כותרות TheMarker >
    ';

    רמיאב, סיפורים, שירים, חרוזים וגם דיווחים מצולמים.

    פרוזה, שירה וחריזה ודיווח. אשמח לתגובות.
    =============#==============
    מותר ורצוי להגיב גם לפוסטים ישנים :).
    =============#==============
    לרוב לא אשיב מתחת לתגובה
    אלא במסר אישי ועמכם התודה.

    0

    "חברים לנשק" - זכרון לחללי צה"ל - מאת רמיאב

    25 תגובות   יום שבת, 25/4/09, 01:09
     

    "חברים לנשק" -   זיכרון לחללי צה"ל  -   מאת רמיאב   - 

    ערב אחד, בערך בשמונה, לקראת מנוחת הלילה, נקראה מחלקה 2 להתייצב מול משרד הפלוגה, עם רובים מכודנים וחגור קל. המ"מ הודיע לחיילים כי מחר בבוקר הם יוצאים להר הרצל, להיות משמר כבוד בהלוויה צבאית.

    הייתה זו פלוגת טירונים באחד מגדודי הטנקים של חיל השריון בדרום. בצבא הסדיר היו אז בחיל שניים או שלושה גדודים. הזמן, אמצע שנות החמישים.

    הטירונים הסתובבו עדיין בכומתות בצבע חקי עם סמל מעוין שבמרכזו האות ט', בטרם גמרו את אימוני החי"ר (חיל רגלים) הבסיסיים. ה"כומתה השחורה" הייתה עדיין חלום רחוק. בטירונות כמו בטירונות, אימונים וטירטורים, אבל לא זה נושא הסיפור.

    "מחר אתם תהיו משמר כבוד. מספר חיילים נפלו הבוקר בפעולת תגמול, בהתקפות על תחנות משטרה ב"משולש", יש הרבה פצועים והיחידה שלהם, השייכת לחרמ"ש (חיל רגלים משוריין), לא יכולה לשלוח משמר כבוד. קיבלנו פקודה שאתם תמלאו את מקומם."  כך פתח המ"מ והמשיך, "אנחנו נתאמן כל הלילה עד שתבצעו את התירגולת כמו שצריך. הרב-סמל יאמן אתכם לפי הפק"ל (פקודות קבע ל...). יש שאלות?"

    מהניסיון הקצר ידעו הטירונים שלא כדאי לשאול.

    סמל המחלקה הצעיד אותם בקצב, בשלשות, אל מגרש הכדורגל מאחורי המשרד. במגרש הייתה מונחת על הקרקע מסגרת קרשים בגודל של קבר. רס"ל ארביב עמד , מחזיק בידו תיק משרדי שחור שהכיל את "פקודות קבע להלוויה צבאית", אותה החל, הוא עצמו, לשנן באותו ערב, כדי להכין את יחידת המלווים. שני מ"כים התרוצצו סביבו כשהם מסמנים בחול, בעזרת מקלות, שבילים ותחומים, בעת שהרב-סמל העצבני, משנה את הוראותיו מרגע לרגע.

    שתי קבוצות של שמונה חיילים נבחרו להיות מלווי ו"נושאי הארון". את הארון ייצגה אלונקה כשעליה "מת זמני". אחד מסמלי המחלקות אימן אותם ב-"ארון הרם", "ארון הורד", לאט וביחד. למדו לשאת אותו בהליכה איטית, קצובה לקול  שריקות-לחש מבין השיניים של המפקד.

    שנים-עשר חיילים התאמנו בירי מטחי כבוד. בפקודות חדות להביא את הרובים למצב ירי בעמידה, בזוית אחידה, כארבעים וחמש מעלות למעלה. "דרוך", "אש", "דרוך", "אש", "דרוך", "אש", בלחיצת ההדק משחררים את הנוקר, כולם בבת אחת, ללא תחמושת. "מחר במקום, בזמן הטקס," הבטיח הרב-סמל, "יחולקו לירי, כדורי סרק."

    האימונים נמשכו כשש שעות, מי שלא עמד בקצב הנכון, הוחלף. ושוב ושוב אותו תירגול. והרב-סמל מתייעץ עם המפקדים, לגבי הכתוב בפק"ל, כדי לשנות שוב ושוב את התירגול. עד שכולם היו מרוצים.

    בינתיים הייתה בעיה קשה. צריכים היו לחפש כומתות שחורות עם סמל השריון לכל הטירונים המלווים. האפסנאי והקצין התורן סרקו את כל הבסיס. הפלוגות הותיקות היו בפעילויות חוץ. הלכו והחרימו בהשאלה את הכומתות של כל הטבחים, האפסנאים, השק"מיסטים, הפקידים ושאר הג'ובניקים.

    באור ראשון, היו כל הטירונים כבר במדי "סוג א'", שחורי כומתות, עייפים וטרוטי עיניים, כחיילים ותיקים ליום אחד. כל אחד נשא על גופו חגור קל, רובה צ'כי כבד וכידון פלדה המתלבש על קצה הרובה, בנדן הצמוד לחגורה.

    המשאית המסופסלת, עמוסת הטירונים המחופשים, מיהרה לנקודת מפגש בקרבת ירושלים. שם הועברו "נושאי הארונות" לשבת בשני קומנדקארים, שבכל אחד מהם היה מוצב ארון מתים מכוסה בדגל הלאום.

     נאמר לחיילים לשבת זקופים על הספסלים משני צידי הארון, כשהרובה המכודן אחוז בניצב בין הברכיים בשתי הידיים.

    פקודה חמורה ניתנה להם שלא לדבר עם אף אדם מהמלווים. לא לענות לשאלות של אנשים או קרובי הנופלים. לא לגלות לאף אחד שהם רק טירונים ולא חברים לנשק של הנופלים. לשתוק שתיקה מוחלטת. מי שיפתח את הפה ייענש. ההצגה החלה.

    בכניסה לבית העלמין הצבאי בהר הרצל, התעכבה השיירה. המוני אדם הקיפו את הרכבים. אנשים ניגשו והחלו לדבר אל החיילים.

    "אתם מהיחידה של אבשי?" שאל דוד אחד ששערו האפיר ומבטו כבוי.

    "ראיתם איך הוא נפל?" שאל נער כבן שש עשרה.

    "היה קשה הקרב?" זרק מישהו חסר יד.

    "למה אתם שותקים?" פרצה בחורה שאולי הייתה חברה של המנוח.

    "את לא רואה שכואב להם? הם גיבורים שיכולים ככה לשבת בשקט אחרי מה שעבר עליהם" פירשן סבא חביב אחד.

    "ואני שמעתי שהיו שם פאשלות איומות, בכל המבצע הזה... צריך להעמיד לקיר כמה מפקדים!!!" צעק בחור ג'ינג'י שמן אחד.

    "איך אתה מדבר!!... תתבייש!!!" צעקו עליו כמה מהנוכחים.

    "גם אני שמעתי שחיילים לא קמו להסתער, סרבו פקודה, בגלל זה נהרגו לנו כמה..." השמיע בחור גבוה וצנום שלא דיבר עד אז.

    "למה אתה מספר לנו???... לא די לנו שאבשי נפל???" זעקה אישה נפולת פנים.

    "לא היו צריכים לשלוח לכאן להלוויה את החיילים, הבני-זונות האלה , בגללם מתו החברים שלהם!!!" קרא הג'ינג'י.

    צמודים לארון "החיילים החברים לנשק" יושבים דמומים, שומעים הכל, מבטיהם תקועים, כל אחד בכוון קצה הכידון של רובהו. שותקים...

    עומדים לפרוק את הארונות מהרכבים. זוג הורים, אחים וקרובים ניגשים לרכב הראשון והאם דורשת לפתוח את הארון, לראות את בנה בפעם האחרונה. מחזה נורא. משכנעים אותה שמוטב שתזכור את הנופל כפי שהיה בחיים. ממש מושכים אותה לאחור. חלק מ"נושאי הארון" בקושי מתאפקים מבכי. אחרי לילה ללא שינה ואחרי כל מה ששמעו, סף השבירה נחלש.

    הארונות הורדו מהרכבים. יצאו למסע הרגלי הקצר. הארון על כתפי החיילים.  לכל חלל צוות נפרד. מסתבר כי גם שני חיילי צנחנים נקברים באותה שעה, בטקס משותף.

     ה"מיצעד" עבר בלא תקלה. כל אחד מהארונות הונח על גשר העשוי משני קרשים לרוחב הבור החפור. כשהקברנים מהרבנות הצבאית מותחים חבלים מתחתם. הארונות הורדו אט-אט בחבלים לבורות. נושאי הארונות עברו אל מאחורי הקהל.

    מסדר ירי הכבוד היה כבר ערוך. הטירונים שלנו, לא קיבלו את כדורי הסרק. נשארו עומדים כמשמר כבוד בעמידת דום כשהרובים, המכודנים הכבדים, זקופים לפניהם, כל זמן התפילות. שניים ממשמר הכבוד התמוטטו, כנראה מהעייפות והמתח, נפלו לאחור. רק חיילי הצנחנים ירו את מטחי הכבוד.

    הטקס נגמר. המפקדים אספו את ה"צאן" והריצו אותם למשאית שחנתה במגרש החניה. אנשים מקהל המלווים השתרכו אחריהם וניסו לדבר, לשאול על יקיריהם ולא קיבלו כל תשובה.

    בדרך חזרה שתקו הטירונים. כשהגיעו מותשים לבסיס החזירו בהקלה את הכומתות השחורות למפקדים...

    שתחכינה הכומתות השחורות, הם כבר לא כל כך רצו "למות" עליהן.

    *    *    *

    הייתי אחד מהטירונים בסיפור, שיניתי מספר שמות ופרטים...

    כל הזכויות שמורות (C)

    דרג את התוכן:

      תגובות (25)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/4/09 08:12:

      היי רמי

      עצוב ויפה

      רון

       

        26/4/09 05:25:


      תודה רמיאב:)

      *

      }{שטוטית

        25/4/09 22:44:


      סיפור עצוב, רמי. שמעתי מחבר טוב שלי על חוויה דומה שעבר.

      יהי זכר הנופלים - ברוך !!

        25/4/09 22:23:


      זה נקרא אצלי כמו חוויה מזעזעת.

      *

      נעמה

        25/4/09 18:11:

      חוויה קשה שמלווה אותך לאורך כל הדרך,

      ילדים צעירים הופכים בין לילה למבוגרים

      הנושאים על גבם מטען כבד.

        25/4/09 18:07:

      מעניין סיפורך

      ונראה שכלום לא השתנה מאז בצבאנו

        25/4/09 14:53:

      רמי הב

      תודה על הסיפור המענין

       

       

       

       

      עוד אשוב

        25/4/09 11:54:


      מאחר ושירתתי בצבא אני יודעת שהרבה פעמים שולחים טירונים למשימות הזויות כאלו.

      אותי ואת חברותי שלחו בקורס קצינות לסייע בפינוי של מתנחלים. אם תסתכל מה גילי

      תבין שהסוגיה הזאת של פינוי מתנחלים ממשיכה להיות אקטואלית בארצנו הקטנטונת

      מזה כמה עשורים. אני זוכרת שלפני שהגענו למקום הפינוי חששנו מאד איך נתמודד עם המשימה

      של פינוי ישראלים מבתיהם. בסופו של דבר כשהגענו מצאנו שהמתנחלים כבר התפנו לאחר

      שחתמו על הסכם פיצויים ואבן נגולה מעל ליבנו. לפחות לא נדרשנו להתחזות...:)

      טלי*

       

        25/4/09 10:19:


      נפלה בחלקי הזדמנות מצערת שכזו במסגרת של מילואים.

      לשמחתי, היה הכל מאופק לגמרי, אולי משום שסיבת המוות

      היתה התקף לב.

      לא משהו שהייתי רוצה לחזור עליו או להשתתף בו.

        25/4/09 09:17:

      האדם הקטן שמתחת לכומתה

      הוא עולם ומלואו

      ענק בפני עצמו

      וכל חוויה שהוא עובר

      משאירה חותמה!

      כואבת את כאבך

      שנותר טרי בזכרונך

      מגיל העשרה ועד היום הזה!

        25/4/09 09:13:


      שתחכינה הכומתות השחורות,

      הם כבר לא כל כך רצו "למות" עליהן

      רמי,

      אני יכולה לתאר לעצמי

      מה עבר בלב כל אחד מהטירונית

      באותם רגעים שקרובי המשפחה

      פנו אליהם, במגוון הפניות שתיארת.

      משהו נשבר!

        25/4/09 08:24:
      ליבי ליבי
        25/4/09 07:23:


      *

      חוויה קשה

      שולחת אור למקומות הכואבים

        25/4/09 07:10:


      רמי

      חוויה קשה לחיילים צעירים.

      לא פלא שהמקרה חרוט בזכרונך . 

        25/4/09 06:58:

      חוויה קשה

      והזיכרון לא מש ממך 

      כל כך מהר מתפקחים בארץ הזאת 

        25/4/09 06:31:


      רמיאב, אכן סיטואציה לא נעימה בלשון המעטה.

      הערכתי לדרך שבה אתה משתף אותנו בחויותיך.

      כפי שהן, ללא כחל ושרק.

        25/4/09 06:28:

      "למה אתה מספר לנו...???

        לא די לנו שאבשי נפל???"

      מכירה מקרוב את הטקסים האלה,

      צה'ל מחויב לטקסים, ולפעמים הוא

      חוטא בחיבוק דב...ואנחנו אוהבים את

      חיילנו למרות הפשלות בדרך... 


       

        25/4/09 05:53:


      עברו כמה עשורים

      וכמעט כלום לא נשתנה

      כמה צדק ניוטון

                דיקו

        25/4/09 04:29:


      תודה על השיתוף-

      "חוויה" מאוד קשה

      לבצע פקודה שכזו

        25/4/09 02:08:
      * מעניין אהבתי שבת שלום
        25/4/09 02:03:


      סיפור מדהים רמיאב ידידי

      אוהב אני את סיפוריך.

      וויילד

       

       

      האיש ההוא

      שלמה ארצי

      מילים: נתן יונתן
      לחן: שלמה ארצי

      איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
      אשר היה כערבות הבוכיות.

      למרגלות ההר נולד
      ליד הנחל.
      בחורף שר בין ערבות בוכיות.
      בקיץ בין אורות בצעי המים
      לחמו שילח על פני הנחל לדגה.
      מקני הסוף כרת לו עפיפון
      וכשהיה לאיש
      מגבעולי הערבות הבוכיות נטה סוכה,
      מאבן המבצר האפורה בנה לו בית,
      על מי הנחל טחנה הקים,
      זרע שדות.
      שלח אונו על פני הים באניות סוחר.
      אך יש אשר יניח כלי מלאכתו,
      ויהיה פתאום לאיש אחר.

      איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
      אשר היה כערבות הבוכיות.

      למרגלות ההר נולד, ליד הנחל
      יידוד פזור נפש על ההר או בבכאים.
      ובנופלו בבוקר לא עבות אחד על אדמתו,
      יקנו לו אחוזת עולם,
      ליד אמות המים השקטות.
      איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
      אשר היה כערבות הבוכיות.
      וכמו מבצר עתיק היה סוף הדרך.

        25/4/09 01:58:


      סיפור מעניין רמי, נוקב וחשוב, קשה לעיכול בעיני.

      אני חושבת שהיום לא היו מצליחים לעשות זאת כך, הכל חשוף.

      תודה לך - *.

        25/4/09 01:57:

      חוויה לא קלה.כחייל טירון השתתפתי ב2 משמרי

      כבוד.סירבתי אחר כך כי לא עמדתי בזה.

      תודה על השיתוף

        25/4/09 01:48:

      רמי היקר..

      מאחר ולא שירתתי בצבא..היה לי מאד

      מעניין לקרוא את הפוסט שלך.

      תודה לסיפור...

      לא משנה ששינית את השמות..

      הכל זר לי בין כה וכה.

      *.


       

        25/4/09 01:22:
      אין על הכומתות החומות!  *

      ארכיון

      פרופיל

      רמיאב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין