעקוב אחר כל דבר דואר שהתקבל מאחי מוטי, שנלחם באותה עת בשירותו הסדיר בקו התעלה. 

מדי מספר ימים כשהיה מגיע מכתב (ויש להבין שהמכתבים האלה עוד המשיכו להגיע אחר הפסקת האש כשהיה עדין חוסר ידע מי נפל ומי נותר בחיים מאותה מלחמה) רצה אילת, כאילה במעלה  גרם המדרגות כל פעם מחדש, אחר שחטפה מידיו של הדוור בטרם שלשל את המכתב לתוך התיבה, את דבר הדואר שנשלח מאחי אל הוריי. ונתנה מדי פעם בפעם עוד סיכוי לחיים כשהדבר המיידי שנבדק בכל גלויה שהתקבלה היה  התאריך המופיע על גבו המעיד כי אחי "עוד" נותר בחיים באותו שלב של המלחמה. כך זה נמשך מצידה של אילת עד המכתב האחרון שנכתב על ידי אחי לאחר הפסקת האש (24.10.73) ובו הוא כבר דווח באותו מכתב שהוא כותב את הדברים לאחר שהופסקה האש. 

ב 4 במרץ 1996 בזמן חגיגות הפורים, נרצחה בתה של אילת שחק, בת חן שחק, נערה  בת 15 שנים בלבד, פרח פורח ומלא חן, שמזכירה את אמה כשתי טיפות מים, בידי מתאבד מרצח שהתפוצץ בגופו על נערות מחופשות לפורים שבקשו לבלות את חג הפורים בדיזינגוף סנטר בתל אביב. 

הנה בשני העשורים האחרונים אנחנו סופרים לצד המתים החיילים גם אזרחים  נשים זקנים וטף שנרצחו בידי מחבלים, שמם של אלה לא נזכר ונכון שיעשה גם להעלות אותם ואת מעשיהם על נס ביום הזיכרון שהוא בעצם כמו שאמר בהקשר אחר אהוד ברק, יום הזיכרון של "ככוולללם" .

הנופלים, הם בדיוק דור הבנים של הניצולים. הם בדיוק הקשר הזה שבין יום השואה, של אותו "אוד עשן", שהצליח להוות את שארית הפליטה מידי הצורר הנאצי, אשר הצליח להגיע לארץ ולבנות כאן את ביתו. אותו ציבור יהודי "אוד עשן".של גחלים שנותרו לבעור בתוך המשרפות, והקימו בית בישראל, הם היו גם ההורים של חלק משמעותי מהלוחמים ששלמו בנפשם במלחמת יום הכיפורים. 

שבעת הימים שבין יום השואה והגבורה ובין יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, הם ימי התשובה שלי. הם ימי חשבון הנפש הפנימי שלי עם עצמי, הם הימים שמדגישים אצלי מדי שנה בשנה את המשמעות העמוקה של עצם הזכות שלי לחיות כאן.

הימים האלה מבהירים לי הבהרות שמתחדשות אצלי מדי שנה בשנה, כמו אותו יהודי מאמין שחוזר וקורא מדי שנה בשנה באותו סידור תפילה את אותם המילים בדיוק מופתי, כך גם אני בתהליכי המחשבה, מתחזק מדי שנה בשנה בדעה, שהזכות שלי על המקום הזה אינה רק משום שאני "ישראלי" שנולד כאן אלא קודם כל בזכות זה שאני "יהודי". בויכוח הזה שיש לי עם הרבה חברים (גם בין אלה כאן ב"קפה"), אני מתחזק מדי שנה יותר ויותר בעמדתי. שהרי ככלות הכל "נצח ישראל, לא ישקר". 

יום עצמאות שמח