איך העזת לצאת מהבית עם החגורה הזאת...?!"
בזמן ששרית- מדריכת הפיתוי הסקסית שלי, ישבה לבד בבית קפה בעזריאלי, בחור צעיר וחביב ניגש אליה ושאל אותה בקול מהוסס: "תגידי, יש לי שאלה אליך...איך העזת לצאת מהבית עם החגורה הזאת...?!". אחרי ההלם הראשוני, שרית התפוצצה מצחוק, ושאלה את הבחור החביב לאיזה בית ספר לפיתוי הוא שייך. התברר שעזריאלי הוא מקום שופע פיקאפיסטים בפוטנציה, מפוצץ בתלמידים של החברות לפיתוי והצלחה עם המין השני, חברות שצצו בכל מקום כמו פטריות אחרי הגשם בעקבות הקרייז האמריקאי שהתחיל אי שם בשנות השמונים עם אנשים כמו רוס ג'פריס (שהמומחיות שלו היא "להפנט" נשים כדי שימשכו אליו), מיסטרי (שהשקיע את חייו בללמוד את אומנות הפיתוי, וכתב על זה ספר יותר מפורט מתוכניות של כור גרעיני), ועוד כמיליון סופרים שעלו על הרכבת של הפתרונות המהירים סטייל אמריקה- איך להתעשר ביומיים, איך להשכיב את טארה ריד, איך לכבוש את העולם בשלושה צעדים קלילים (חוק ראשון: "תיוולד מיליארדר"). אם תסתכלו היטב, תראו את הפיקאפיסטים האבודים מסתובבים ברחבי עזריאלי ללא מטרה ומבט מחפש, חלקם מנסים לאזור אומץ ולשאול מישהי את השעה (תוך שהם שוכחים להוריד את השעון), חלקם כבר ניגשים בביטחון לכל מי שנושמת. לפעמים אני עוצר ומסתכל סביב כדי לחפש אותם, תוהה על הסיבות שהביאו כל אחד מהם להוציא כסף על משהו שלכאורה טבוע בנו.
חוק הישראלי המצוי אני חייב להגיד שהגעתי די סקפטי. שמא בחור רגיש כמוני, בעל עקרונות ברזל וטבע רומנטי סכריני באמת הולך "ללמוד" את אומנות החיזור והאהבה? הרי מדובר במשהו שונה לגמרי מהיומיום, משהו שלא קשור לתיאוריות מונפצות ו"מטרות", משהו שתמיד היה בשבילי על גבול המיסטיות, מורם מהחומריות. דיברתי על זה בפוסט הראשון שלי- המיסטיפיקציה של האהבה, הפנטאזיות הנפלאות על הקשר העתידי, המחשבה שאני הבחור הרגיש, האינטליגנטי שנשים מחפשות ממילא. אבל כישראלי קלאסי, הלכתי על הקורס הזה מהסיבה החשובה וההגיונית מכולן: לאב אקדמי הציעו לי אותו בחינם, בלי התחייבויות, בלי עסקאות. ולדעתי, חוק ה- "אם נותנים בחינם- תיקח" מעוגן בחוקה (חוק הישראלי המצוי (תיקון מס' 2), התש"ל 1970)
שרית ורועי התיישבו מולי בקפה הלל. רועי, בן 27, גובה ממוצע וג'ל בשיער קצוץ. אחד הדברים ששמתי אליהם לב הוא המבט של שרית- מוטה קצת הצידה, נוקב עם חצי חיוך וניצוץ בעיניים, מתגרה, מפלרטט. הוא נראה לי קצת מוזר, כאילו היא התאמנה עליו, אבל אולי פשוט הכללתי את הסטריאוטיפים שלי על "בתי ספר להצלחה עם המין השני..." על המאמנים שעתידים לשנות את התפיסה שלי לגבי קשרים בין גברים לנשים. הסטריאוטיפים שלי רק התחזקו- הרי האנשים שישבו מולי היו בקטגוריה של "האנשים היפים", האנשים הפרופורציונאליים, שנראים טוב ובטוחים בעצמם, האנשים שכולנו חושבים שיש להם הכול והכול בא להם בקלות. (חוק שני להצלחה עם המין השני: "תהיה חתיך". חוק שלישי: "אל תהיה לא חתיך").
רק לא מניאק! הנה הדבר המפתיע יותר מכל: עיקר האימון בלאב אקדמי לא מכוון ל-"להשיג נשים". הרי הסטריאוטיפים של כל מי ששומע על בית ספר לפיתוי (כולל אותי עד לא מזמן) זועקים מייד "אל תהפוך למניאק!", "מה, ילמדו אותך לא להתקשר אחרי פגישה??", וכמובן ה- "רק תהיה עצמך!!" הנצחי, המוכר לנו מסרטי נעורים בו פוינדקסטר עם המבט המזוגג שוכב עם המעודדת הראשית. והנה הפרדוקס הגדול: הקורס הזה מלמד אותך... להיות עצמך.
הבא נתבונן ב"עצמנו" לרגע: המטרה של גברים רבים כשאנחנו מגיעים לדייט (ואני ביניהם עד לפני זמן לא רב) היא למצוא חן. אולי זה נובע מגיל צעיר או חוסר ניסיון, אולי מחוסר בהערכה עצמית, אבל בכל מקרה זאת בעיה נרחבת מאוד. האם אנחנו באמת עצמנו? האמת אנחנו מגיעים לדייט ומתנהגים באופן טבעי? האם אנחנו באים לפגוש מישהי במטרה לפגוש אותה, או במטרה לראות את ההשתקפות שלנו בעיניה? לרוב הייתי מגיע לדייטים מעמדת נחיתות לא מוסברת. לא הייתה סיבה לנחיתות הזאת, חוץ מאולי פגיעה רצינית בהערכה עצמית וחוסר ביטחון רציני בעבר (אהבות נכזבות, דחיות כואבות, ושאר תלאות החיים). הייתי מרגיש שאני צריך להוכיח את עצמי כל פעם מחדש, להצחיק, להיות חכם, שרמנטי, להקשיב תוך שאני בודק כל הזמן את התגובות שלה כלפי. ללא ספק לא התנהגתי "טבעי", והמושג הערטילאי הזה הלקוח היישר מהפסיכולוגיה בגרוש לא יוזכר יותר. רובנו אפילו לא שמים לב עד כמה ההצגה העצמית המוגזמת הזאת משתלטת על היחסים שלנו עם המין השני. אנחנו מרגישים ש"עצמנו" הוא לא מספיק מעניין כדי לגרום לרצון להכיר אותנו עוד. אנחנו מספרים שוב ושוב את סיפורי הודו, והדברים המיוחדים והמטורפים שעשינו בחיים, סיפורים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, רק כדי לראות תגובה אוהדת, לקבל הערכה עצמית חיצונית וחיזוק לייחוד שלנו. אנחנו כל כך מנסים לרצות ולמשוך, עד שקורה האפקט ההפוך.
על מה הבלוג הזה בכלל? למה אנחנו מנסים לרצות במקום להכיר?מה נשים רוצות, האם יש דבר כזה "לכבוש" והאם אנחנו רוצים את זה בכלל?ממה מורכב שינוי פנימי, מהם האמונות המעכבות אותנו, למה אנחנו נכשלים?מהו הניגוד בין התרבות הרומנטית הצבועה לבין המציאות?האם באמת יש טכניקות? (יש!! אבל...), משפטי פתיחה, הצקות, פלרטוט, הצגה עצמית... החוויות שלי מלימודי ה"שטח"- בארים, מועדונים, קניונים, אוטובוסים ורכבות, ועוד... כל מי שרוצה לחלוק איתי חוויה או דעה- מוזמן! |