די חדש אצלי, כל נוהג שתיית האלכוהול הזה. אך לפני שנים בודדות, עת אני והלשעבר היינו רבים מדי ערב, היה זה נושא ויכוח די מרכזי. "למה את אף פעם לא שותה איתי?", היה מטיח בי, כאחד מאלף האשמות שהטחנו אחד בפני השני, והתגובות נעו בין "יש בזה המון קלוריות", לבין "אני שונאת אותך, תמות". היו אלה הפרידות המרובות והרצון להדחיק שגילו בפני את היין האדום ואחיו הלבן, שהפכו לכוס התה שלי.

בנעוריי לא נזקקתי למשקה. יש שיאמרו שהייתי משוגעת אף ללא, ולעתים נדמיתי שיכורה ומטופשת רק כי אני מטופשת, ואת העכבות הותרתי מאחור לא בשל איזון זה או אחר של נוזל בשם, אלא בשל חוסר בושה בסיסי.

הבנתי שמשהו לא בסדר בסדר. פסח, כלומר. אחי הגדול ביקש למזוג לי יין, ואני אמרתי "אה לא, תודה, אני לא שותה אם אין גברים בסביבה". הוא כמעט נחנק מהחרוסת, והביט בי במבט אח-גדולי, ואני נותרתי עם הקושיה הקשה מכולם - מה נשתנה?

פאוז. פלאשבק. יולי. אני יושבת בחדר, מחכה לבחור שאמור להגיע. הוא קבע איתי בתשע. ככה, מהלחץ, אני מוזגת לעצמי שוט של וודקה. ועוד שוט של וודקה. וכבר תשע, אבל הוא מאחר. ואני מוצאת את עצמי יושבת מול 'חשופים', עם מבט חלול וחיוך נבוב. עד שהוא הגיע כבר פתחתי את היין, שקיבלתי ליום הולדת, ונאלצתי לחכות איתו כמה חודשים, כי אני לא שותה כשאין גברים בסביבה. דווקא היה יין טוב.

בוודקה, על כל פנים, אני לא נוגעת יותר. בחיי. לא כמו שבדוסון קריק אמרו פעם ברגע של האנג אובר מזעזע. אלא כי זה השטן. זה גורם לי ללכת אחרי בחורים במועדונים במבט נואש, ולהקיא בכל מיני מקומות משונים בארץ (המלצה: אין לטייל בצפון בוקר אחרי לילה של שתיית וודקה). ושתדעו, אני לא מהמקיאים. למעשה, במשך 15 שנים לא הקאתי כלל וכלל, עד שהגיעה הוודקה, וסיפקה לי שלושה האנג אוברים שראויים להיחקק ברשימת ההאנג אוברים של העשור.

אבל שורש הבעיה לא נעוץ בהקאות. גם לא בכמויות. אלוהים בירך אותי בעבודה כל כך לא מכניסה, שאלכוהול נחשב לגמרי למותרות. זו העובדה שיש דברים שאני לא יכולה לעשות בלי לשתות לפניהם שמטרידה אותי. האומץ שהיה לי פעם נגוז והוא צץ רק בליווי משקה. השבוע כשרקדתי על בר במסיבת גייז נטולת השפעת אלכוהול ממש הופתעתי. פתאום נזכרתי שבעצם זה לא האלכוהול שגורם לי לעשות דברים מטופשים, אלא אני עצמי, ונשמתי לרווחה. אבל אז יצאתי לדייט ראשון, וגמעתי שתי כוסות יין אדום, כמות מספקת להפוך אותי לנימוחה ונוחה. בחזרה הגנרלית לקראת הדייט, בה אני מריצה בראש דברים שמותר להגיד ודברים שאסור להגיד, ידעתי שעובדת הבלוג היא סוד כמוס שרק מי שממש יתאמץ ויגגל אותי יוכל לגלות.

שתי כוסות יין אחר כך דיברתי על פוסטים בקלילות, כשהנערה הרציונלית שבפנים זועקת "שקט!", בעוד הנערה המבושמת שבחוץ זועקת "בלוג!". עד כה, למעשה, לא נגרם נזק כל כך חמור. רק כל מיני "רק שתדע שאני בלה בלה בלה בלה בלה" שזוכים לתגובת "כן, אני יודע, קראתי בבלוג".

בפעם הבאה, רק דיאט קולה.

לרוויה,

מעין

mayan.rodeh@gmail.com