0
כמו ביום השואה גם ביום הזיכרון נוצף בפוסטים שיעסקו בזיכרון ובשכול.
בימים שכאלה אני מוצא את עצמי חסר מילים וחסר תובנות. אני לא צריך ימים ממלכתיים וטקסים שירעננו את זכרוני כמו שאני לא צריך ימים מיוחדים כמו יום האהבה כדי לאהוב או יום כדור הארץ כדי לחשוב על מצבו של כדור הארץ. זה לא שיש לי משהו נגד ציון ימים מיוחדים ואני גם מניח שהרבה אנשים צריכים אותם כדי לעצור את שיגרת החיים ע"מ לזכור, לחשוב ולהרגיש. הפוסט מיועד לקוראים ולחברים החדשים שלי, שכמוני לא חופרים במעמקי הבלוגים וקוראים תמיד את הפוסט שלמעלה. שני פוסטים שלי עסקו בזכרון ובשכול, כל אחד מכוון שונה. אני מניח שהאמת מונחת היכן שהוא בין שניהם.
ואלו הפוסטים: יוש מתוך "אני כל כך שמח שהגעת" ו כיצד מתארים שתיקה כבדה. ולא אוסיף.
|