אפשר אולי לומר שהכרתי אותה במותה, גם אם הדבר ישמע מוזר. אני הייתי בעצם הראשון שהגיע אליה לאחר הפיצוץ. הגעתי אל כולם, כל אלו ששכבו שם בתחנה, אבל אליה התכופפתי, אליה דיברתי. אולי היה משהו בעיניה שגרם לי לפנות דווקא אליה, למרות שהן כבר היו מתות, העיניים.

אני מביא כאן קטע מתוך סיפור אוטוביוגרפי שהתחלתי לכתוב יומיים לאחר אותו פיגוע והצלחתי לסיים אותו רק כחצי שנה לאחר מכן. שם הסיפור- "כאן ועכשיו":

 

 

 

מוות

אנו מחכים ברמזור האדום לפנות שמאלה. את שואלת אותי לפשרו של שלט פרסומי רחב ממדים הנמצא מולנו ובו מופיע לכל אורכו הדגל האמריקאי. הפיצוץ נשמע חזק מאחור. זגוגיות של רכבים, הנמצאים כעת במקום בו היינו כמה שניות לפני כן, מתרסקות לרסיסים, וחתיכות מהמטען פוגעות בעוצמה ביושבים בתוכם.
הרמזור מתחלף לירוק ואני פונה אל תוך הצומת, מכוח המומנטום, ומבין סופית מה ארע רק כאשר אני מבחין מלפני באדם הכושל בצעדיו, עד שנופל, כאילו ומופיע בהצגה פרטית היישר אל מול עיני המשתאות. 
צעקות נשמעות מכל עבר. אני צועק לך, שהיה פיגוע, ושואל אם את בסדר. את מנידה בראשך לחיוב.
אני עוצר את הרכב בעלייה לכביש המהיר, אומר לך להישאר ולא לצאת, ולפני שאת מספיקה להגיב- אני יוצא במהירות החוצה.
אמרת לי, שאם חושבים מספיק על משהו- הרי שהוא עתיד להתגשם, משום שמחשבה היא אנרגיה וכל אנרגיה שואפת לממש את הפוטנציאל שבה.
תמיד חשבתי על המוות. פעמיים שמעתי או ראיתי מרחוק את הדיו, אך תמיד ביקשתי להיות נוכח במקום בו הוא מכה, ולו לפחות פעם אחת. תמיד השתוקקתי לראות אותו נעמד לו במלוא הדרו אל מול עיניי העירומות.
אני עובר בריצה, בחור היושב על המדרכה ומכנסיו מופשלות. רואה, שפציעתו שטחית וכי לידו מישהו המטפל בו, וממשיך לרוץ הלאה. מבלי לחשוב על מה שיבוא ומבלי להיזכר במה שהיה.
מגיע אל תחנת האוטובוס. כולם שוכבים. אף נפש לא זזה. רחוק יותר שוכב חייל פצוע. מישהו לידו שואל בצעקה למי יש טלפון נייד. רץ אליהם כאחוז תזזית. החייל בהכרה ואומר לי בשקט את המספר, שביקש לחייג. אישה עונה לי, כנראה אמו, ואני מוסר לו את הטלפון ואז מסתובב בחזרה אל התחנה.

זהו המוות. זוהי נשימתו, זהו מבטו, זהו ריחו, זוהי נשמתו.
אף אחד אחר עדיין לא הגיע אל התחנה, ואני ניצב מולו לבדי, וחוזה בו באותן עיניים עירומות, שלפנים כה השתוקקו אליו וכעת לא עוד.
אישה שוכבת על גבה ועיניה עצומות. מניח שתי אצבעות על צווארה, אך הכל דומם. לידה שרועה על בטנה חיילת צעירה.
   
יופי

את אינך מגיבה לצעקותיי. את כבר אינך כאן או עכשיו. נערה צעירה וממושקפת קרבה ואומרת לי, כי היא פאראמדיקית בהכשרתה. היא טוענת, כי אינה יכולה לטפל ללא כפפות וקוראת לי, שלא לגעת בך מאותה הסיבה. פעם, לפני שנים, החייאתי אדם בנשימת פי, אבל כעת אני בוחר להקשיב לה ורק ממשיך לקרוא לך.
לבסוף מבקשת ממני אותה נערה ממושקפת, כי אסובב את פנייך כלפי מעלה, ואני עושה זאת. עינייך פקוחות מעט ודם נוזל מאפך.
אני מביט אל תוך עינייך. 
כיצד יכול המוות להיות כה יפה ומשתק כמו עיניים אלו?
איני יודע מי היית בחייך. איני יודע האם הגשמת את כל מה שרצית להגשים. איני יודע האם פעם באמת אהבת מישהו והאם באמת היית נאהבת. האם היית באמת מה שרצית להיות או שהיית מה שאחרים רצו, שתהיי?

כאשר תביטו אל הים, הרי שתראו בו את עצמכם. משום שהים, כמו מראת בדולח אינסופית, טומן בחובו את השתקפותכם. ובדיוק כמו שתשמעו בשקט של בית הקברות, כך תראו בים את מחשבותיכם ואת סודותיכם, את ציפיותיכם ואת חלומותיכם, את הפחדים שלכם ואת אומץ ליבכם.
בעינייך היפות כבר איני רואה את הים שלי. רק את אותה ציפור בר הנודדת לכיוונו, כמו זאת שראינו היום לפני שעת השקיעה. 

(מתוך-  כאן ועכשיו)

 

 

 

שמה של החיילת המתוארת בקטע זה הנו אנג`לינה שחירוב. כל זה קרה בערב נר שביעי של חנוכה שהיה גם ליל חג המולד. מאז עברו כבר יותר משלוש שנים.

אף אחד אפילו לא אישר בפניי כי אותה חיילת אליה ניגשתי היא אכן רב"ט אנג`לינה שחירוב ז"ל. באותו פיגוע נהרגו שתי חיילות נוספות. 

אבל אני מניח זאת לפי הדמיון בין זכרון פניה שנצרב בי ותמונתה בעתון או באתרי זכרון.  

לפני כמה חודשים, לקראת יום השנה השלישי למותה, הרהרתי באפשרות לאתר את משפחתה, לפגוש אולי את הוריה. לשוחח עמם. אולי להראות להם את מה שכתבתי על בתם. לאחר מכן הנחתי לרעיון.

כעת, ביום הזיכרון, שוב עולה בי מחדש הרצון לפגוש את משפחתה ולשמוע מהם על חייה של ילדתם, אותה יצא לי לצערי לפגוש שניות מעטות לאחר שנשמתה נפרדה מגופה, כך סתם בפתאומיות, בשעת ערב קרירה, בתחנת אוטובוס מתחת לכביש המהיר.

 

http://www.pmo.gov.il/nr/exeres/5374E91D-267B-4F02-9A25-EAE3F598EDEC