אתמול בערב הוזמנו על ידי חבר שלנו שחר, לערב זימה קולינרי מאלה שאחר כך מדברים עליהם שנים. הערב הכיל רגעים רבים, בהם המבינים התמוגגו מגאונות הרעיון של גלגול סשימי לוקוס מעמקים דווקא בשמן זית מאומברייה, שיהווה עבורו קרם הגנה מפני תוקפנותה האכזרית של הסוייה היפאנית, ויגרום - על ידי מהלך תחמנות איטלקי מבריק - לטעם הסוייה להחליק על פני בשרו העדין של הדג, במקום לחדור לתוכו כמו חרב שעושה בו חראקירי. והפחות מבינים אמרו סססאמק זה ממש טעים הדבר הזה.
הערב לווה בשניים עשר (עד כמה שאני זוכר) בקבוקי יין שונים מחבל בורגון בצרפת ובהרצאת מזיגה מתמשכת של איש אחד גאון שנקרא תומר, שסיפר לנו את כל סיפוריי היין האלה, והיה עדין נפש ואצילי למרות החיכים החצציים שלנו שאיבדו כל יכולת להבין גאונות מהי בעקבות עשרות מנות שווארמה ודיאט קולה בעמידה אצל שמש בז'בוטינסקי רמת גן.
אני זוכר מעט מאוד ממה שהוא לימד. המשפט הראשון שלו היה משהו בסגנון – "בסך הכל מדובר במדרון אחד באורך 70 ק"מ שמייצר כ 1400 סוגי יינות מהטובים בעולם, שנחלקים בגדול לרמות כמו וילאז', פרמייר קרו וגראנד קרו..." משהו כזה, וזהו.
מאותו רגע בערך התחיל תהליך של אובדן חושים מתמשך, מלווה בכאב ראש שהלך והתעצם ובתחושת צרבת מהקשות שהיו לי. נאבקתי בארוחה הזאת כמו רץ מרתון שייצא לתחרות בלי לשתות מים. מנה אחרי מנה הגיעו, מהטעימות שהוכנו פה, ואני רק הייתי שקוע בתחושת החור המבעבע שהחלה להיווצר במרכז הושת שלי וברחמים עצמיים איומים.
"כן, כן" אמרתי לו, "אני בהחלט מרגיש פה ריח של אדמה ביין הזה." והאדמה היחידה שהרחתי הייתה של הקבר שלי, אותו כריתי שם במו ידי. המסקנה שלי פשוטה – ככל שאנחנו לומדים לאמן את החיך שלנו להעריך טעמים, ככה מערכת העיכול שלנו מאבדת את היכולת להתמודד איתם.
לפני חמש שנים הייתי עומד בערב הזה כמו גדול ואפילו נוהג הביתה לבד אחר כך. לפני עשר הייתי כנראה שותה את רוב הבקבוקים שם לבדי. אבל החיך, עדינות החיך, דווקא עכשיו היא מופיעה? כשכל מה שהבטן מסוגלת אליו זה תה?
הגיע בוקר. בגוף שלי מתחולל ממש ברגע זה קרב ענקים בין עשרות שנות מחקר תרופתי אמריקני וגרמני, ובין מאות שנות ייננות צרפתית מבורגון. התוצאה כרגע 7:0 לצרפתים. אולי 8, אני לא בטוח, הכל קצת מטושטש. |