כותרות TheMarker >
    ';

    שמונים ימים מסביב ללב

    78 תגובות   יום שבת, 25/4/09, 15:34

    זו היתה הפעם העשרים שלי. אך הרגשתי ממש כמו בפעם הראשונה. התקשתי להירדם בלילה שלפני. התהפכתי במיטה מצד לצד. השכם בבוקר מצאתי עצמי פוקד את חדר השירותים שוב ושוב. באזור הכנוס בחוף הים חשתי צינה וצמרמורות. אלא הם סמנים ברורים של התרגשות, האוחזת בכל רץ מרתון טירון. 

    חשבתי כבר שלעולם לא אזכה לחוויה ולריגושים של הפעם הראשונה. בכל זאת, בחמש עשרה השנים האחרונות הספקתי כבר לרוץ 19 מרתונים בלונדון, ניו יורק, קליפורניה, בוסטון, רוטרדם, אמסטרדם, ציריך, ירושלים וטבריה. המרוצים והאמונים המפרכים שקדמו להם, הפכו אצלי לשגרה. לחלק מסדר היום שלי. והרי אין קוטל שמחה וריגושים גדול יותר משגרה. 

    התייחסתי לריצות, כמו שאני מצחצח שיניים בכל בוקר ולא שואל מדוע. כך היה ברור לי בכל אותן שנים, שאני קם בבוקר, ויוצא לריצה, בכל מזג אוויר. בחישוב גס שעשיתי, הגעתי לסיכום כי בתקופה האמורה רצו רגלי יותר מחמישים אלף קילומטרים. במרוצים האלה, אם יורשה לי במלוא הצניעות, קבעתי כבר הישגים לא בלתי מבוטלים ושיאים אישיים. אז מה כבר יכול להוציא אותי מגדרי ולעורר בי התפעמות? עוד ריצת מרתון אחת? 

    ובכל זאת, הריצה במרתון תל אביב ביום שישי, היתה עבורי חוויה מרגשת ומדהימה, שלא נופלת מהפעם הראשונה. אף שחלפה כבר מאז יותר מיממה, האדרנלין עדיין זורם בגופי ואני מתקשה להשתחרר מהאופוריה ותחושת ההתעלות. התרגשתי, משום שזו היתה ריצת המרתון הראשונה שלי שמונים יום לאחר "האירוע": התקפת הלב והצנתור שעברתי.

    כל מי שהכיר אותי וחשב שיוכל להשפיע עלי, כולל בני ביתי וקוראים כאן בבלוג, בקשו שלא ארוץ. זה לא בריא. זה מסוכן. אל תתגרה בגורל. היה חלק מהרפרטואר של שוחרי טובתי. גם לי היו ספקות. חששתי, שמא הריצה הארוכה, שמעמיסה עומס רב על הלב, תגרום לגופי לטראומה. אני מודה כי התגנבה לליבי אפילו החרדה הגרועה מכל. אולי אסיים את חיי כמו הלוחם האתונאי פידיפידס, שרץ את כל המרחק מהעיר מרתון, כדי לבשר לבנו עירו, על ניצחון על הפרסים ושבק כל חי. אף שהרופאים לא אסרו עלי שלא להשתתף במרתון בכל זאת, עברו עלי רגעים של מחשבות שניות וחששות, שמא אולי בכל זאת זה מסוכן.  

    ידעתי שלא היה לי זמן להתכונן כראוי לריצה. בעבר, לקראת כל מרתון, התאמנתי ברציפות, במשך לפחות חצי שנה, באמונים מפרכים שכללו קילומטראז' שבועי של לפחות 70 ק"מ והגיעו אף ל-100 ק"מ ויותר. ריצה אחת בשבוע היתה למרחק של 30 ק"מ ויותר ושלבתי בהכנות, אמוני איכות של מהירויות ועליות. והפעם בקושי התאמנתי ששה שבועות. כל שבוע רצתי בין 40 ל-60 ק"מ ובקושי הספקתי לדחוס שתי ריצות ארוכות של 30 ו-33 קילומטרים. ולא לשכוח שאני כבר לא תרנגול צעיר והגיל עושה שמות ברצים.  

    ובכל זאת החלטתי שלא אוותר על המרתון. וזאת מכמה טעמים. אחד מהם, אני מודה, הוא יצר או דימוי המאצ'ו, שקיים כמעט אצל כולנו, הרצים למרחקים ארוכים. אנו מבקשים להיאבק בפגעי הזמן ומסרבים להשלים עם העובדה שהגוף בוגד בנו ושאנו מזדקנים ומתקשים לשחזר את ההישגים שלנו. בקצור, רציתי להוכיח לעצמי שאני עדיין מסוגל.  

    היה בכך גם מעין יסוד של ריפוי בעיסוק. כבר כששכבתי על מיטת הניתוח באיכילוב", אמרתי לעצמי שלא אתן להתקפת הלב להשפיע על תודעתי ולהכתיב לי את חיי. נשבעתי שאשוב לאורח החיים הרגיל שלי, שהיה לי לפני כן. ואכן מאז שהשתחררתי לאחר כשבוע מהאשפוז, מיהרתי לנהוג כאילו לא קרה דבר . תאמרו שזה סוג של הדחקה. אך זה מצליח. אני שוכח את מה שקרה. התזכורת היחידה למה שקרה היא חמשת הכדורים שאני נאלץ לבלוע כל יום. 

    יש עוד הסבר. תל אביב. איך אפשר לוותר, אמרתי לעצמי, על התענוג, להשתתף בחגיגה ססגונית של ריצה ברחובות עירי, כשהכבישים סגורים וכמו עומדים רק לרשותי. אין כלי רכב. אין צפירות של נהגים עצבניים. האוויר נקי.  ומי יודע אם תהיה עוד הזדמנות. לאמיתו של דבר, לצערי, אני יודע בוודאות שראש העיר, רון חולדאי, שהספורט בכלל והעממי בפרט זר לו, אינו רואה במרתון אירוע שראוי לקיימו באופן מסורתי, כמו שזה קיים בכל עיר גדולה שמכבדת את עצמה ושתל אביב משווה עצמה אליה ומבקשת להדמות אליה. במילים אחרות, זו היתה כנראה חגיגה חד פעמית וספק רב אם תחזור גם בשנה הבא. 

    אך הסיבה החשובה ביותר היתה יותם בני. הוא הודיע לי שירוץ איתי חלק מהדרך. יותם בן ה-25, רץ כבר לפני השירות הצבאי חצי מרתון. בחודשיים האחרונים הוא חזר להתאמן למרחקים של עד עשרה קילומטרים. בשבת האחרונה, שלפני המרתון הספיק לרוץ 19 ק"מ. 

    חולדאי הזניק אותנו בשש ארבעים וחמש בבוקר בגן צ'רלס כלור. (ידידים סיפרו כי כרבע שעה לאחר מכן כששרת הספורט לימור לבנת הזניקה את מקצה ה-10 ק"מ, צעקו לעברה רבים מאלפי המזנקים קריאות בוז. אני חושב שזה לא היה יאה. לא מנומס והעיד על חוסר טקט).  

    טור ארוך של גברים ונשים (פחות מדי) חטובים, בבגדי ספורט צבעוניים ומאובזרים כדבעי בכובעים ומטפחות, משקפי שמש ופאוצ'ים יצא כמו פתיל דרוך ושחרר את כל הלחצים, החרדות, ההתרגשות והאנרגיה, תוצרים של שבועות וימים של הכנות קשות. מנינו אמנם רק כאלף ומאה רצים, אך הטור המתפתל יצר אשליה כאילו מדובר באלפים רבים. עשינו דרכנו דרומה לכיוון ככר השעון ביפו ומשם במעלה דרך  אילת. המראה היה מרהיב. כך בדיוק צריכה להראות ריצת מרתון. ריצה בחוצות הרחובות המרכזיים של הכרך ולא בשוליו, ברחבוות נידחים או בשדות או בגנים.

    מזג האוויר היה אידיאלי. היה קריר. העננים מנעו מקרני השמש להפציע מבעדם. פנינו שמאלה (צפונה) לרחוב הרצל, שספק אם אי פעם היה במצב כזה. הרחוב הסואן ושוקק החיים, כל ימות השנה, מצא עצמו סגור לתנועת כלי רכב. קומץ של עוברי אורח ובעלי חנויות משכימי קום התבוננו בתימהון בפולשים הזרים.

    מהרצל נכנסו לשדרות רוטשילד, שבעיני הוא אולי הרחוב האולטימטיבי של תל אביב והתפעמות גוברת. רצנו בשדרה עד לסופה בתיאטרון הבימה ומשם חזרנו, כלומר עלינו במעלה רוטשילד עד לאלנבי. באלנבי פנינו ימינה ירדנו במורד הרחוב המנמנם ונכנסו (צפונה)  לבן יהודה.

    חלפו כשלושים וארבע דקות וששה קילומטרים. הקצב שלנו היה חמש דקות וארבעים וחמש שניות לקילומטר ואני מפנטז שאם אחזיק מעמד בקצב הזה, ארד מארבע שעות. אף שנסעתי במכוניתי ברחוב בן יהודה, בוודאי עשרות אלפי פעמים אני מבחין בפעם הראשונה בחיי, כי יש בו קטעים של ירידות מתונות. את זה אפשר לגלות ולחוש רק בריצה, כשכל ירידה, גם אם היא של מטרים ספורים היא הקלה נעימה ומרגיעה לגוף.  

    המסלול עובר מבן יהודה לארלוזורוב ומשם לרחוב הירקון, לשדרות רוקח, לשי עגנון וללוי אשכול ברמת אביב גימל, בואכה חוף תל ברוך. הקצב נשמר. אנו שבים על עקבותינו ללוי אשכול ואני נאלץ להתעכב בשיחים שלצד הדרך ולהתפנות. חמש דקות יקרות מתבזבזות. הקצב הממוצע ירד בחמש עשרה שניות לשש דקות ואני מתבאס.  

    כדי לפצות על האובדן אני מחליט החלטה פזיזה, שמתאימה לטירון ולא ותיק מרתונים שכמוני. להגביר את המהירות. במשך ארבעת הקילומטרים הבאים אני משלים את החסר וחוזר לקצב של 5:45. אך אשלם על כך בהמשך בריבית דריבית.

    לאורך לוי אשכול ורוקח, מצטופפים כבר כמה מאות מעודדים. רובם בני משפחה וידידים, שמספקים מנות אדרנלין מחודשות לרצים.   מרוקח טור הרצים נכנס לרחוב שיטרית בהדר יוסף ובקצהו סב על עקבותיו מערבה עד בית הלוויות. משם אנו נכנסים לפארק הירקון ורצים מזרחה.

    חלפו כבר 28 ק"מ ויותם עדיין לצידי. זהו המרחק הרב ביותר שהוא רץ אי פעם בחייו. הוא התכוון לרוץ ולעודד אותי 20 -22 עשרים ק"מ והתעלה עד כה על עצמו.  פארק הירקון זהו מגרש הבית שלי. אני מכיר בו כמעט כל מהמורה וכל קפל קרקע. אך משום מה זה לא מעודד אותי. אני מתחיל לסבול. הקצב יורד. כמה רצים וצופים שמכירים אותי מנסים לעודד. אין לי כוח לדבר ולהודות להם. אין לי ספק שהגוף מעניש אותי על הגברת המהירות המטופשת, לפני כשעה. בקילומטר ה-31 יותם מחליט לעבור להליכה. לשנינו אין כוח להשמיע מילות פרידה. אני ממשיך.  

    כל כמה שניות אני מביט בשעוני. זהו שעון דופק לוויני, שמראה את הדופק, את הזמן שעבר, את הקצב הממוצע לק"מ ואת המרחק שרצתי. הזמן, בניגוד לקלישאה דווקא עובר. אך לא המרחק. אני יודע שאני בעיצומו של המשבר. רצי מרתון קוראים לזאת "הקיר".

    זו התחושה שאתה נתקל במחסום בלתי עביר. השרירים דואבים. הרגלים לאות וכמו ממאנות להתרומם. הדופק גבוה. 160. אני מתנשם בכבדות.  כל עוד נפשי בי אני מגיע לגבעת המופעים. חלפו כמעט 34 ק"מ. את שני הקילומטרים האחרונים עשיתי בקצב איטי להחריד של שבע דקות לק"מ. זה כמעט קצב הליכה. אני יודע שחלום הירידה מארבע שעות נגוז. כעת המשימה היא פשוט לסיים את הדבר הארור הזה. 

    האם היו לי ספקות שלא אסיים אותה? אני לא חושב. גם ברגעי הקושי הגדולים ביותר היה ברור לי שיש לי מספיק מהחומר הזה, שנקרא נחישות וכוח רצון, שיאפשר לי להגיע לסיום. אלון לוי, חברי שמלווה אותי על אופנים, פונה לאחור בחיפושיו אחר יותם. כעבור דקות אחדות הוא שב ומודיע שיותם הפסיק את ההליכה וחזר לרוץ ונמצא במרחק של כקילומטר וחצי מאחורי. הידיעה משמחת אותי ומעניקה לי כוחות מחודשים. 

    אני שולה מהפאוץ', שחגור למותני, עוד ג'ל אנרגיה. החמישי במספר עד כה. כנראה שגם הוא עושה את שלו. אני חש כאילו קבלתי זריקת אנרגיה ומצליח להגביר את הקצב. הקילומטרים הבאים אני רץ בקצב ממוצע של שש וחצי דקות לק"מ. הנה אני מתחת לגשר הירקון. עוד מעט מועדון השיט. חולפות עוד כמה שער ומסתיים פארק הירקון. אני בקילומטר ה-38. נותרו רק ארבעה קילומטרים לסיום. אין לי ספק שאעמוד במשימה.

    רחוב הירקון יורד מתחת לכיכר האתרים ומשם יש עליה, אמנם קצרה יחסית אך אפילו די קשה. כמה מהרצים לידי עוברים להליכה. אני נחוש להמשיך ולרוץ, למרות שצעדי קטנים ובעיני המתבונן, הם אולי נדמים למעין גרירת רגלים. זו בכל זאת ריצה.

    אני בק"מ ה-41 מרחוק אני רואה את הארץ המבוטחת. את גן צ'רלס קלור. או טו טו אני מסיים את המרתון. בשירותי הצבאי בסיירת שקד, החדירו בנו את המושג של "אין לא יכול יש רק לא רוצה". אני מבקש להחיש את צעדי. אך לא מצליח. האם אני לא יכול או שמא לא רוצה? אני מניח שמפקדי בסיירת שקד צדקו. זה לא שלא שיכולתי. הפעם לא רציתי מספיק.

    האמת, שלא היית לי סיבה מיוחדת לרצות יותר. זה מחיר הפסיכולוגיה של הריצה. מי שמבקש לקבוע שיא חדש ימצא לרוב את תעצומות הנפש והנחישות, להגביר את המהירות, גם אם נדמה לו שהוא גמור, כדי לשפר את השיגו. לי לא היו באותו שלב שום סיבות לעשות זאת.

    כמי שרץ כבר מרתון בשלוש שעות ושבע דקות, אני יודע שלעולם לא אצליח לשחזר את ההיחשג הזה. ומכיוון שכבר חציתי, לפני שבע דקות, את גבול הארבע שעות לא נותרו לי מטרות להשגה, זולת השאיפה הבסיסית לסיים את הריצה.

    ובכל זאת חצי בארבע מאות המטרים האחרונים שאבתי את שארית כוחותיי והחלטתי לנסות ולהגביר את המהירות. האצתי כדי לנסות ולרדת מארבע שעות ורבע. זר אולי לא יבין זאת. בעיניו, ההחלטה יכולה להראות  כטיפשית. מה זה כבר משנה, יגיד לעצמו, אם רצת ארבע שעות ורבע או ארבע שעות, ארבע עשרה דקות ושלושים ואחת שניות, כפי שהראה השעון כשחציתי את קו הסיום. 

    כשאני כותב שורות אלה אני עדיין מדדה על רגלי, מתקשה לעבור מישיבה לעמידה ובקושי מצליח לעלות במדרגות. האם היה כדאי לסבול את כל 42 הקילומטרים ו440 המטרים (מאתיים ארבעים וחמשה מטרים יותר מהמרחק הרשמי) כפי שאראה השעון הלוויני שלי?

    זו שאלה רטורית. כל שנייה וכל דקה של הריצה היו עבורי חוויה של זיכוך הנפש ותענוג צרוף. כעת אני מדפדף באתרי האינטרנט כדי לחפש תקדימים. האם יש עוד מישהו שרץ מרתון שמונים יום לאחר התקפת לב? אני מניח שבכל היקום שלנו יש כאלה בוודאי. אף שלא מצאתי, לאחר חיפשו די יסודי, מקרה כזה. באחד האתרים כותבים על מישהו שרץ את מרתון בוסטון כשנה לאחר שעבר התקפת לב. 

    הוכחתי לעצמי שאני מסוגל. אני מקווה שאחרים, שעברו אירועים דומים, יוכלו לשאוב השראה מהמקרה שלי ולהבין שגם הם מסוגלים להשיג הישגים, להגשים חלומות ולהתגבר על מכשולים אם יפגינו נחישות, כוח רצון, התמדה ודבקות במשימה.  

    אך אולי הסיפוק הכי גדול שלי היא העובדה שיותם סיים את המרתון הראשון של חייו, בלי שהתכוון בכלל ובלי הכנות. הרצים בכלל והמרתוניסטים בפרט, שביניכם יבינו ויעריכו זאת עוד יותר. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (78)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/5/11 23:50:
      כל הכבוד! ראשית על יכולת ההתמדה, האומץ והרצון העז. שנית - על השיתוף והכנות. הכתיבה שלך מעניינת וקולחת, נהניתי לקרוא.
        29/4/09 01:29:


      איזה יופי !

      אתה אלוף אמיתי... נדיר מאד !

      בנוסף כיף לקרוא את התיאורים החיים והמרתקים שלך

      מעורר השראה

      תודה

      ארי

        28/4/09 17:25:

      צטט: דויד קאופר 2009-04-27 20:51:37


      תיאור מרתק של חוויה אדירה.

       

      דויד

      תודה מכל הלב על התיחסותך ותגובתך.

        28/4/09 17:24:

      צטט: ברווז גומי 2009-04-27 09:51:27

      אין כמו לרוץ בקבוצה גדולה של אנשים ברחובות עיר שאתה אוהב, הרגשתי את זה גם בריצה הקצרה יותר. אני יכול רק לדמיין מה התחושה לסיים מרתון כזה, ועוד בנסיבות בהן רצת. 

      ריצה אף פעם לא היתה הספורט העיקרי שלי, אבל בחודשים האחרונים אני מתחיל לפנטז גם על מרתון, אי שם במורד הדרך.

      כל הכבוד, הריצה שלך מעוררת השראה.

       

      ברוווז גומי

      אם אני יכול גם אתה יכול. חן חן על המילים החמות. תפנטש, תתמקד ותגדיל מרחקים באמונים עד שתגיע למרתון. זה כל הסוד,ש אין בו סוד, רק משמעת עצמית ורצון.

        27/4/09 20:51:

      תיאור מרתק של חוויה אדירה.
        27/4/09 16:26:

      צטט: ברווז גומי 2009-04-27 09:51:27

      אין כמו לרוץ בקבוצה גדולה של אנשים ברחובות עיר שאתה אוהב, הרגשתי את זה גם בריצה הקצרה יותר. אני יכול רק לדמיין מה התחושה לסיים מרתון כזה, ועוד בנסיבות בהן רצת. 

      ריצה אף פעם לא היתה הספורט העיקרי שלי, אבל בחודשים האחרונים אני מתחיל לפנטז גם על מרתון, אי שם במורד הדרך.

      כל הכבוד, הריצה שלך מעוררת השראה.

       

      תודה. נכון מאוד. תתחיל לרוץ לכיוון המרתון והחלום יהפוך למציאות

        27/4/09 09:51:

      אין כמו לרוץ בקבוצה גדולה של אנשים ברחובות עיר שאתה אוהב, הרגשתי את זה גם בריצה הקצרה יותר. אני יכול רק לדמיין מה התחושה לסיים מרתון כזה, ועוד בנסיבות בהן רצת. 

      ריצה אף פעם לא היתה הספורט העיקרי שלי, אבל בחודשים האחרונים אני מתחיל לפנטז גם על מרתון, אי שם במורד הדרך.

      כל הכבוד, הריצה שלך מעוררת השראה.

        27/4/09 08:47:

      צטט: אורון* 2009-04-27 06:30:35

      חלום חיי הוא לרוץ מרתון...

      נשמע שאתה משתקם מהתקף לב בדרך שמתאימה לך- אופייך, כושרך וסגנון החיים שלך, כל הכבוד והמשך הצלחה.

      מאחל בריאות בשביל הרבה מרתונים.

       

      תודה על האיחולים. אם תרצה מספיק תוכל גם אתה להגשים את חלומך. תתחיל להתאמן. הכל מתחיל מצעד אחד קטן וראשון. בהצלחה. אני אפילו מוכן לנדב לך עצות איך להתחיל.

      תוכל לשלוח לי אימייל ל YMELMAN@HAARETZ.CO.IL

       

        27/4/09 08:45:

      צטט: rajaraj 2009-04-27 00:35:47

      נהניתי. תהיה בריא. :)

       

      תודה.

        27/4/09 08:45:

      צטט: nu2085 2009-04-26 23:58:40

      התגובות כאן מדהימות אותי. לא מבין מה הביג דיל.מאות אלפים רצים כל שנה מרתון והסיכוי אפסי להתפגר בו. עם אימון ומשטר תזונה נכונים כל אחד יכול. אפילו אמנדה,השופטת הבלונדינית של סוזן בויל,הנושקת לגיל 40,עשתה את זה לפני כשנה וחצי,כחצי שנה אחרי הלידה,עם זמן של 4 שעות ו-11 דקות אם זכרוני אינו בוגד בי.
      אשר להתקף לב ומרתון,זה תלוי. יש מקרים שאפשר לחזור לפעילות מלאה לאחר חודש-וזה היה כנראה המקרה של מלמן. הקרדיולוג שלו ידע כנראה טוב מאוד מה שהוא עושה כשלא התנגד למרתון שלו.
      אותי מטריד הרבה יותר מדוע שרת התרבות והספורט ,שלא הספיקה עדיין לחמם את הכסא,התקבלה בצורה לא כל כך תרבותית וספורטיבית. אל דאגה,היא לא תהרוס גם את הספורט בישראל כי אין מה.

       

      נו תודה על תגובתך המלומדת והמדעית.

       אתה צודק אין שום דבר חריג בגבר בן 58 ש-80 ימים לאחר אוטם שריר הלב רץ מרתון. בוודאי שלרוץ מרתון זה לא ביג דיל. והראיה האולטימטיבית זה אתה כמובן שכבר מן הסתם רץ עשרות מרתונים בחייך.

      אנ י יודע שלקרוא שבחים ופרגונים בהמוניהם עלול לגרום לכאב לב.

        27/4/09 08:41:

      צטט: hendrix62 2009-04-26 23:35:55


      מדהים...רצי מרתון הם זן מיוחד,פיסית ומנטאלית וזה בא לידי

      ביטוי בכתיבה שלך*.

       

      חן חן. גם אתה יכול להיות אם רק תרצה מספיק ואם אין לך מגבלות גופניות.

        27/4/09 06:30:

      חלום חיי הוא לרוץ מרתון...

      נשמע שאתה משתקם מהתקף לב בדרך שמתאימה לך- אופייך, כושרך וסגנון החיים שלך, כל הכבוד והמשך הצלחה.

      מאחל בריאות בשביל הרבה מרתונים.

        27/4/09 00:35:

      נהניתי. תהיה בריא. :)

        26/4/09 23:58:
      התגובות כאן מדהימות אותי. לא מבין מה הביג דיל.מאות אלפים רצים כל שנה מרתון והסיכוי אפסי להתפגר בו. עם אימון ומשטר תזונה נכונים כל אחד יכול. אפילו אמנדה,השופטת הבלונדינית של סוזן בויל,הנושקת לגיל 40,עשתה את זה לפני כשנה וחצי,כחצי שנה אחרי הלידה,עם זמן של 4 שעות ו-11 דקות אם זכרוני אינו בוגד בי.
      אשר להתקף לב ומרתון,זה תלוי. יש מקרים שאפשר לחזור לפעילות מלאה לאחר חודש-וזה היה כנראה המקרה של מלמן. הקרדיולוג שלו ידע כנראה טוב מאוד מה שהוא עושה כשלא התנגד למרתון שלו.
      אותי מטריד הרבה יותר מדוע שרת התרבות והספורט ,שלא הספיקה עדיין לחמם את הכסא,התקבלה בצורה לא כל כך תרבותית וספורטיבית. אל דאגה,היא לא תהרוס גם את הספורט בישראל כי אין מה.
        26/4/09 23:35:


      מדהים...רצי מרתון הם זן מיוחד,פיסית ומנטאלית וזה בא לידי

      ביטוי בכתיבה שלך*.

        26/4/09 23:31:

      צטט: מיא 2009-04-26 20:04:26

      ידעתי שתצליח. אתה דוגמה לכוח רצון. לנו עכשיו באמת אין תירוץ לא להזיז את התחת.

      חן חן.

       

        26/4/09 23:30:

      צטט: מיא 2009-04-26 20:04:26

      ידעתי שתצליח. אתה דוגמה לכוח רצון. לנו עכשיו באמת אין תירוץ לא להזיז את התחת.

       

      מיא. תודה. אגב קראתי את מה שכתבת בתגובה לראיון של שחר אילן והסכמתי עם כל מילה. יש לי עוד דימוי, שתואם את משל הסוס שלך. אפקט כנפי הפרפר.

        26/4/09 23:29:

      צטט: דמוסתנס הנואם 2009-04-26 19:41:13


      הלוואי וניתן היה לתקן את ברכי המתפרקות...

      צר לי.

       

        26/4/09 23:28:

      צטט: mister farjun 2009-04-26 17:09:17

      יוסי,

      משמח אותי נצחון הרוח ושמח שהשגת

      מטרה שהצבת לעצמך לאחר התקף הלב.

       

      מאחל לך הרבה בריאות ועוד מרתונים רבים,

      פיני

       

      פיני

      טוב לשמוע ממך. תודה.

        26/4/09 23:28:

      צטט: טל אלכסנדרוביץ שגב 2009-04-26 16:55:06


      שיחקת אותה. וכמו האב גם הבן והכי כיף זה גאוות הורים.

      היה אירוע מדהים וכמו תמיד רק בריאות.

       

      טל תודה. אכן הארוע היה נהדר ומאורגן היטב. רק חבל שכנראה לא יחזור על עצמו.

        26/4/09 23:26:

      צטט: marmor 2009-04-26 15:58:58

      צטט: yossi melman 2009-04-26 08:23:44

      תקון קל. רצתי 19 מרתונים ולא 15. לא זה לא תסכל אותי כי אני לא מסתכל ברחמים עצמיים על העבר. ולגבי מדוע זה קרה, תוכל למצוא הסבר מפורט בשני הפוסטים שכתבתי מבית החולים. הם נמצאים כאן בבלוג שלי. נדמה שמדובר בפוסט השלישי והרביעי שלפני האחרונים וגם בפסוט שלפני הנוכחי התייחסתי לנושא.

       

       

       

      מובן שאצתי רצתי לפוסטים הנ"ל, וקראתי.

      והתייחסת בדיוק לאותן הנקודות שהעסיקו אותי.

      אני עדיין בתחושה שיותר מדי אנשים שאני מכיר לקו בהתקף לב דווקא בזמן פעילות גופנית, ובתור אדם שאיננו רופא, לא אוכל להכריע אם הפעילות הגופנית יותר מועילה או יותר מזיקה.

      זו לא חוכמה לבצע פעילות גופנית על אש קטנה, כי כל הפרנציפ בפעילות גופנית הוא לנסות לשבור כל הזמן את השיאים האישיים, ולשפר את הכושר.

      ופעילות גופנית אקסטרימית, כמוך, מפחידה קצת.

      אני יודע שרוב הרופאים ממליצים על כמה שיותר פעילות גופנית.

      אתה סיפרת גם על אחד הרופאים שלך, שהוא בעצמו רץ מרתון, וגילו כבר ממש לא צעיר.

      אז כנראה שאיתם הצדק, רק שעדיין אתקשה להפנים ולעכל את זה.

      המון המון בריאות, כושר, אושר ועושר!  (יש לשחקני מכבי ת"א בכדורסל ברכה דומה שהם מאחלים לילדים מעריצים שמצטלמים איתם...).

      שוב פעם. אין קשר, אני חוזר אין קשר בין ארועי לב לפעילות גופנית. לא במקרה שלי ולעא ברוב המקרים האחרים. ההיפך הוא כמובן הנכון. הסטטיסטיקה מלמדת שמי לא עוסק בפעילות גופנית סיכוייו גדולים יותר ללקות במחלת לב. לרוץ מרתון זה לא פעילות אקסטרימית. אם מתאמנים כראוי ועורכים את ההכנות הדרושות כמעט כל אחד, בתנאי שאין לו ליקוי גופני, יכול לעשות זאת. כך אני חושב. אז אנא ממך הרפה מהמאמץ לקשור בין השניים. בכל מקרה שוב פעם תודה על הברכות והפרגון. 

       

        26/4/09 22:55:

      צטט: רםרוזן 2009-04-26 13:01:54

      יוסי, כל הכבוד.

      הפוסט שלך מעורר השראה והרבה מחשבה.

      מקווה שתמשיך לרוץ ומאחל לך בראש ובראשונה בריאות טובה.

      רמי

       

       

      חן חן רמי.

        26/4/09 22:54:

      צטט: ~rachel 2009-04-26 12:00:59

      צטט: דודו בוסי 2009-04-26 10:03:18


      כל הכבוד לך יוסי. אתה וינר אמיתי!

      גם אני אומרת

      ואני גם ראיתי אותו בקפה תמר מייד אחרי... כמו חדש

       

       

      רחל תודה. כמו חדש? רק בישיבה. לא יכולתי ועדיין אני מתקשה בהליכה. אך היה שווה.

        26/4/09 22:53:

      צטט: דדושקה 2009-04-26 11:54:47

      יוסי, אתה ניצחת פעמיים ומדוע?

      הרופאים מכנים את הארוע שעברת לפני 80 יום, משום

      מה בשם כל כך חינני: "ארוע לבבי". כמעט ומתבקש

      לומר בצמידות לשתי מילים אלו: HOW NICE.

      בד"כ מי שחווה ארוע שכזה, בעייתו העיקרית בהמשך

      חיו אינה גופנית דווקא אלא בראש (בד"כ מתפתח פחד

      כמעט מכל דבר הקיים סביב וכן מתפתחת ""חיבה"" עזה

      להיפוכונדריה).

      לכן ולמרות הניצחון הגופני/הספורטיבי, אני דווקא מתפעל

      לא פחות מהניצחון השני/הנוסף, זה של הראש.
      ישר כוח ומאוד אהבתי גם את תאור המסלול ורחובותיה

      הכל כך מיוחדים של ת"א.

       

      נ.ב.

      לא יכול שלא לחייך כשאני ניתקל בשבחים

      המוענקים ל"כתיבתך הקולחת". כניראה שינם

      מי שלא יודעים שזהו מטה לחמך.

       

      דודי תודה. אתה כל כך צודק. הכל בראש. באחד הפוסטים הקודמים שלי כתבתי שלא אניח לעצמי להתדרדר למצב שבו כל כאב בתחת מתורגם מיד לפחד שמא זה הלב. שוב פעם חן חן על הפרגון

        26/4/09 22:49:

      צטט: דודו בוסי 2009-04-26 10:03:18


      כל הכבוד לך יוסי. אתה וינר אמיתי!

       

      דודו

      תודה. הכל בראש.

        26/4/09 22:48:

      צטט: טלי שיאצו 2009-04-26 15:11:15

      צטט: yossi melman 2009-04-26 08:36:52

      צטט: טלי שיאצו 2009-04-26 07:16:02

      סוף טוב הכל טוב,

      כל הכבוד!!!

      לעוד תמונות מהמרתון לחצו כאן

       

       

      טלי תודה.

      היכן צלמתי אותי?

      את יכולה לשלוח לי תמונה לאימייל שלי.www.haaretz.co.il

       

       

       התבלבלת כתבת לי שם אתר במקום מייל,

      זה צולם בפארק הירקון.

       

       

      סליחה. כתובתי היא ymelman@haaretz.co.il

       

        26/4/09 22:35:

      סיפור המארתון שלך מרתק ומחולל השראה.קראתי סקרן ומרותק.ברכות על ההישג המרשים.
        26/4/09 20:04:
      ידעתי שתצליח. אתה דוגמה לכוח רצון. לנו עכשיו באמת אין תירוץ לא להזיז את התחת.
        26/4/09 19:41:

      הלוואי וניתן היה לתקן את ברכי המתפרקות...
        26/4/09 17:38:

      צטט: אלעזר סגל 2009-04-26 08:57:41

      שאפו ............

       

      אני מאוד שמח בשבילך שעמדת באתגר של השלמת המרחק

      תוך שמירה על הבריאות .

      בקשר לגיל וקצבי ריצה , אכן לא כל אחד הוא ציון נגר. 

      אתה זכיתה לחוות ריצה עם  יותם בנך הממשיך את תחביב הריצה שלך 

      ובודאי זה מרגש מאוד לרוץ ביחד.

       

      המשך בשנים רבות של ריצות מהנות.

       

       

      אלעזר 

       

      תודה מכל הלב אלעזר. אתה צודק. לא הייתי ציון נגר וגם לעןלם לא אהיה. הוא תותח על. בכל זאת אני מקווה שבעוד כמה חודשים ארד מארבע שעות.

       

        26/4/09 17:36:

      צטט: shargilm 2009-04-26 08:44:17

      כוכב לרצים

      ובריאות שלמה

       

      תודה

        26/4/09 17:09:

      יוסי,

      משמח אותי נצחון הרוח ושמח שהשגת

      מטרה שהצבת לעצמך לאחר התקף הלב.

       

      מאחל לך הרבה בריאות ועוד מרתונים רבים,

      פיני


      שיחקת אותה. וכמו האב גם הבן והכי כיף זה גאוות הורים.

      היה אירוע מדהים וכמו תמיד רק בריאות.

        26/4/09 15:58:

      צטט: yossi melman 2009-04-26 08:23:44

      תקון קל. רצתי 19 מרתונים ולא 15. לא זה לא תסכל אותי כי אני לא מסתכל ברחמים עצמיים על העבר. ולגבי מדוע זה קרה, תוכל למצוא הסבר מפורט בשני הפוסטים שכתבתי מבית החולים. הם נמצאים כאן בבלוג שלי. נדמה שמדובר בפוסט השלישי והרביעי שלפני האחרונים וגם בפסוט שלפני הנוכחי התייחסתי לנושא.

       

       

       

      מובן שאצתי רצתי לפוסטים הנ"ל, וקראתי.

      והתייחסת בדיוק לאותן הנקודות שהעסיקו אותי.

      אני עדיין בתחושה שיותר מדי אנשים שאני מכיר לקו בהתקף לב דווקא בזמן פעילות גופנית, ובתור אדם שאיננו רופא, לא אוכל להכריע אם הפעילות הגופנית יותר מועילה או יותר מזיקה.

      זו לא חוכמה לבצע פעילות גופנית על אש קטנה, כי כל הפרנציפ בפעילות גופנית הוא לנסות לשבור כל הזמן את השיאים האישיים, ולשפר את הכושר.

      ופעילות גופנית אקסטרימית, כמוך, מפחידה קצת.

      אני יודע שרוב הרופאים ממליצים על כמה שיותר פעילות גופנית.

      אתה סיפרת גם על אחד הרופאים שלך, שהוא בעצמו רץ מרתון, וגילו כבר ממש לא צעיר.

      אז כנראה שאיתם הצדק, רק שעדיין אתקשה להפנים ולעכל את זה.

      המון המון בריאות, כושר, אושר ועושר!  (יש לשחקני מכבי ת"א בכדורסל ברכה דומה שהם מאחלים לילדים מעריצים שמצטלמים איתם...).

        26/4/09 15:11:

      צטט: yossi melman 2009-04-26 08:36:52

      צטט: טלי שיאצו 2009-04-26 07:16:02

      סוף טוב הכל טוב,

      כל הכבוד!!!

      לעוד תמונות מהמרתון לחצו כאן

       

       

      טלי תודה.

      היכן צלמתי אותי?

      את יכולה לשלוח לי תמונה לאימייל שלי.www.haaretz.co.il

       

       

       התבלבלת כתבת לי שם אתר במקום מייל,

      זה צולם בפארק הירקון.

       

        26/4/09 13:01:

      יוסי, כל הכבוד.

      הפוסט שלך מעורר השראה והרבה מחשבה.

      מקווה שתמשיך לרוץ ומאחל לך בראש ובראשונה בריאות טובה.

      רמי

       

        26/4/09 12:00:

      צטט: דודו בוסי 2009-04-26 10:03:18


      כל הכבוד לך יוסי. אתה וינר אמיתי!

      גם אני אומרת

      ואני גם ראיתי אותו בקפה תמר מייד אחרי... כמו חדש

       

        26/4/09 11:54:

      יוסי, אתה ניצחת פעמיים ומדוע?

      הרופאים מכנים את הארוע שעברת לפני 80 יום, משום

      מה בשם כל כך חינני: "ארוע לבבי". כמעט ומתבקש

      לומר בצמידות לשתי מילים אלו: HOW NICE.

      בד"כ מי שחווה ארוע שכזה, בעייתו העיקרית בהמשך

      חיו אינה גופנית דווקא אלא בראש (בד"כ מתפתח פחד

      כמעט מכל דבר הקיים סביב וכן מתפתחת ""חיבה"" עזה

      להיפוכונדריה).

      לכן ולמרות הניצחון הגופני/הספורטיבי, אני דווקא מתפעל

      לא פחות מהניצחון השני/הנוסף, זה של הראש.
      ישר כוח ומאוד אהבתי גם את תאור המסלול ורחובותיה

      הכל כך מיוחדים של ת"א.

       

      נ.ב.

      לא יכול שלא לחייך כשאני ניתקל בשבחים

      המוענקים ל"כתיבתך הקולחת". כניראה שינם

      מי שלא יודעים שזהו מטה לחמך.

        26/4/09 10:03:

      כל הכבוד לך יוסי. אתה וינר אמיתי!
        26/4/09 08:57:

      שאפו ............

       

      אני מאוד שמח בשבילך שעמדת באתגר של השלמת המרחק

      תוך שמירה על הבריאות .

      בקשר לגיל וקצבי ריצה , אכן לא כל אחד הוא ציון נגר. 

      אתה זכיתה לחוות ריצה עם  יותם בנך הממשיך את תחביב הריצה שלך 

      ובודאי זה מרגש מאוד לרוץ ביחד.

       

      המשך בשנים רבות של ריצות מהנות.

       

       

      אלעזר 

       

        26/4/09 08:44:

      כוכב לרצים

      ובריאות שלמה

        26/4/09 08:41:

      צטט: מולי בנטמן 2009-04-26 08:16:10

      לאורך הכנותיך והתלבטויותך מאז ההתקף, עקבתי אחריך בדאגה,

      חושש מן ההחלטה שנשמעה לי חפוזה ומלא התפעלות אל מול הנחישות.

      בכתיבתך על ריצה, תמיד ניתן לשמוע את הלב ולחוש את הרגלים.

      כל הכבוד. 

       

       

       

      מולי תודה עלהמילים החמות.

        26/4/09 08:40:

      צטט: גי'נג'ר 2009-04-26 07:19:27


      אתה מעורר השראה והתפעמות

      (ובכלל לא אסתיר שאני כותבת לך את זה בעודי ירוקה מקנאה. הלוואי והיה לי שמינית ממה שיש לך)

       

       

      שני תודה. אין מה לקנא. פשוט תגידי לעצמך שאת רוצה ואם תרצי מספיק תוכלי להתחיל להתאמן. כל מסע מתחיל בצעד קטן אמר מי שאמר בסין (מאו אף שהמקור הוא כנראה פילוסוף סיני קדום). יש מספיק אנשים בעלי נסיון, רצים, מאמנים, קבוצות ריצה שיעזרו לך להתחיל ולההמשיך.

       

        26/4/09 08:36:

      צטט: טלי שיאצו 2009-04-26 07:16:02

      סוף טוב הכל טוב,

      כל הכבוד!!!

      לעוד תמונות מהמרתון לחצו כאן

       

       

      טלי תודה.

      היכן צלמתי אותי?

      את יכולה לשלוח לי תמונה לאימייל שלי.www.haaretz.co.il

       

       

        26/4/09 08:35:

      צטט: איילת עמית אמנית 2009-04-26 06:30:50

      כל הכבוד! אתה אמיץ ונחוש!

      בודאי חלפת על פני בסיום המסלול -

      הלכנו לאורך רחוב הירקון תוך עידוד המשתתפים המותשים , ואח"כ עמדנו - טרום נקודת הסיום - ועודדנו עם שאר הקהל את אנשי המרתון שהגיעו תוך ממש בריצה או בגרירת רגליים, או בהליכה.

      (תארתי זאת גם בפוסט אצלי).

      בעלי רץ 10 ק"מ ובאתי להיות חלק מהחויה -

      ואין ספק זו חויה גם לצופים- מרגשת במיוחד כשמדובר בסיום המרתון.

      כל חיוך נצחון הוא אושר עילאי גם למי שעומד מהצד.

       

      אמשיך לבוא! ומי יודע אולי אשוב לימי הזוהר של פעם ואתחיל גם לרוץ קצת 

       (פעם רק הבנים הצליחו לנצח אותי בריצה קצרה..)

       

      איילת תודה מכל הלב.

      בטוח שחלפתי על פניך אך גם אם הייתי מכיר אותך הייתי מתקשה לזכור זאת. בקילומטרים האחרונים בקשתי זכרתי מי אני ומה שמי.

      קדימה תתחילי להצטרף לבעלך. ריצה משותפת זה מתכון לזוגיות מוצלחת. אין רץ שלא יגיד לך את זה (גם אם הוא לא עושה את זה עם בת זוגו הו אלבטח מקנא בברי המזל).

       

        26/4/09 08:32:

      צטט: wachsh 2009-04-26 05:07:57


      חיוך

       

      האמת היא שקצת נעלבתי, כשרשמת שכל מי שמכיר אותך הציע שתוותר.

       

      אני, קבל עם ואינטרנט, כאן, בבלוג הזה, אמרתי שכן. שכדאי. וצריך. ואפשר.

       

      (לא שצריך אותי בשביל זה)

       

      אבל מה אני מלין. אני סתם וואחש אנונימי : )

       

      ועדיין.

       

       

      כל הכבוד!! לגמרי!!!

       

      מעורר השראה!

       

      אלמלא הדלקת שאלצה אותי לבטל את ההרשמה... well. אולי אפילו הייתי מצליח לסיים.

       

       

       

      אל תפגע ווחש. כתבתיי שהרוב שהכירו אותי וכו'. תודה על הפרגון. תחלים מהדלקת. תמשיך להתאמן וכעת חיה בעוד שמונה חודשים תוכל לראות עצמך מפזז על הסמלול בכנרת או אולי אפילו קודם לכן באיזשהו מרתון באירופה. בהצלחה ותודה

        26/4/09 08:29:

      צטט: sidd 2009-04-26 02:00:22

      כל הכבוד.

      ידעתי שאם זאת ההחלטה שתקבל בסוף, תעמוד בה.

      מאד נהנתי מתיאור החויה גם כן.

       

       

      תודה רבה.
        26/4/09 08:29:

      צטט: אודי בן סעדיה 2009-04-26 01:39:40

      כוכב גדול יוסי

      ובכל זאת מעלה המון המון שאלות

      על הדרך שבה עובדים עם הגוף.

      אני רחוק מאוד (יותר מארבעים ושניים קילומטר....)

      מלהיות איש מקצוע בנושא

      וגם כמי שמבלה שלוש פעמים בשבוע

      בחדר הכושר, ומדי פעם חוצה את פארק הירקון

      על אופניו, אני עדיין שואל

      איזה מלחמה גדולה הוכרזה פה על הגוף.

      ואם לא יותר נכון לעבוד לאט ובעדינות

      (כמעט אמרתי ברגישות ובנחישות...)

      ומתוך הקשבה - כרס גדולה לחוד

      ומצד שני מהלומות כאלה ללב ולשרירים ולמפרקים

      ולהשד יודע מה.

      יש דרך ביניים?

      הלנצח נסחב את סיירת שקד על הגב?

      אבל שוב - לצד השאלות מעורר גם התפעלות כמובן.

      גם התיאור החי בכל שלב ושלב בדרך.

      התאוששות מהירה שתהייה.

      לב גדול בטוח יש כאן.


       

      אודי תודה  גדולה.

       אין לי ממש תשובות והסברים למה שהעלית כאן, מעבר למה שכתבתי בפסוט זה ובקודמים לו שבהם תארתי את מה שעבר עלי.

      כמובן שלקחתי סכון מסוים אך זה נעשה תוך התיעצות עם הרופאים. עלייךלהבין ולצאת מנקודת מוצא כי הספורט לא מזיק לבריאות. גם לא ספורט אתגרי מאומץ. בכל מקרה אהבתי את המשפט הךנצח נשחב את סיירת שקד על הגב? כנראה שבמקרה שלי התשובה היא כן. זה הצלב שלי. ואני לא זקוק לפסיכולוג שיסביר לי מודע. אני יודע היטב. שוב פעם תדוה..

       

        26/4/09 08:23:

      צטט: marmor 2009-04-26 00:10:03


      א. כוכב. ירוק, כמובן.

      ב. רק אחד, לצערי. אי אפשר להעניק יותר מכוכב אחד לתוכן אחד.

       

      תודה

      ג. לא הצלחתי להבין מתוכן הפוסט למה בכל זאת העמדת בסכנה את גופך, אחרי הכל מדובר באתגר שלדעתי אין אפילו פרומיל מקרב תושבי כדור הארץ שהצליחו לעמוד בו, כולל בני 20, ואתה עשית זאת 80 יום אחרי התקף לב; לא חששת?!

      ד. אחרי שבמשך שנים למדתי שהסיכון להתקף לב נמצא ביחס הפוך לכושר הגופני, נדהמתי מכך שדווקא אתה, עם הכושר הגופני המעולה שלך, עם 15 ריצות מרתון בעברך, ועוד המון פעילות גופנית נוספת, קיבלת התקף לב; אתה יכול לספר למה זה קרה, ולמה הכושר הגופני שלך לא חסך ממך את החוויה המפוקפקת הזאת?  האם זה לא היה מתסכל לגלות שכל הפעילות הגופנית שלך לא הספיקה?

       

      תקון קל. רצתי 19 מרתונים ולא 15. לא זה לא תסכל אותי כי אני לא מסתכל ברחמים עצמיים על העבר. ולגבי מדוע זה קרה, תוכל למצוא הסבר מפורט בשני הפוסטים שכתבתי מבית החולים. הם נמצאים כאן בבלוג שלי. נדמה שמדובר בפוסט השלישי והרביעי שלפני האחרונים וגם בפסוט שלפני הנוכחי התייחסתי לנושא.

      ה. ושוב, אם הכוכב הירוק לא הספיק כדי לבטא זאת היטב: כל הכבוד!  אני לא יודע אם מישהו כבר רץ מרתון 80 יום אחרי התקף לב, אבל אני מעריץ את מה שעשית גם אם היה עוד מישהו שכבר עשה דבר דומה לפניך.

       

      תודה. תודה על המילים החמותוהמרגשות.

       

       

        26/4/09 08:16:

      לאורך הכנותיך והתלבטויותך מאז ההתקף, עקבתי אחריך בדאגה,

      חושש מן ההחלטה שנשמעה לי חפוזה ומלא התפעלות אל מול הנחישות.

      בכתיבתך על ריצה, תמיד ניתן לשמוע את הלב ולחוש את הרגלים.

      כל הכבוד. 

       

       

        26/4/09 07:19:


      אתה מעורר השראה והתפעמות

      (ובכלל לא אסתיר שאני כותבת לך את זה בעודי ירוקה מקנאה. הלוואי והיה לי שמינית ממה שיש לך)

        26/4/09 07:16:

      סוף טוב הכל טוב,

      כל הכבוד!!!

      לעוד תמונות מהמרתון לחצו כאן

       

        26/4/09 06:30:

      כל הכבוד! אתה אמיץ ונחוש!

      בודאי חלפת על פני בסיום המסלול -

      הלכנו לאורך רחוב הירקון תוך עידוד המשתתפים המותשים , ואח"כ עמדנו - טרום נקודת הסיום - ועודדנו עם שאר הקהל את אנשי המרתון שהגיעו תוך ממש בריצה או בגרירת רגליים, או בהליכה.

      (תארתי זאת גם בפוסט אצלי).

      בעלי רץ 10 ק"מ ובאתי להיות חלק מהחויה -

      ואין ספק זו חויה גם לצופים- מרגשת במיוחד כשמדובר בסיום המרתון.

      כל חיוך נצחון הוא אושר עילאי גם למי שעומד מהצד.

       

      אמשיך לבוא! ומי יודע אולי אשוב לימי הזוהר של פעם ואתחיל גם לרוץ קצת 

       (פעם רק הבנים הצליחו לנצח אותי בריצה קצרה..)

       

        26/4/09 05:07:


      חיוך

       

      האמת היא שקצת נעלבתי, כשרשמת שכל מי שמכיר אותך הציע שתוותר.

       

      אני, קבל עם ואינטרנט, כאן, בבלוג הזה, אמרתי שכן. שכדאי. וצריך. ואפשר.

       

      (לא שצריך אותי בשביל זה)

       

      אבל מה אני מלין. אני סתם וואחש אנונימי : )

       

      ועדיין.

       

       

      כל הכבוד!! לגמרי!!!

       

      מעורר השראה!

       

      אלמלא הדלקת שאלצה אותי לבטל את ההרשמה... well. אולי אפילו הייתי מצליח לסיים.

       

       

        26/4/09 02:00:

      כל הכבוד.

      ידעתי שאם זאת ההחלטה שתקבל בסוף, תעמוד בה.

      מאד נהנתי מתיאור החויה גם כן.

        26/4/09 01:39:

      כוכב גדול יוסי

      ובכל זאת מעלה המון המון שאלות

      על הדרך שבה עובדים עם הגוף.

      אני רחוק מאוד (יותר מארבעים ושניים קילומטר....)

      מלהיות איש מקצוע בנושא

      וגם כמי שמבלה שלוש פעמים בשבוע

      בחדר הכושר, ומדי פעם חוצה את פארק הירקון

      על אופניו, אני עדיין שואל

      איזה מלחמה גדולה הוכרזה פה על הגוף.

      ואם לא יותר נכון לעבוד לאט ובעדינות

      (כמעט אמרתי ברגישות ובנחישות...)

      ומתוך הקשבה - כרס גדולה לחוד

      ומצד שני מהלומות כאלה ללב ולשרירים ולמפרקים

      ולהשד יודע מה.

      יש דרך ביניים?

      הלנצח נסחב את סיירת שקד על הגב?

      אבל שוב - לצד השאלות מעורר גם התפעלות כמובן.

      גם התיאור החי בכל שלב ושלב בדרך.

      התאוששות מהירה שתהייה.

      לב גדול בטוח יש כאן.


       

        26/4/09 00:10:


      א. כוכב. ירוק, כמובן.

      ב. רק אחד, לצערי. אי אפשר להעניק יותר מכוכב אחד לתוכן אחד.

      ג. לא הצלחתי להבין מתוכן הפוסט למה בכל זאת העמדת בסכנה את גופך, אחרי הכל מדובר באתגר שלדעתי אין אפילו פרומיל מקרב תושבי כדור הארץ שהצליחו לעמוד בו, כולל בני 20, ואתה עשית זאת 80 יום אחרי התקף לב; לא חששת?!

      ד. אחרי שבמשך שנים למדתי שהסיכון להתקף לב נמצא ביחס הפוך לכושר הגופני, נדהמתי מכך שדווקא אתה, עם הכושר הגופני המעולה שלך, עם 15 ריצות מרתון בעברך, ועוד המון פעילות גופנית נוספת, קיבלת התקף לב; אתה יכול לספר למה זה קרה, ולמה הכושר הגופני שלך לא חסך ממך את החוויה המפוקפקת הזאת?  האם זה לא היה מתסכל לגלות שכל הפעילות הגופנית שלך לא הספיקה?

      ה. ושוב, אם הכוכב הירוק לא הספיק כדי לבטא זאת היטב: כל הכבוד!  אני לא יודע אם מישהו כבר רץ מרתון 80 יום אחרי התקף לב, אבל אני מעריץ את מה שעשית גם אם היה עוד מישהו שכבר עשה דבר דומה לפניך.

        25/4/09 23:32:

      צטט: יצחק ג'קי אדרי 2009-04-25 23:27:00

      יוסי כל הכבוד.

      במרתון הגוף נעתר לראש ולא ללב.

       

      ,תודה ג'קי. יפה כתבת וגם נכון.

        25/4/09 23:31:

      צטט: itzik001 2009-04-25 23:03:56

      היי יוסי

      1. כול הכבוד מבין היטב את ההרגשה   חיוך.

      2. הנני אחרי אוטם חריף בשריר הלב .

      3. ומאז השתתפתי ב 3 חצי מרתון .

      4. אני מתכנן את מרתון טבריה 2009.

      5. אפשר להתיעץ עימך ????.

       

      בתודה

       

      תודה. כן בהחלט אתה יכול להתייעץ.

      תתקשר ל ymelman@haaretz.co.il

       

        25/4/09 23:30:

      צטט: עו"ד בן-צוק 2009-04-25 23:02:26


      אחד הפוסטים הטובים שקראתי כאן בקפה!

      כתיבה מעולה וקולחת, כל ק"מ חשבתי "הינה הוא נופל"....

       

      ש א פ ו  !

       

       

      תודה ספיר. לא נופלים כל כך מהר....
        25/4/09 23:29:

      צטט: שושי פולטין 2009-04-25 22:43:02

      כל הכבוד, אין דבר העומד בפני הרצון!

       

      תודה שושי. את צודקת.

        25/4/09 23:29:

      צטט: jessielove 2009-04-25 21:51:08


      כל הכבוד, אני גאה בך יוסי.

       

      טובה תודה.

        25/4/09 23:27:

      צטט: ליאת z 2009-04-25 21:25:24


      איש אמיץ וגיבור. לא פחות

      ליאת תודה. ממש תודה על המילים החמות.

        25/4/09 23:27:

      יוסי כל הכבוד.

      במרתון הגוף נעתר לראש ולא ללב.

        25/4/09 23:03:

      היי יוסי

      1. כול הכבוד מבין היטב את ההרגשה   חיוך.

      2. הנני אחרי אוטם חריף בשריר הלב .

      3. ומאז השתתפתי ב 3 חצי מרתון .

      4. אני מתכנן את מרתון טבריה 2009.

      5. אפשר להתיעץ עימך ????.

       

      בתודה

        25/4/09 23:02:


      אחד הפוסטים הטובים שקראתי כאן בקפה!

      כתיבה מעולה וקולחת, כל ק"מ חשבתי "הינה הוא נופל"....

       

      ש א פ ו  !

        25/4/09 22:43:

      כל הכבוד, אין דבר העומד בפני הרצון!

        25/4/09 21:51:

      כל הכבוד, אני גאה בך יוסי.
        25/4/09 21:25:

      איש אמיץ וגיבור. לא פחות
        25/4/09 21:07:

      צטט: אשררביבי 2009-04-25 20:00:49


      מרתק!!!

      שאפו מכל הלב. שמור על עצמך.

       

       


      תודה מכל הלב.
        25/4/09 21:06:

      צטט: qpro 2009-04-25 16:48:34

      יוסי שלום,

       

      אין ספק, הישג מרשים. כשיבתי ולגמתי קפה בפארק המדע ברחובות אחרי שכבר שחררתי את השרירים מריצת ה 10K, חשבתי לעצמי אם אתה עדיין שם - רץ. גם רחובותי כמוני יכול להנות מריצה ברחובות תל אביב - אני חותם על כל מילה (עד אמצע בן יהודה שם חתכנו אל החוף). זו היתה אולי הריצה המהנה בחיי (טוב, אין יותר מידי קילומטראז' על הנעליים שלי). רצתי עם חבר מגרמניה, וזה הוסיף עוד אלמנט להנאה. 

      נו אולי פעם אעזור קצת אומץ, ואנסה להתמודד עם מרחק יותר גדול.

       

      ישר כוח,

       

      ע.

      תודה. הגיע הזמן שתלך על המרתון, אך בהדרגה. צעד אחר צעד. ק,מ אחר ק"מ.

        25/4/09 20:00:


      מרתק!!!

      שאפו מכל הלב. שמור על עצמך.

        25/4/09 16:48:

      יוסי שלום,

       

      אין ספק, הישג מרשים. כשיבתי ולגמתי קפה בפארק המדע ברחובות אחרי שכבר שחררתי את השרירים מריצת ה 10K, חשבתי לעצמי אם אתה עדיין שם - רץ. גם רחובותי כמוני יכול להנות מריצה ברחובות תל אביב - אני חותם על כל מילה (עד אמצע בן יהודה שם חתכנו אל החוף). זו היתה אולי הריצה המהנה בחיי (טוב, אין יותר מידי קילומטראז' על הנעליים שלי). רצתי עם חבר מגרמניה, וזה הוסיף עוד אלמנט להנאה. 

      נו אולי פעם אעזור קצת אומץ, ואנסה להתמודד עם מרחק יותר גדול.

       

      ישר כוח,

       

      ע.

        25/4/09 16:28:

      צטט: randuly 2009-04-25 15:54:23


      וואוו, על עצם הריצה, וגם על התיאור של מה שעובר עליך בעיצומה..

       

      תודה.

        25/4/09 15:54:

      וואוו, על עצם הריצה, וגם על התיאור של מה שעובר עליך בעיצומה..
        25/4/09 15:52:

      ...אין לי מילים.

      (ולצערי רק* אחד!)

      וואוו!!!

        25/4/09 15:47:

      צטט: מרב1970 2009-04-25 15:40:34

      יוסי - כל הכבוד!!!

      מרגש לקרוא את הדברים שכתבת.

      משמח לקרוא שחזרת לבריאותך ולכושרך הגופני.

      ...רק לסקרנות - מה היעד הבא אחרי 42.195 ק"מ?......
      כמו שאומרים - השמיים הם הגבול, ובצדק כנראה...

       

      מרב

      תודה. אין לי משימה חדשה. רק להמשיך. אני מקווה שתוך שנה אצליח לסיים טריאתלון אירונמן איש ברזל. עשיתי כבר 4 כאלה.אחרון שבהם לפנ י ארבע או חמש שנים.

        25/4/09 15:40:

      יוסי - כל הכבוד!!!

      מרגש לקרוא את הדברים שכתבת.

      משמח לקרוא שחזרת לבריאותך ולכושרך הגופני.

      ...רק לסקרנות - מה היעד הבא אחרי 42.195 ק"מ?......
      כמו שאומרים - השמיים הם הגבול, ובצדק כנראה...

      ארכיון

      פרופיל

      yossi melman
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין