אבא יהודה בקצה זקנו של הרצל מנרגל

לצפייה במסך מלא

אבא יהודה בקצה זקנו של הרצל מנרגל

‎48

ספרים

116 תגובות יום שבת, 25/4/09, 19:56

אבא יהודה בקצה זקָנו של הרצל מְנַרְגֵל

[לזיכרו של יהודה גיאת, שהיה לי אב מאמֵץ]

עין כרם, הלא היא בית הכרם המקראית, כפר מלבלב שנחל שׂורֵק החל את דרכו בו בימים קדומים. קיץ 1983. חום כבד מתפשט כבר עם שחר, ודומה שהאדמה פולטת הבל פיה בעננות קטנות, סמויות מן העין. פעמוני המנזר הפרנציסקני על שם יוחנן, הניצב במרכז הכפר, מְדַנְדְנִים בחלוף כל שעה. כאן, בתחתית המדרון הדרומי של הר הרצל, בקצה זקָנו של בנימין-זאב, באזור הנקרא ואדי התימנים, יושב ומְנַרְגֵל. שמש חיוורת מפציעה ויער בהישג-יד. יהודה גיאת יושב בחצר עם נָאדְרָה [אורה] אשתו, אחרי תפילת שחרית. ידו האחת אוחזת עכשיו בפִיַית הנרגילה והשנייה מגרשת זבובים. יהודה ז"ל ואורה, תיבדל לחיים ארוכים, היו לי למשפחה מאמצת - הם, בניהם, בנותיהם, גיסים וגיסות, נכדים ונכדות, מאז דרכו רגלַי לראשונה בכפר, ב-1978.

לא מדבֵּר כמעט, יהודה. קברו תינוק בחול, הוא ואורה, בדרך מתימן. וכשהגיעו לכאן, אחת הילדות שחלתה היתה מכוסה בסדין שחור. לא תכריך קבורה. בתימן נהגו לעטוף את המתים בסדין לבן. בשדה התעופה, לאחר נחיתת מרבד הקסמים, פירשו לא נכון או נהגו בזדון, במכוּוָן. אולי נחטפה הילדה ונמסרה לאימוץ. לך תדע. לאלוהים פתרונים. האם זה היה סוד שתיקתו? לא יודע. אולי אלה לקחי הזמן הנגרר, חוכמת חיים מצטברת של שנים על גבי שנים ארוכות שהפכה אותו לקוהלת שתקן. כך או כך, זמן רב עבר עד שלמדתי, בהדרגה, לקרוא את שפת גופו, מחוות ורמזים. וכשדיבר סוף-סוף, המשפטים הספורים שפיו ירה היו קצובים, חתוכים, מפולפלים כמו חווייג' בקפה מהביל.

פעם שאלתי אותו מה הוא חושב על הדברים הנאמרים בטלוויזיה. הוא הרי יושב ושותק ובוהה במסך כמו אין שום הבדל בין כל הדברנים. אותו ערב הושיט לי פתאום, בפעם הראשונה, את פִּיַית הנרגילה, מחווה של קירבה, ומרוב תדהמה נחנקתי כמעט. סוללה של פוליטיקאים הופיעה על המסך שלפנינו [תשדירי בחירות, אם אינני טועה], וכולם מדברים גבוהה-גבוהה, דברי מליצה ורהב, איש-איש ממרום מושבו, מזווית הראייה הנשקפת ממנה. וכולם, בזה אחר זה, כמו להכעיס, עושים שימוש חוזר ונשנה בגוף ראשון רבים. "כולם אותו דבר," ענה. "מי שאומר כל הזמן 'אנחנו' במקום 'אני' זה רק בנאדם שיש לו תולעים." כך, חד וחלק, הכניס את כולם לשק אחד והשליך לכל הרוחות.

ולפעמים סיפר קצת. סיפורים מתימן הרחוקה. שם היה רוקם ואפילו העסיק אצלו כמה נשים. אצלנו בתימן היה צדק, אמר פעם. מעולם לא התלונן על קיפוח עדתי או משאלת-לב שלא קרמה עור וגידים וּבָשָׂר שָׂמֵחַ שרוּחַ אלוהַ מפעמת בו. אבָל מְשָׁלִים היו באמתחתו, לקוחים מן העבר, מתימן. פעם סיפר על יהודי עני שהגיע לפת לחם ולווה סכום כסף ממוסלמי עשיר. כשהגיע מועד פדיון החוב, לא היה ליהודי העני כסף להחזיר. בא אצלו המוסלמי העשיר וראה אותו חולב את העֵז היחידה שנותרה לו ליד פתח הביקתה הדלה. תפס העשיר את העֵז ושחט אותה לנגד עיניו. השמועה עשתה לה כנפיים וכשהגיעה לאוזניו של מוכתר הכפר, רתח הוא מזעם. ציווה להביא לפניו את היהודי והמוסלמי והורה להם להתחלף בבתים. כך זכה העני ברכושו של העשיר, וזה ירד למדרגת אביון. ללמדךָ שלא שוחטים לבנאדם את העֵז האחרונה שלו. צֶדֶק.

אבל עכשיו השמש מתרוממת אט-אט וזורחת לו פה. עולה ובאה ממזרח, מירושלים העיר. אורה מקוששת עצים ומדליקה מדורה קטנה. חולבת את העיזים. מאכילה את התרנגולות. מכינה את הנרגילות ליום חדש. יהודה קורא הרבה בספר הספרים. עולה בשבתות לבית-הכנסת התימני הקטן שבמרכז הכפר, "משכן יעקב". לפעמים נלוויתי אליו ותמיד-תמיד נתקל ראשי במשקוף הנמוך. כשחזר מבית-הכנסת, היה ממשיך אל היער. פעם ארבתי לו בסיבוב, ואותת לי להתלוות אליו. נכנסנו ליער, שם התיישבנו בין העצים, לא לפני שבנה סביבנו מעגל של אבנים קטנות. היתה רוח קרירה ויהודה שתק. שעתיים תמימות שתק. ותלה מבטו ברכס ההר שממול. אינני יודע אם היתה זו הארץ המובטחת עליה חלם, אם עיניו נכספו עדיין לרגלֵי המְבַשֵׂר, אם כרה אוזן למרכבת אש דוהרת, אם תָּרוּ עיניו אחַר קשת בענן.

חזרתי לכאן כעבור חמש שנות היעדרות ומצאתי אותו שוב, יושב ומְנַרְגֵל בתחתית המדרון הדרומי של הר הקרוי על שמו של חוזה. לרגלֵי בנימין-זאב. בקצה זקָנו ממש.

דרג את התוכן: