(מתוך שיעורי ימימה)

המשיכה הראשונית – שני תנאים מתקיימים כדי שתתאפשר: תכונות ומבנים דומים ושונים וניגודיות. כשיש רק נקודות משיקות, לא תהיה משיכה, וכנ"ל לגבי שוני ללא דמיון.

במערכת הזוגית ישנה התמלאות מהשונה. כל אחד מביא תכונות אחרות, וזה ממלא ומעניין. כך בהתחלה. בהמשך זה מתהפך, ודווקא התכונות השונות שמשכו אותנו כל כך בתחילה הופכות להיות מעיקות.

המשיכה ההתחלתית מבוססת על משיכה שעל פני השטח וזו שמתחת לפני השטח, כמו המקום הפתור והלא פתור בחיינו (התיקון). מעל פני השטח הטוב נראה ונחווה; המקומות הלא פתורים שמתחת לפני השטח – אליהם נימשך אצל השני, כמו פצע מול קוץ החוברים יחדיו.

הזוגיות היא הזדמנות לתיקון והתקדמות, הכרת הטוב ועבודה אישית ומשותפת מול זה. אחריות מול המידות שלך והתפשרות וויתור ממקום נכון לך וללא תנאי.

הדומה והמנוגד – המקום שיש בו החסרה והפרזה – יוצר מעין איזון בתוך הזוגיות, למשל אחד שהוא קמצן מאוד מול הפזרן. בתוך זוגיות כזו נוצר איזון, כשכל אחד מבני הזוג מקצין את עמדתו לאור עמדת השני. כל אחד עם המערכת הפנימית שלו לוקח תפקיד בתוך הזוגיות ומחזק את האיזון, אך בתוך המערכת האישית שלו עצמו מתרחשת הקצנה של חוסר האיזון, וזה יכול להביא להתנגשויות ראשוניות. הרבה פעמים אנשים נפרדים בדיוק בגלל התכונה שבעטיה נכנסו לקשר.

ברגע שיש התמלאות מתכונה מסוימת, מפסיקה להיות כמיהה, ואז רוצים את הדומה ופחות את השונה. למשל זוג שאחד מהם "כבד" והשני "קליל " ובתחילה הם נמשכו לניגודיות הזו. האדם הכבד יתחיל לחפש עומק, והקליל יתור אחר הקלילות. ואז מתחיל ניסיון לשנות את האחר – תהליך היוצר הישענות על רצון לאיזון משותף בִּמקום שכל אחד ישמור על האיזון בשדה שלו, דבר שמרחיק ומביא מריבות.

שני הקטבים מביאים לקושי והתנגשות, ולכן האתגר האמיתי של העבודה בתוך הזוגיות הוא לוותר על התמורה שאני מקבל מהרצון של בן הזוג לאזן אותי, כי זה כביכול משחרר אותי מאחריות על התנהגותי מול תכונה זו. כי הרי מאוד נוח להיות פזרן ונדיב, כשהשני אחראי ומחושב. אנו כביכול מסתמכים על מה שהוא נותן לנו על מנת להמשיך את המוכר והידוע. כשאני בשיקול דעת מול המקום של הבזבזנות למשל, ומוצאת בתוך כך את העמדה שלי, אזי אני משחררת את בן הזוג מהתפקיד של "לשמור" עלי, ואז הוא יכול להתפנות ולשמור על האיזון בשדה שלו. כלומר, כשאני עובדת בתוך השדה שלי, אני משחררת את בן הזוג מלהיות באחיזה מולי. כשאני בהפרזות והחסרות מול תכונה מסוימת, אני מספקת בעצם לאדם השני תירוצים להיות בהחסרה שלו. אם מנקים את הדפוס הזה, יוצרים דו-שיח נקי, שקט ובוגר יותר. ואז נוצרים אצל כל אחד מבני הזוג אמון ופניות להתקרב כל אחד אל השדה האישי שלו, ומתוך נקודת איזון וחוזק ויכולת להתקרב ולשתף פעולה עם השדה של האחר. כשאחד מבני הזוג עובד על עצמו ושומר על איזון, ההשפעה על בן הזוג מאוד גדולה ומביאה המון טוב ושמחה.

עצם העבודה המיטיבה בשדה שלך והשגת איזון משפיעה על ההתפתחות של השני. וכאן עלי לקחת אחריות על האיזון הפנימי שלי. חלק מעבודת הזוגיות היא לבנות יחסי גומלין של קרבה ושותפות – להמשיך להגדיל את הטוב: אהבה ושמחה וקבלה, עידוד שייכות והקשבה.

במקביל לכך אנו נתקלים במבנים הבעייתיים והחסרים בתוכנו, ושם מתגלעים הקונפליקטים.

 במשך השנים נצרבות בנו תבניות של צורות קשר – בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים ואחרות. אנו יוצאים מהילדות עם מבנים מסוימים, חלקם חזקים ושלמים וחלקם רעועים וחסרים ודורשים תיקון ו"שיפוץ". מצבים בתוך הזוגיות חושפים בעיות במבנה הפרטי והאישי של כל אחד מבני הזוג. כך מתגלים להם חזקות וחולשות, ויש להתנהל מול זה בעבודה נכונה.

כפי שנכתב ברשומת הזוגיות הראשונה, אחרי שלב ההתאהבות הראשוני מתחילות להופיע המורכבויות. השאלות הנשאלות הן: איך מצמיחים וצומחים? מהו הכיוון? איך מתקנים ומה?

בתקופה הראשונית של הטוב נוצרים דפוסים (מבנים) מסוימים, אולם כעבור זמן מה אחד מבני הזוג מרגיש צורך בשינוי, והשינוי משמעו תנועה – כוח החיים. בד בבד נוצר פחד לשנות את הקבוע והפחד מהתגובה של בן הזוג , ייתכן שהשני לא ירצה לשנות מתוך פחד שזה יפגע בזוגיות ויסתפק במצב הנוכחי.

 כשהצורך לשינוי מתעורר אצל אחד מבני הזוג, בן הזוג שחושש מנסה להדחיק את הרצון האמיתי שלו, כלומר מוותר על הדיוק שלו למען הזוגיות ואי שינוי בתוכה. לשני אין מושג שבעצם האדם שפוחד מקריב את רצונותיו האמיתיים למען קיבוע המצב, ובעצם מקיים בכך מצב קורבני של עצמו. כלומר מקריב את האמת שלו והטוב שבו למען זה שהזוגיות תמשיך להתקיים. האדם הזה אוגר את פחדיו ותסכוליו, ואז מגיעים לתוך המערכת השלכות ועומסים. בריב העוצמתי הראשון אחד מבני הזוג מופתע לחלוטין מול הדרמה הסוערת שהוא לא היה מודע לתהליך של צמיחתה , וזה השלב שמתחילה בו התרחקות.

 זהו השלב שבו מגלים שהאדם, שהיה כל כך טוב ומיטיב, יכול לעשות כל כך רע – להלחיץ, לפגוע ולשלוח חיצים פוגעניים. בשלב הזה בני הזוג עוטים על עצמם הגנות, במיוחד אלה המוכרות מהילדות, ולאחר שהייתה פתיחות, קרבה, אינטימיות ושותפות, הקליפות מזמן הילדות נערמות להן והקשר נסגר.

בשלב הזה אין מודעות, הבנה ובנייה. הקשר מפסיק להתפתח, ואם נשארים בתוכו, הוא הופך להיות טעון ומסויט דרך מלחמות מאבקים וריבים, או מעין זוגיות שיש בה שותפות עניינית ללא כנות, אהבה ואינטימיות. אנשים יכולים לקיים יחסים כאלה במשך שנים – יחסים קרים, שיש בהם נדיבות, הערכה והתנהלות יומיומית כביכול מכובדת ומכבדת. כמו שני צבים שכל אחד בשריון של עצמו. ויש בזה ויתור גדול – ויתור על קרבה, על חום הלב, על שמחה ותשוקה.

איך משתחררים מהפגיעויות, מהאכזבות ומהאחיזות? איך מקיימים ומצמיחים את הטוב?

זוגיות היא בית ספר לא פשוט ולא דבר מענג וכיפי כל הזמן. מי שחושב כך לא מתענג עליה כלל. אם אתה חושב שבן הזוג קיים רק על מנת לתמוך בך ולאהוב אותך, זו טעות, והיא מביאה לדברים קשים.

 בן הזוג הוא המתרגל שלך, ואתה המתרגל שלו, כדי לנקות דברים שהיו בעבר – דרך זה שהם צצים בהווה. חלק מתפקידיו של בן הזוג הוא לחשוף את הנקודות התקועות אצל בן זוגו, ולעיתים זה נעשה בצורה שאינה מודעת. כשזה מתרחש, ככל שזה לא מודע זה יותר כואב.

אנו בוחרים בבן זוג שגם מעצבן, מחליש ומכאיב, וכשזה קורה, יהיו פחות התערבבות פגיעות וכאב, בתנאי שתהיה הכרה ערה ומודעות לתהליכים- כלומר הכרה ערה שמאפשרת את פעולות התיקון, הגדילה והצמיחה . אם אין הכרה, כל פגיעות וקושי מתחילים להצמיח עוד כאבים מיותרים ועומסים. השאלה היא מתי מגיע הרגע, שבו מחליטים לסיים קשר כי הוא תקוע ומתסכל? על כך ניתן לומר, שאם יש מצע בסיסי של הבנה ורצון לגדילה והתפתחות; אם דברים גדלים, צומחים וזזים גם כשמאוד כואב, אז אפשר להמשיך ולצמוח יחד. כי כששני אנשים מודעים ועובדים על עצמם, הכאב פוחת והצמיחה והעבודה המשותפת מאפשרת את המשך היחד. אם אין צמיחה והתפתחות , ורק הצטברות של עומס כאב ותקיעות כדאי לצאת מהקשר .

 זוגיות ככלי לצמיחה היא אופציה שהיהדות רואה בה את ההזדמנות הטובה ביותר לבניה , תיקון והתעלות רוחנית.

(המשך יבוא).