ילדה בת 18 הולכת לטירונות. 

משהו בקרבה מבשר רעות.

היא מתקשרת הביתה לברר האם הכל בסדר. 

לא, משהו מאוד מאוד לא בסדר, היא מרגישה. "קרה משהו לסבא?

" היא נבהלת. "לא, לא" עונה אביה בצד השני ומוסיף: "סבא בסדר, אבל דוד שלמה..". 

היא  צוחקת ולא מצליחה להבין מה הוא אומר: "מה שלמה?..." 

שלמה, אח אמה, איתו גדלה בבית סבתה, נהרג. הבילבול היקשה על העיכול והילדה נסעה הביתה, אל שיבעה וחזרה לבסיס כיומיים לאחר מכן. 

טקס סיום טירונות. ספר תנ"כ, דגל ישראל ו...ילדה שחזרה משיבעה וצוחקת, צוחקת, צוחקת ומבטים תמהים, כמעט מבטי האשמה "לצאת הביתה רצית אה? נצלנית, אפילו את המוות מנצלת לשם אתנחתא". 

הם לא יודעים, שזו דרכה לצעוק אותו...  

*** י

יום הזיכרון 2008. 

ילד רגיש עומד בטקס בית הספר.  הוא מתקשה להיות שם, לא רוצה להיתפס בקלקלתו, אז הוא צוחק והוא מוציא החוצה, כי זה מפריע וזה בדיוק מה שרצה, לא להיות שם עם הקולקטיב. 

הוא...צוחק, צוחק, צוחק גם לאחר מכן בכיתה, כשחבריו עומדים בשמש הקופחת של מאי ושומעים את הקולות, השירים, הצפירה ומסביר מה שאמו לא יכלה להסביר כעשרים שנה לפני, כאשר בן דודה נהרג: פנים רבות להם -  לכאב ולאובדן.

תנו לכאוב בצחוק, בזיכרון, בבכי, תנו לכאוב בכלל ואנא השאירו את הכאב פרטי, אל תהפכו אותו לטקס, כי "אדם בתוך עצמו הוא גר",

אל נראה בכל צחוק דבר מה לא נתפס ומיותר. 

ילד שלי, כמה שאתה דומה לאמא.