כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Itay Braun Around the World

    אוהב לצלם, מתעניין בהבדלי תרבויות והיסטוריה, כותב על החיים ועל מה שקרה.
    לאחרונה התחלתי להעלות גם סיפורים קצרים.
    במקום לספר על עצמי, אתן ל"ארבעת המופלאים" לשתף אתכם בחיים שלהם....

    חדר יותר יפה - סיפור קצר על מדריך רוחני

    2 תגובות   יום שבת, 25/4/09, 15:02

    "וזה," אמרה האחות הראשית, "המשגיח הרוחני של המחלקה. גם הוא חדש פה."

    האחות החדשה חייכה לעומתי. "נעים מאוד, אני המדריך הרוחני, לא משגיח, מדריך."  היד נשארה באוויר.

    "אני דתיה, לא לוחצת ידיים לגברים," התנצלה. "אתה...לא אמור להיות עם כיפה?"

    "זו טעות נפוצה," זייפתי חיוך, "מדריך רוחני מטפל באנשים מכל הדתות. יש במחלקה הרי לא מעט פלשתינאים מוסלמים מהגדה ונוצרים שמגיעים מקפריסין. ויש גם..."

    "תסביר לה אחר כך," קטעה אותי האחות הראשית, "אני חייבת לזוז ויש בחור חדש במחלקה שאני רוצה שתפגוש. הגיע אתמול. מאושפז בחדר ארבע. "

    "מה יש לו?"

    "דם, עשרים."

    "אני מבין." האחות החדשה תלתה בי מבט מוזר. אני חושש שהיא עדיין לא מבינה את הסלנג של המחלקה.

    "תעשה לו סיווג רוחני, או איך שאתה לא קורה לזה."

    "אני קורא לזה ראיון רוחני ואערוך אותו בשמחה. יום טוב."

    "דבר אחרון, הוא רוצה הקפאה. תנסה להוריד אותו מן הרעיון." והסתלקה לה.

    לא קל להיות מוקף באנשים קטנים, חסרי מעוף, חסרי אמונה. רוב הרופאים והאחיות במחלקה חושבים שמה שמרפא אנשים זה תרופות, כימיקלים וסמים. או במקרה של המחלקה שלנו, הקרנות וכימותרפיה. הם חושבים שאני רופא אליל, אולי אפילו שרלטן. אני מנסה להסביר לאחיות ולחולים שאני פה רק כדי לתת סעד רוחני. עזרה בימים הקשים עד ההחלמה או שלווה עד הסוף.

    בפגישה הראשונה, הפגישה של האבחון הרוחני, אני תמיד מתחיל עם ביטוי באנגלית. משהו פגום בתרגום העברי ולכן אני תמיד משתמש בביטוי המקורי:

    When you lose, don't lose the lesson

    ובתרגום מאוד חופשי לעברית, כשאתה מפסיד או מאבד משהו, לפחות תרוויח את הלקח. המאושפזים במחלקה יודעים שהם עתידים לאבד את השיער, לאבד שעות שינה בגלל הכאבים, אולי אפילו לאבד את היכולת להביא ילדים לעולם. וכמובן, חס וחלילה, לאבד את החיים עצמם.

    זו העבודה שלי. יש רופא ויש אחות ויש סניטר. יש מנהל מחלקה ויש מנהל מחסן. ויש גם מדריך רוחני. אני פה כדי לעזור להתמודד עם השאלות הבנאליות. למה אני? מה אני צריך להבטיח לאלוהים שלי בתמורה לחיים שלי בחזרה?  איך אני משלים עם האלוהים שלי כדי שנוכל להעביר בשלווה את החודשים האחרונים. גם עם המשפחות אני מדבר המון, הרבה אנשים שצריכים כוח לעבור עוד שבוע. עוד יום, עוד לילה. זו העבודה שלי וכמו שאומרת הקלישאה, לא בחרתי במקצוע הזה, העבודה שלי בחרה בי.

    "את רוצה להיות נוכחת בראיון הרוחני?" שאלתי את האחות החדשה.

    "כן, רק תאמר לי קודם, בבקשה, מה זאת אומרת דם, עשרים."

    "לוקימיה, סרטן הדם, עשרים אחוז סיכוי שיישאר בחיים."

    "והוא רוצה להקפיא את...אתה יודע....ה...."

    "כן, כנראה שכן, הוא רוצה ילדים."

    "זה לא בסדר... ילדים יתומים... ילדים צריכים אבא," וממשיכה. "והוא בכלל לא נשוי. זה ממש להוציא זרע לבטלה."

    "אני גדלתי בלי אבא. נהרג במלחמת יום כיפור."

    היא מאדימה ומתנצלת. כמעט בוכה. האמת שאבא שלי חי ובועט. אם הייתה יודעת בן כמה אני הייתה מבינה מייד שנולדתי הרבה אחרי שהמלחמה הסתיימה. אמרתי את מה שאמרתי כדי שתחשוב קצת לפני שהיא מדברת שטויות בנחרצות כזאת. היום זה אני, מחר היא עלולה להטיף לחולה מה לעשות. חולים צריכים תקווה. צריכים לדעת שיש להם סיכוי לצאת מפה על הרגליים והעבודה שלי היא לעזור להם לקבל את התקווה, לתת להם עוד משהו לחיות למענו. יותר מאוחר אדבר איתה על הנושא. יש המון דברים שאני צריך להסביר לאחיות כאן, הן לחדשות והן לוותיקות.

    שנינו נכנסים לחדר מספר ארבע. על המיטה יושב נמרוד-דם-עשרים. אני מציג את עצמי ומסביר בקצרה על תפקידי אני כמדריך הרוחני של המחלקה. "וזאת..." שכחתי איך קוראים לה.

     "האחות רבקה," הוא מקריא בקול את שמה הרשום על החלוק. מבטו מתעכב על החזה שלה, הרבה יותר מן הדרוש לקרוא שתי מילים. "אפשר לקרוא לך ריקי?"

    נמרוד מוטרד מאוד מעניין ההקפאה, רוצה להתחיל כמה שיותר מהר, לפני הטיפולים. "צר לי, אולם אינני יכול לסייע בנושא זה. אני מדריך רוחני, בשאלות כאלה תצטרך לפנות לאחות הראשית. אני אבקש ממנה לפגוש אותך בהקדם האפשרי. היא תשמח לעזור בנושא."

    נמרוד לא מבין למה צריך לחכות לאחות הראשית כשכבר יש אחות בחדר. "ריקי, את יכולה לעזור לי בקשר להקפאת הזרע? אני רוצה לשמוע מה את חושבת על טכניקת האוננות שלי. בלי להשוויץ, שנים של אימונים הביאו אותי לרמה יפה."

    האחות רבקה יצאה מן החדר ואני התאפקתי שלא לצחוק.

    נמרוד קרץ לי. "זאתי דוסית, נכון? דוסית רווקה. בתולה שלא קיבלה. ישר קלטתי. תאמין לי, אלה הכי חמות. בטח הלכה לשירותים לגעת בעצמה." נמרוד צדק בחלק הראשון של המשפט וטעה בחלק השני. האחות רבקה אכן דתייה אדוקה וטרם התחתנה. אבל, היא לא הלכה לשירותים, היא הלכה להתלונן לאחות הראשית.

    מה אמרה לו האחות הראשית, לא אדע. היא ביקשה ממני לצאת מן החדר ולהשאיר אותה ביחידות עם נמרוד-דם-עשרים. אחרי עשר דקות יצאה מן החדר, השיחה הסתיימה. נמרוד ישב על המיטה והביט מבעד לחלון אל השמיים. "אני מאוהב באחות הראשית. אני אלחם ואנצח ושנינו נחיה באושר ועושר. אני יעשה אותה מלכה. "

    נמרוד בחור משעשע וגיליתי שהאבחנות שלו בדרך כלל מאוד מדוייקות. יש לו רגישות נפלאה לבני אדם, מבין מייד את אופיים ומקור התנהגותם, יודע מניין הם באים ולאן הם הולכים. שוו בנפשכם, לקח לו עשר דקות בלבד להתאהב באחות הראשית. לחולה הקודם שראיינתי נדרשו כמעט שלושה ימים.

    התחלנו בראיון הרוחני. המטרה של הראיון להבין את הרקע הרוחני של האדם. לאיזו דת משתייך, עד כמה הוא מקפיד לבצע את הטקסים של הדת שלו,  עד כמה חזקה האמונה שלו ושל הסובבים אותו. בהמשך ארצה לדעת על היחס שלו לאלוהיו, האם הוא כועס עליו, האם הוא מדבר איתו לפעמים או שעכשיו הם ברוגז. האם הוא מתפלל, נשבע, נודר או עושה עסקאות עם אלוהיו בתמורה לעוד כמה חודשים על פני האדמה.

    "אני יעשה לך את החיים קלים," נמרוד אומר אחרי השאלה הראשונה, "אני אתאיסט, לא מאמין בכלום. וזה למה גם אין לי על מי לכעוס. מזל חרא וזהו."

    "אין אתאיסטים במחלקה האונקולוגית."

    "יש אתאיסטים, יושב מולך אחד כזה. תתמודד."

    הוא לא מאמין באלוהי היהודים או כל כוח עליון אחר. הוא לא מאמין שיש תוכנית מסודרת מאחורי העולם בו אנחנו חיים. הוא לא מאמין בהשגחה פרטית. לא מאמין בשכר ועונש, לא מאמין בגן עדן וגהינום. לא שואל למה צדיק ורע לו. יום כיפור היה לפני בערך שבועיים, הוא לא צם. אז כבר ידע שיש לו בעיות בדם, שמשהו מאוד לא בסדר.

    את אמונתו הוא מסכם בשש מילים: יש אנשים שיש להם מזל חרא.

    "אתה מאמין בניסים?" אני שואל.

    "יש אנשים שיש להם מזל חרא ויש אנשים שמביאים חמישים מליון שקל בלוטו."

    "אני ארשום שענית בחיוב על השאלה."

    יומיים לאחר מכן צדיק בא לעיר. "הוא מצאציו של הרבי מקוצק," ספרה רבקה בהתרגשות, "משפחה מיוחסת, סבא שלו אדמו"ר חשוב. צדיק אמיתי". לא הבנתי אם הנכד צדיק או שהסבא צדיק. מה שבטוח זה שהנכד התחתן כמה חודשים לפני שהגיע למחלקה שלנו. "בן 18 לחופה" אומרת המשנה. גיל שמונה עשרה הוא גיל גבולי, מאחר והנכד נראה כמו ילד בן ארבע עשרה התלבטו הרופאים האם הוא צריך להיות במחלקה שלנו או במחלקת ילדים, התלבטות שתמיד קיימת לגבי אנשים בגיל שלו. לבסוף החליטו שאצל המבוגרים מקפידים יותר על צניעות ועל הפרדה בין נשים לגברים ועל כן הגיע אלינו.

    "הגיע היום איש חשוב. סלבריטי. נכד של איזה רב חשוב. מעי גס, ארבעים." עדכנה אותי האחות הראשית. "מהבוקר המחלקה נראית כמו השוק של מאה שערים. כל מיני דוסים מסתובבים לי בין הרגליים. אתה עושה לו סיווג רוחני?"

    "לא סיווג, ראיון רוחני. כן, כמובן."

    אנשים חושבים שלחרדים יותר קל להתמודד עם אסונות כי יש להם אמונה עזה  ובטחון  בקדוש ברוך הוא. המשפחה שלהם תומכת, זה נכון. הם מקבלים עליהם את צידוק הדין בהכנעה. אלוהים נתן ואלוהים לקח, יהי שם אדוני מבורך.

    בהכללה גסה, ההנחה הזו מוצדקת. באופן כללי אפשר לומר שהאמונה מאוד עוזרת להתמודד. אבל, במקרים מסויימים, כמו בזה שיושב לפנינו, האמונה בבורא עולם יכולה לסבך את החיים עוד יותר. הבעיה הראשונה, הקטנה, הייתה עניין הקפאת הזרע. הרב שלו אסר עליו לאונן לתוך כוס פלסטיק. הפתרון היה פשוט, יחסית. בעייה דומה הרי קיימת אצל חרדים שיש אצלם בעיית פוריות. גם במקרה הזה, הרב אוסר על הבעל לשפוך זרע לתוך כוס פלסטיק. ולכן, מיטב המוחות בישיבות הגו את הפתרון הבא: קונדום שיש בו חור זעיר. מאחר וחלק מן הנוזל מטפטף החוצה דרך החור, אין כאן בעיה של הוצאת זרע לבטלה. אחרי שהוא מסיים הוא עוטף את הקונדום בעטיפה מיוחדת שסופקה לו מבעוד מועד ומוסר את החבילה לאחות שממתינה בחוץ. כולם מרוצים, הבעיה נפתרה.

    הבעיה השנייה, הייתה הסירוב שלו לקבל משככי כאבים ותרופות הרדמה. הן מוציאות אותו מריכוז ומונעות ממנו לכוון כהלכה בתפילתו, כך הסביר. לפיכך לא נטל את התרופות וגניחות הכאב שלו נמשכו כל הלילה.

    "נמרוד רוצה לדבר איתך. לא יודעת מה הוא רוצה," מסרה לי האחות הראשית. "שמת לב איך סוף סוף נהייה פה קצת שקט."

    לכל פינות העיר הגיעה השמועה על נכדו של האדמו"ר, המסרב לקבל תרופות, וסובל ייסורי גיהינום עוד בעולם הזה כדי לכוון בתפילתו. צדיק אמיתי, פותח שעריי שמיים בתפילתו הזכה. בשעות הביקור המחלקה התמלאה אנשים הבאים לחלות את פני הנכד ולקבל ממנו ברכה.

    "הוא לא מרגיש טוב, הוא עייף, המערכת החיסונית שלו חלשה ואתם עלולים להדביק אותו במחלות," ניסו האחיות להדוף את הפונים.

    "עוף ממני," צעק נמרוד על מי ששידל אותו להניח תפילין, "אם הוא לא מסוגל לעזור לעצמו איך יעזור לכם? טיפשים. הוא הולך למות. ימות עוד לפניי." אחרי שנודע שיזם זריז מארגן אוטובוס יומי מבני ברק וירושלים היישר אל המחלקה שלנו, האחות הראשית הגיעה להסדר חד צדדי עם המשפחה של הצדיק, או שהם מעיפים מפה לאלתר את כל מבקשי הברכות או שהיא בעצמה דוחפת לו לגרון ארבעה כדורי ציפרלקס  וכשיתעורר משנתו העמוקה, ימצא עצמו במחלקת ילדים, עם עוד אנשים בחדר.

    "שלום נמרוד, חיפשת אותי?"

    "כן. חשבתי קצת בזמן האחרון. על כל מיני דברים שדיברנו עליהם. אמרת לי אז משפט נכון. אמרת שאין אתיאסטים במחלקה האונקולוגית."

    "כן. זה רק ביטוי. אתה לא צריך לחשוב על עצמך כעל חריג במחלקה. איש באמונתו יחיה. או בחוסר אמונתו, במקרה שלך."

    "כן...אבל....קרה משהו. דברים משתנים, אתה יודע. אמרתי לך שבוע שעבר שאני מאוהב באחות הראשית ושאני אבריא בשבילה. ו...אתה יודע...לא הסתלבטתי עליך כשאמרתי את מה שאמרתי...זה היה מהלב, אמיתי. ודיברתי איתה ככה...ויש לי הרגשה שזה לא יילך. עכשיו יש משהו אחר שרציתי לדבר איתך עליו, אני צריך שתעשה בשבילי משהו."

    נמרוד המסכן. ברור שזוגיות יציבה מעודדת את החולה להיאבק במחלה. הוא סיפר לי שהייתה לו חברה עד לא מזמן אבל נפרדו אחרי שטיילו ביחד בחו"ל. נמרוד לא רוצה לדבר עליה.  "רגע, שניה, חכה. אתה יודע, דברים כאלה צריכים זמן. אני כנראה לא אמור לספר לך את זה אבל אני חושב שהיא נפרדה ממישהו לא מזמן. יכול להיות שלא מתאים לה עכשיו אף אחד. אפשר לשאול מה בדיוק היא אמרה לך?"

    "היא לא אמרה לי כלום. גם אני לא אמרתי לה שום דבר. פשוט קלטתי שזה לא יילך, לא איתי ולא עם אף אחד אחר. מי שעובד במחלקה כזאת כל כך הרבה שנים, הלב שלו כבר קשה. המקום הזה, זה מקום בלי אהבה. מקום עם חומות של פחד וייאוש, לא של תקווה. ואני מציע שגם מדריך רוחני אחד שאני מכיר יירד מן הרעיון."

    ולפני שאני מספיק להכחיש או למחות על הפלישה לפרטיות שלי הוא מסביר למה קרא לי. אתמול בלילה הייתה לו הארה, מתברר, ונמרוד החליט להאמין. הוא לא חזר בתשובה. להיפך, בפעם הראשונה בקריירה שלי, נתקלתי במתייוון.

    כמו אבותיו הקדמונים, בתקופה שאנטיוכוס שלט בארץ, גם נמרוד בחר לסגוד לזֵאוּס, אבי האלים היוונים. נמרוד לא אוהב את האלוהים חסרי הפנים ורודפי הכבוד. הוא לא אוהב את האלוהים שאסור לומר את שמם, שצריך להתפלל אליהם שלוש או חמש פעמים ביום. אלוהים נוקם ונוטר. אלוהים חסר חוש הומור. לעומת זאת, הוא רוצה לסגוד לאל נואף ושקרן, אל קנאי, אל אוהב ומאהב. אל שהוא לא כל יכול, שגם הוא לא יודע הכל ולא רואה הכל. ובעצם לא רק אל אחד, יש עוד אלים, ויש גם אלות ממין נקבה, למשל אַתֵנָה ווֵנוּס.

    "אוקיי,  רוצה לסגוד לזאוס ולשאר הפנתיאון? סבבה."

    נמרוד ביקש להקים בחדר שלו מקדש לזאוס ולהקריב לו קרבנות. במאמצים רבים שכנעתי את האחות הראשית להסכים לבקשה הראשונה אבל השנייה נדחתה על הסף. "אף אחד לא ישחט גדיים ויונים אצלי במחלקה," היא הסבירה. "שיהיה ברור, למען הסר ספק כבר מההתחלה, אני מאוד לא אוהבת את המשחקים המטומטמים הללו של נמרוד. ועוד פחות אוהבת את שיתוף הפעולה שלך איתו. אם נמרוד רוצה לשים פסל ליד המיטה שלו ולהשתחוות אליו כל בוקר, שיהיה לו לבריאות. אבל אף אחד לא ישחט אצלי במחלקה יונים וכבשים."

    "כנראה שבמחלקה הזו מותר רק לבני אדם למות," נמרוד סירב להשלים עם הגזרה. "זה כמו חנוכה, רק הפוך. כפייה דתית. אני הולך עם זה לעיתונות. מתקשר לשלי יחימוביץ' שתגיש בג"ץ, מתקשר גם ל 'בצלם'. תראה, יהיה פה מרד."

    למרבה ההפתעה נמרוד והנכד של האדמו"ר התקרבו ונעשו חברים. השניים היו משוחחים בלילות על אמונה, על החיים, על שכר ועונש. נכדו של האדמו"ר היה מספר לנמרוד מעשיהם של צדיקים, ניסים ונפלאות שקרו ליהודי פולין, הונגריה וליטא. סיפר על הבעל שם טוב ועל המגיד מלובלין. על רבי נחמן מברסלב, על הרבי מגור, על הקדוש מצ'נגר ועל הרבי מקוצק.

    "אני מצאצאי הרבי מקוצק," הסביר הנכד, "ואנחנו שנינו יושבים בחדרים קטנים במחלקה הזו. ודווקא פה, אתה חייב להכיר את המשפט הכי חשוב שלו." נכדו של האדמו"ר עצם את עיניו ובקול צלול דקלם: בעצם אין המיתה ולא כלום. רק כמו שהולכים מחדר אל חדר ובוחרים בחדר היותר יפה.

    חג חנוכה הגיע ונמרוד סירב לחגוג את הדלקת הנרות. "זה כמו שתבקש מחוסני מובראק לחגוג את פסח ומייאסר ערפאת לחגוג את יום העצמאות. מה פתאום, אני לא בא. בדת שלי, חנוכה זה לא חג, זה יום אבל."

    באישור האחות האחראית הגענו לפשרה. נמרוד יבוא למסיבת חנוכה של המחלקה וישתתף, כמו הנוצרים והמוסלמים, בטקס הדלקת הנרות. וכדי לכבד את הדת שלו, נעשה במחלקה אולימפיאדה, כמו בימים ההם. האולימפיאדה כללה שני מקצועות בלבד: מרוץ כסאות גלגלים והשלכת אינפוזיה לרוחק. הזוכים, עם זר לראשם, קבלו סופגניות כפרס.

    בבוקר של נר חמישי של חנוכה האחות הראשית מסרה לי "נמרוד דרש לראות אותך בדחיפות. תראה מה הוא רוצה. תגיד לו שאני יודעת שהוא עישן אתמול סיגריה בחדר ועם כל ההבנה שלי לצער שלו, זה עדיין לא בסדר. וברגע שאני אגמור את כל הסידורים של הלוויה אני אגש אליו. אתה יודע איך זה אצל הלוויות של הדתיים, חייבים לקבור באותו יום. מצפים שיגיעו עשרות אלפים ללוויה. סבא שלו זה רב גדול מאוד, מסתבר. כולם מכירים אותו. חברי כנסת, יבואו מהחדשות, ערוץ שתיים, יהיה בלאגן. בכל אופן, אם נמרוד מבקש לצאת להלוויה תסביר לו שזה לא אפשרי, תוריד אותו מזה."

    נמרוד עמד בחדר שלו, מביט החוצה  אל האדמה. העיניים שלו אדומות. "דיברתי איתו אתמול בלילה," הוא מספר לי. "אני חושב שהייתי האדם האחרון שדיבר איתו לפני שהוא מת. הוא ידע מה מחכה לו. אתה מבין מה אני אומר לך. הוא ידע. אמר לי שהוא לא מפחד, שהוא הולך לחדר יותר יפה."

    הנחתי יד על כתפו.

    "הדבר האחרון שהוא אמר לי, אולי הדבר האחרון שהוא אמר למישהו, היה משפט מפרקי אבות או משהו כזה. נמרוד, עשה תשובה יום אחד לפני מותך. והוא התכוון, אני חושב, שאני אחזור להיות יהודי, יעני להאמין באֲדֹנָי  אלוהים וכל זה. תבטיח לי שתעשה תשובה יום אחד. ואמרתי לו בסדר. אני יעשה את זה. ועכשיו הוא מת. התפללתי לזאוס שירחם על נשמתו החוטאת."

    כעבור מספר ימים התקשרה אליי האחות הראשית, נמרוד רוצה לראות אותי דחוף. "זה בטח בקשר למריחואנה הרפואית," הכינה אותי לשיחה. "תסביר לו, בבקשה, שאני כהר התחלתי לטפל בבקשה שלו ואישורים כאלה לוקחים זמן. ולא, הוא לא יכול להכניס מריחואנה מהבית  למחלקה שלי."

    אז באתי.

    נמרוד עמד עם הפנים לחלון ולא הסתובב אליי. "אתמול בלילה קרה משהו. התפללתי לזאוס שירחם על נשמתי החוטאת והתפילה שלי נענתה. זאוס שלח אליי את הבן שלו, זה שאחראי על הנבואה. ואפולו, הבן של זאוס, אמר לי מתי אני ימות. יש תאריך. תפתח יומן ותרשום לך ביום שישי הבא נמרוד מת. אז ביום חמישי הבא אני צריך לחזור בתשובה. הבטחתי. אני צריך תפילין, ציצית, אתה יודע, כל מיני דברים שיש ליהודים דתיים."

    "נמרוד לא אמר כלום על המריחואנה הרפואית?" התפלאה האחות הראשית. "סימן שהוא זומם משהו."

    נמרוד איש משעשע והנבואות שלו מדוייקות בדרך כלל. אבל הפעם הוא פספס, הוא נפטר עוד באותו הלילה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/12/09 01:03:


      תודה על המחמאות

      אני מקווה שעוד כמה סיפורים קצרים שלי ימצאו גם הם חן בעינייך

       

      כפי שאת יכולה לראות, אדריאנה ואני חולקים אהבה משותפת למיתולוגיה היוונית.

       

       

      אורפיאוס ואני בבית קפה: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1354462 

       

       

        6/12/09 00:19:

      וואו!!

      הגעתי לכאן בעקבות הלינק שהשארת אצל אריאדנה. כתבת מדהים וסוחף, תודה!

      שנהיה בריאים עם או בלי מדריך רוחני.

      וחג חנוכה שמח ומלא אור!!

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      itaybraun
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין