0

5 תגובות   יום שבת, 25/4/09, 14:45

אני מלאה געגועים...

אלינו, אל מי שהיינו פעם.

גם אליו...

מרגישה שהוא היה צריך להיות פה עכשיו

לאסוף אותי מהבית, מהחיים שלי,

לאסוף אותי מהפיזור שלי

לאסוף אותי אליו...

לנסוע לים, להתחבק ולדבר על החיים ואהבה ועל שטויות,...

לחזור לרכב, הוא ישאל לאן נוסעים

אני אגיד שהוא מחליט

ואם בטעות הוא ייסע למקום אחר, אני אדרוש - להרים!

לשכב על מחצלת ענקית ולעשות אהבה ענקית, ולהסתכל על אילת מהמקום הכי גבוה.

מהמקום שלנו.

הוא אמר - אני ואת נחייה לנצח

באמת? לא מוכנה!
מאז שאני אמא מלחיצה אותי המחשבה שאין לי יותר את האופציה להתאבד, אז אתה מדבר איתי על חיים נצחיים? לא תודה.

חוץ מזה שהידיעה שהזמן שלי מוגבל, מצליחה להוציא ממני דברים טובים יותר.

מציקים לו שהוא במחשב, גם לי.

זה תמיד היה ככה, עוד כשהייתי ילדה, משפחה אף פעם לא נותנת לך להתרחק.

שזה טוב - בגדול.

עד שזה גורם לך להקיא.

אני אוהבת להיות מאוהבת. מה כל כך רע בזה?

האהבה עושה לנו כל כך טוב, למה זה עובר?

ולמה צריך להישאר כשזה עובר?

אולי פשוט צריך להיות מאוהבים וכשזה עובר לעבור גם אנחנו...אל אנשים אחרים, אל התאהבות מחודשת. אל להיות שוב מאוהב.

מחר אני חוזרת לעבודה, נתראה כמעט רק בסופי שבוע, לא יהיה לנו זמן לבעיות, זמן לתיסכולים.

תכף נתחיל טיפול זוגי, אולי בכלל לא נדע על מה לדבר שם, אולי זה נראה ככה רק מכאן?

אולי אחרי הטיפול נמצא את עצמנו שוב מאוהבים? אולי זאת רק אשלייה?

אולי צריך ללמוד להסתפק מהדקות בהן זה קורה באופן טבעי ביום יום...לפעמים, לרגעים בודדים, אנחנו שוב מאוהבים.

ומה בשאר הזמן? בשאר הזמן אנחנו מקום בטוח ויציב, אי של ביטחון, של שקט, מקום שמקבל אותך אליו בכל מצב, בשאר הזמן אתה בית ותמיד יש לי מקום בך.

תודה לך אהוב.

ואל תשנא אותי על זה...אבל באמת...להיות מאוהבת, הופך אותי לאישה הרבה יותר טובה, עבורך...עבורי...ואת המאוהבות הזאת אני מרגישה עם איש אחר.

אני זוכרת שקראתי פעם ספר, שיחה של שני אנשים...

היה שם קטע שקראתי בנשימה אחר, ואחר כך הנחתי את הספר ופשוט התחלתי לבכות. הדמעות פשוט זלגו להן...

בכיתי מהתרגשות...בכיתי מתחושת אמת גדולה.

מה שקראתי היה כל כך אמיתי שאחרי זה כלום כבר לא היה חשוב...הרגשתי שקיבלתי את עצמי במתנה.

הוא אף פעם לא מבין למה אני קוראת כל כך הרבה

הוא אף פעם לא הבין למה אני לא מוכנה לראות טלויזיה

הוא אף פעם לא הבין את הצורך שלי לכתוב ואיך זה מחזיר אותי לשפיות ומה גורם לי לאבד אותה.

הוא לא מבין כיצד שיר ברדיו יכול להביא לי אורגזמה ולמה פילוסופיה עושה לי את זה.

אבל זאת אני!

 

"כשנכנסת לי לחיים,

מה רצית אם לא אותי?

לא אניח את הזיכרון בצד הדרך.

הרגלים שצברתי,

לא תוכלי לקחת לי

לא אניח את זיכרון בצד הדרך!"

דרג את התוכן: