פורים. כיתה ה' בבית הספר "עצמאות".

אמא רחל חיפשה אותי לאינדיאני עם מסקרה בעיניים, סומק בלחיים ושיער גולש ארוך ארוך. אני חושב שבשלב הזה פחות או יותר היא התחילה להרגיש שלהיות אמא צעירה (כולה 28) לשלושה בנים זה יותר מדי...

ןאיפה נכנסת פה האהבה של ילד בן עשר?

מלכה.

לא, לא התואר העליון לנשות בית המלוכה אלא פשוט מלכה צוציאשווילי (מקווה שלא טעיתי בשווילי). ילדה יפה שבין חשבון לחיבור פירקה לי את הלב לשברים לא רציונלים.

1700 מטרים היה המרחק מהבית שלי לשלה.

גרנו אז בבנייני עמידר אפורים שעבדו יופי כמו חומר הדברה לאינטימיות. כולם הכירו את כולם, דיברו על כולם ועטפו את כולם בשמיכה של תמיכה, שיתוף ומחוייבות כמעט גטואית.

בעצם... היה בזה משהו יפה.

אולי התשובה הכי ארצית לצוענים הוירטואלים ולנאות המדבר הגלובאלים.

הצטרכתי לחודשים ארוכים כדי לאזור אומץ ולצעוד 3400 צעדים + קומה וחצי בחדר מדרגות צר עד לדלתה של מלכתי. כשנפתחה הדלת (דפקתי, לא צילצלתי :-)

עמדה מולי דודה ציציאשווילי בחלוק בית שקוף, טיים מסריחה ביד ורולים מפלסטיק בשיער.

"מי אתה? "

רוני

"מחפש את מלכה?"

כן

"היא לא בבית"

אוי...

נגררתי הביתה וכתבתי שיר:

"ליבי הדועך אט אט

מחפש את אהובתי שתבוא בלאט

אך אהובתי לא בא לא בלאט ולא ברון

ורק אני נותרתי ובליבי היגון."

אלה היו המילים (אחת לאחת) של ילד מאוהב בן עשר בשנות השבעים בשכונת עמידר בקרית אתא.