הנערה איחרה. ברבע ל-7 כבר הייתי ברחבה שלפני קולנוע "מוגרבי". חולצתי הלבנה, המגוהצת, נעליי השחורות המצוחצחות מתחת למכנסי החקי הקצרים שלי, בלוריתי הסוררת בדרך כלל מסורקת למופת בעזרת ברילנטין , רק נערה חסרה לי כדי להיכנס להצגה הראשונה של "הארור". שלומ'קה הארוך אמר שהיא תגיע ב-7 , ושהיא דייקנית.  עשר דקות אחרי 7 היה נדמה לי שאני רואה אותה מתקרבת בניחותא, כאילו לא עמדתי וחיכיתי לה שעות! טוב, לא שעות, אבל המון זמן! מה לעזאזל היא חושבת, שלחבר אצ"ל אין עוד דברים לעשות בחיים אלא להתייבש כאן, מול קולנוע "מוגרבי"?

פרשתי את עיתון "הבוקר" שהיה מקופל מתחת לבית שחיי, לח מזיעה, והשמתי עצמי קורא בעניין את המדור הכלכלי על מחירי תפוחי הזהב . נתתי לה להתקרב כשאני שקוע כולי בעיתון, עד ששמעתי את השאלה המוסכמת:"סלח לי, איפה זה רחוב טבריה?". רק אז הרמתי את ראשי מהעיתון לענות לאותה ילדונת בת 15, שאמורה למסור לי את פרטי הכינוס הדחוף של הקבוצה שלי, אלא שכנראה חלה כאן טעות. הצעירה שעמדה לפניי נראתה לפחות בת 18! צמות בצבע דבש כרוכות לראשה ככתר, עיניים ירקרקות קנטרניות, חזה שמילא היטב את חולצתה הסרוגה, הלבנה. "רררחוב טבריה?", גמגמתי. "זה ממש ליד רחוב גאולה", דקלמתי כמוסכם.

חיכיתי למשפט הבא שיכלול את ההודעה הסודית של המפקד שלי היכן ומתי יהיה הכינוס, אך הנערה לא אמרה דבר, רק חייכה אלי חיוך אלכסוני שגילה שתי גומות חן משגעות. משהו לא בסדר כאן! היא לא אמורה לשהות רגע יותר מהדרוש! מדוע היא משתהה? תיכף נעורר את חשדו של השוטר הבריטי המסייר כאן! הדקות הבאות היו מוזרות עוד יותר. היא התקרבה אלי באותו חיוך אלכסוני, שילבה את זרועה בזרועי, והחלה לפסוע אתי מעדנות על המדרכה. כה קרובה הייתה שיכולתי להריח את ריחה, ריח תפוחי זהב שזה עתה נקטפו מהעץ.

"שששש", אמרה בקול נמוך. אתה לא רואה שהשוטר שם לב אלינו? תתנהג כאילו אנחנו מכירים.".

 ואמנם בזווית עיני ראיתי את השוטר נועץ בנו מבטים. או שמא נעץ את מבטיו בה, קשה לדעת. למען האמת, קשה היה לא לנעוץ מבטים ביצור כל כך יפה. התל אביביות האלה, שמות בכיס את בנות המושבה שלי, שכולן עבות קרסוליים, עבות קול ועבות מותניים... בינתיים נהניתי לי מהמצב האינטימי, כשיפהפייה כזאת תלויה על זרועי לקנאת כל העוברים והשבים. פטפטתי אתה על דא ועל הא, והיא תלתה בי את עיניה הירקרקות הנפלאות בהתפעלות כאילו היא באמת נערתי. אין ספק, לשחק היא יודעת! לו רק הייתה שלי באמת... 

שקעתי בחלום מתוק שבו הצגתי אותה לפני הורי כבחירת לבי לנצח נצחים, כשהם משתאים אל נוכח טוב טעמי...."תבוא מחר ב-5 לסוף הפרדס של אייזנברג ברחובות", שמעתי לפתע את בחירת לבי ללא ידיעתה, אומרת ביבושת, כשהיא מניעה בכתר צמותיה לשלום ומתרחקת ממני. מתרחקת ממני! היש אכזריות גדולה מזו? רגע, חכי, מה שמך? מנין את? האם אפשר...?  אך כל השאלות האלה נשאלו רק במוחי הדומם. עברתי על פני השוטר הבריטי כשאני שורק בעליזות מעושה, כמי שאהובתו רק הלכה לרגע, ותיכף תשוב, אך בראשי התנגן ללא הרף השיר "הוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה.....". מעולם לא חשבתי ששיר זה אכזרי כל כך, עד היום... 

וכאילו להכעיס אף אחד מחבריי לקבוצה לא ידע מי העבירה לי את הקשר. תיארתי אותה לפרטי פרטים, אך איש לא הכיר אותה. "בטח חדשה באצ"ל", הפטיר רוביק השמן, שמכיר את כל הבנות. "מה קרה לך, התאהבת?", לגלג. "לא, מה פתאום", הכחשתי נמרצות . "סתם מעניין אותי מי החוצפנית שהעזה לאחר לי ולייבש אותי עשרים דקות מול מוגרבי!". גם בדרך לרחובות לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. די מוזר בהתחשב במוניטין הקליל שיצא לי בקבוצה. "אוהב ועוזב", כך כינו אותי, ולא בלי צדק.

נכנסתי לפרדס של אייזנברג בשעת הדמדומים. ריחם המשכר של תפוחי הזהב היכה בנחיריי והזכיר לי את ריחה. בפאתי הפרדס הבחנתי בדמויות כהות, יושבות שפופות בין העצים. "שימו לב", אמר אלי, המפקד שלי. "אנחנו מתכננים פעולה של הנחת חומר נפץ במסילת הרכבת הבריטית מרחובות לבאר יעקב. אני אבחר עכשיו שניים, בחור ובחורה, שיסיירו מחר לאורך המסילה, ויאספו נתונים על החיילים הבריטיים השומרים שם – כמה, באיזה מרחק אחד מהשני, וכו. אתם כבר יודעים מה צריך לברר בסיטואציות האלה. מיותר לציין שהשניים צריכים להתנהג כזוג אוהבים המטייל להנאתו לאורך המסילה ולהשתדל להיות אמינים כדי לא לעורר חשד." כאן השתררה שתיקה קצרה. 

 אלי הסתכל ישר עלי. לא חיכיתי. "אני מוכן!", אמרתי כהרגלי, עוד לפני שפנה אלי. "מצוין!", שיבח אותי אלי וליטף את שפמו השחור. "בת זוגך תהיה מי שכינויה אביבה. אני לא בטוח שאתה מכיר אותה, כי היא חדשה אצלנו, אך שני אחיה הגדולים הוכיחו את עצמם כבר רבות בארגון, ואני בטוח שהיא לא נופלת מהם.". 

 הבוקר עלה, ואני התגלחתי בתשומת לב מעל הרגיל, כשאני שופך על עצמי כמות מרובה של "אפטר שייב". אחרי הכול, אם אני הולך להיות חצי מזוג אוהבים, צריך לשחק את המשחק כמו שצריך. צעדתי לעבר המסילה. שמש רותחת קפחה על ראשי, שמש שהייתה אמורה להתלוות אלי למרחק הליכה של כ-4 קילומטר מסילת ברזל... 

מרחוק הבחנתי ב"בת זוגי אביבה" שהגיעה בדיוק נמרץ בשעה היעודה. הסימנים התאימו. שמלה ירוקה, נעליים חומות, עיתון "דבר" בידה השמאלית. כשהתקרבה, שקע בי לבי באכזבה. איך אפשר לפסוע קילומטרים בטיול אוהבים עם כזאת מכוערת? אני כבר אתפוס את אלי בהזדמנות ואראה לו מה זה להתעלל בי! אביבה האטה את צעדה מולי. היא נראתה בדיוק כמו בת מהמושבה שלי: מותניים עבות, קרסוליים עבים, צוואר עבה...."סליחה", פנתה אלי בקול עבה, כצפוי. "הרכבת לבאר יעקב יצאה כבר?". נאנחתי בתסכול. כן, זה משפט הפתיחה המוסכם. דקלמתי את התשובה ששיננתי - "עדיין לא",  וקיללתי את מזלי הביש לצאת דווקא אתה לטיול אוהבים ארוך לאורך המסילה... 

אך תגובתה הפתיעה אותי. היא התיישבה על הספסל באנחת הקלה, מניחה את החבילות שלה לצדה. רגע, מה פתאום חבילות? "מרים!", היא צרחה מיד לאחר מכן אל מעבר לכתפי. "עוד יש זמן. בואי תשבי לנוח אתי!". הסתובבתי לאחור. אישה קשישה עבת מותניים עוד יותר שירכה את דרכה לעבר הספסל ובידיה סלים. מה לכל השדים קורה כאן? הבטתי בכיוון ההפוך, ושם, באיחור של עשרים דקות תמימות, התקרבה לעברי דמות דקת מותניים עם צמות בצבע הדבש עוטרות את ראשה ככתר, שמלה ירוקה, נעליים חומות, ועיתון "דבר" בידה השמאלית... 

*מבוסס בחופשיות על סיפור אמיתי מתקופת המחתרת שלפני קום המדינה

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)