במדינת ישראל כאשר מדובר במשפחות שכולות, מכילים שכול בשל אובדן בן/בת, אובדן אב – סב ואובדן אח-דוד. תפקידם של סבים וסבתות במשפחה שכולה הוא תפקיד מאד מיוחד הן עבור הנכדים והן עבור החסרים. אנחנו יולדים ילדים, מגדלים אותם באהבה רבה משקיעים בהם כל מה שניתן.בתקופת הסבתאות נשארים לנו תפקידים ייחודיים ואושר רב ביחס לנכדינו. בדרך כלל האחריות הבסיסית איננה מוטלת עלינו, הסבים אלא, על הוריהם. היום אני מתכוונת לדבר רק על משפחות שכולות. מהי טובת הילד ומהי טובת הסבים = מהם תפקידי הסבים והסבתות במשפחות השכולות? מהי הגישה הנכונה ליחסים טובים עם הנכדים ועם ההורה שנשאר להם (כלה, חתן, בן או בת)? מה אומר החוק בישראל ובעולם? מהי טובת הילד ומהי טובת הסבים? היום, לאור מחקרים שנעשו בארץ ובעולם, כבר אין ספק שטובת הילד היא כאשר יש קשר טוב בינו לבין הסבים שלו. מחד הילד זקוק לסיפורי הסבים על הוריו, על המשפחה המורחבת ועל משפחת המוצא, כדי להיות חלק ממסגרת רחבה. סיפורי הסבים המסופרים מתוך אהבת הדמויות עליהן מספרים, היכרות קודמת ורחבה את ההיסטוריה המשפחתית מחברים את הילד לקבוצה גדולה שהוא מרגיש חלק ממנה, תחושה שעוזרת לו לא לחוש בודד וחסר שורשים.מאידך, הנכדים "זוכרים" ו"מכירים" את בני המשפחה שנפטרו או נהרגו. הם ישמרו את קיום המתים כחלק במשפחה ע"י כך שימשיכו בזיכרונם את השושלת. סבא וסבתא לא יחיו לעולם ולא יוכלו לשמר את זיכרון המתים, אלא ע"י הנחלת הזיכרון לנכדים. כל ילד זקוק מאד לכל מה שניתן לקבל בקשר עם הסבא וסבתא בכך שאין להם מחויבויות יכולים לתת לילד אהבה, חום ופינוק בלי חשש שחינוכם ייפגם. הם הופכים להיות בעלי ברית לתכנונים (למשל להפתיע את ההורים), הם יכולים להזמין ליציאות, לבלות ולטייל במקומות שההורים אינם יכולים בשל היותם עסוקים.ילד שגדל בלי סבא וסבתא באווירה מסוכסכת במשפחה, מפתח משבר אמון בכלל בבני-אדם, יש לו קושי ליצור קשרים רגשיים ויש לו קושי לתפקד. האיש הזה הוא נכה נפשי רגשי לכל חייו. במחקרים נמצא שבדרך כלל מה שנתן לילדים את העוגן לפתח התנהגויות תקינות היה אותו גרעין של חום, אהבה ואימון שניטע בהם ע"י הסבים. אני אדבר בעיקר על משפחות שכולות שבהן הנפטר הוא הורה לנכד/ה אבל כמובן שהנאמר נכון גם לגבי משפחות בהן הנפטר הוא דוד. כאשר חסרה דמות גברית, או נשית להזדהות, יכולים הסבים למלא את "תפקיד" הדמות החסרה. ילדים שגדלים במשפחות חסרות אינם נחשפים בביתם למערכות יחסים זוגיות או יחסים במשפחה מורחבת עם דודים ודודנים כדי ללמוד מהן ולהתחנך לאורן. הם בהחלט יכולים לזכות ולקבל צד זה בחיברות (סוציאליזציה) שלהם מהסבא והסבתא הן בהיותם "roll model", והן באמצעות סיפורים ותיאורים של הזוגיות שהייתה להורים ו/או הקשרים המשפחתיים שהיו בין כל בני המשפחה. לסבים יש יותר מאגרים של שקט וסבלנות שהם יכולים לתת אותם לנכדים, הם אינם עסוקים בהשגת פרנסה ובריצה לקידום ולהצלחה. הם באים ממקום יותר שלם ורגוע.הסבים מקבלים מנכדיהם אהבה גדולה בלתי מותנית ואת ההשלמה לכל מה שלא היו יכולים לחוות בעת גידול ילדיהם. הנכדים מהווים מקור לנחמה רבה. הם מביאים לבית וללב השבורים שמחה, חיוך וצהלה. במקרים של משפחות שכולות מקבלים הסבים הזדמנות לספר על הנפטר ולחזור ולספר הליך שהוא עצמו הליך תרפויטי. מהי הגישה הנכונה ליחסים טובים עם הנכדים ועם ההורה שנשאר להם (כלה, חתן, בן או בת)?יש שני משפטי בסיס שילוו אותנו בבואנו לדון בהיותנו סבים במשפחות שכולות: תמיד ההורה שנשאר יהיה הורה של הנכדים שלנו ואנחנו נהיה תמיד הסבים. מהי טובת הנכדים? (שאלה שתמיד נכונה). הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא שמי שנשאר משמש עבור הסבים הכואבים את סיבה הטובה והנכונה להמשיך ולחיות חיים מלאים (.( Raison d'être הצורך להיות עבור אחרים מהווה משמעות לחיים ולהתמודדות. הנושא הזה של "להיות עבור הנשארים" כולל גם את עידוד האלמן/אלמנה לחיים חדשים בהם יש תפקיד ומעורבות לסבים של הילדים. במקרה שהסיבוב החדש מביא עוד ילדים למערכת (שאינם נכדים שלנו) יש צורך למצוא דרך ולשלב גם אותם, שהרי אנו מחפשים דרך להעניק לנכדים משפחה גדולה ומתפקדת ולא קנאות, אפליות, ריבים והפרדות. חשוב מאד שהסבים יספרו לילד על האב (או האם) שאינם, על משפחת המוצא, ועל כל חברי המשפחה. סבים יכולים להיות עבור המשפחה הצעירה והלחוצה משענת רגשית וסלע איתן להישען עליו, כשקשה כשמתיש וכשחשים חוסר אונים. קביעת מועדים קבועים לביקור - בדרך כלל כאשר יש מועדים קבועים בהם הסבים באים לילדים, זה מראה על שמירת כבודם של בני המשפחה מפני שהידיעה על קביעות ומועד יוצרת קביעות, ציפייה והתארגנות של המערכת לקראתם. בנוסף לכך סבים יכולים להזמין כל פעם ילד אחד במקרה שיש יותר ילדים במשפחה. כאשר מוזמן ילד אחד שאיננו צריך להתחלק עם שאר הילדים ניתנת ההרגשה שהם חשובים ומיוחדים. בשבתות, חגים וימי הולדת יש לסבים הזדמנות להזמין בני משפחה מורחבת ונכדים ולאפשר לכל אחד מבני המשפחה להרגיש גוף גדול ותומך שיש לו מסורת, מנהגים וקשר בין דורי. הרבה מאד פעמים במקרים של אובדן כל אחד מחברי המשפחה רואה וחש את האסון שלו וקשה לו מאד לראות ולחוש את אסונם של האחרים סביבו גם כאשר האחרים האלה הם עצמו ובשרו.יש מקום לנסות ולתת מקום , כבוד וחשיבות לכאב, לאבל ולאובדן של שאר חברי המשפחה.הצורך שלנו להנציח את הנפטר יכול להיות גורם מניע לפעילות ברוכה שתשלב את הצעירים במשפחה בהיכרות ברוכה ומעניינת בפעילות הנצחה, בהיכרות עם חפציו, חבריו, תחביביו וכדומה. במקרים שבהם הנפטר/הרוג הוא נכדכותבת דגני (2007) התמודדות עם מותו של ילד במשפחה הרב דורית מהווה עבור כל חברי המשפחה כאב קיומי בל יתואר: במותם הילדים אינם חדלים מלהיות ילדים להוריהם, או אחים ואחיות, ומקומם במשפחה נשאר בעינו למרות שאינם ממלאים בנוכחותם את מקומם במשפחה. ההורים האבלים חיים בפרדוקס בשל היותם הורים לילד שאין באפשרותם להיות הוריו ( Silverman, 2000) וכך גם שאר בני המשפחה. דרכי ההתמודדות עם פרדוכס זה נבחנו לאורך השנים במסגרת הקהילייה המחקרית העוסקת בחקר תהליכי עיבוד אבל במשפחה, אולם מקומם של מחקרים הבוחנים לעומק תהליכי עיבוד אבל של סבים כמעט ואינו קיים.התרבות המערבית הפוסט מודרנית, המקדשת את כל מה שצעיר, בריא ומהיר, מזמנת לאבל חוויית בדידות כואבת בשל חרדת המוות בה לוקה תרבות נהנתנית זו. התמודדות עם אובדנים ומוות הם סוגיה מעוררת חרדה בתרבות המקומית, תפקיד הסב הוא חדש במובן של התמודדות ארוכת שנים עם נכדים וילדים בוגרים: שנים ארוכות בצוותא מזמנות שמחות רבות ומאידך התמודדות עם משברים לאורך רצף החיים, שהם לעיתים קשים מנשוא. משמעות של היות הסב הורה להורה שכול, משמעו תחושת חוסר אונים של ההורה המבוגר שאינו מסוגל להגן על ילדו הבוגר מפני כאב נורא כל כך ככאב אובדנו של ילד. באופן זה חוויית האובדן ההורי של הסב הינה כפולה: חוויית המרחק הרגשי, חוסר היכולת לשוחח עם הילד הבוגר על כאב האובדן נחווה בעבור הסב השכול, ההורה המבוגר, כמרחק מכאיב מילד בוגר ומנכד שאבד לעולמים. הדאגה של הסב/ההורה המבוגר לילדו הבוגר, הצורך להקל את מכאוביו ותחושת חוסר האונים של הסב השכול המביט ממרחק בילדו המתמודד עם הקשה מכל: מות ילדו. בעת הזו הילד הבוגר מתכנס אל כאבו באינטימיות ומותיר את ההורה המבוגר מרוחק אל מעבר למחיצה בלתי נראית , חש ביגונו בשל ילדו שאינו נגיש לאהבתו. כאן נסגר מעגל השכול במשפחה הרב דורית: חוויית המרחק הבלתי אפשרי של הורה מילדו מאחדת את ההורה השכול ואת הסב השכול-הורה המבוגר. מה אומר החוק בישראל ובעולם?החוק בישראל אינו מכיר ואינו מעניק מעמד משפטי מיוחד לסבים וסבתות ביחס לנכדיהם. החוק מחייב את הסבים בפרנסת הנכדים כאשר הוריהם אינם מסוגלים לעמוד בדרישה זו אך אין להם זכות כלפיהם כלומר יש חובות ואין זכויות.סעיף 28(א) לחוק הכשרות למרות שאיננו מעניק זכות למעשה - הוא לא קובע זכות לסבים ולסבתות - סמכות לבית-המשפט לתת הוראות בעניין המגע בין הסבים והסבתות לבין נכדם. הסעיף קובע שם במפורש שזה יחול כאשר אחד מההורים נפטר, ואז ההוראות מתייחסות ליחס שבין הסבים והסבתות, שהם הורי אותו נפטר, לבין הילד הקטין. הסעיף הבא - סעיף 68 לחוק הכשרות מאפשר היום לכל אדם לפנות לבית-המשפט ולבקש ממנו לנקוט בכל צעד אם זה מתחייב מטובתו של הקטין. זה יכול להיות אפילו מינוי של הסב או הסבתא לאפוטרופוס זמני.במשפחות שכולות בהן הבן נופל ואנו יודעים את הכאב של ההורים, הכאב הופך להיות כפול ומכופל כאשר לא נותנים לסבא ולסבתא לגשת. בהרבה מקרים בהם הכלה הייתה מסוכסכת עם משפחת הבעל, או היחסים התקלקלו בעקבות מה שקרה או בעקבות ניסיונה לבנות משפחה חדשה. השאלה שעמדה בפני המחוקקים הייתה האם הזכות היא לסבא ולסבתא בלבד ולא לכל המשפחה, שכן טובת הילד זה כל המשפחה? כאשר אישה שכולה (או חברה, ידועה בציבור) מבקשת להיות מופרית מזרעו הקפוא של בן זוגה) סבא וסבתא רשאים לעמוד בפני ביהמ"ש ולטעון טענה נגד האם. האם הם יכולים להצטרף לעמדת המדינה? "לא. החוק לא התיר זכות עמידה לסבים פוטנציאלים, פוגעים היינו באוטונומיה של הפרט ובשמירה על כבוד האדם וחירותו". קרי, הדבר הזה "התחלת חיים", זה שייך לנפטר ובגלל שהוא נשוי אשתו עומדת בנעליו, אבל הסבא והסבתא לא עומדים בנעליו, ומכאן שביהמ"ש לא מתיר זכות עמידה לסבא וסבתא. באופן קונקרטי, נחקקו חוקים רבים המעגנים באופן חוקי את זכותם של סבים וסבתות להמשיך ולשמור על קשר עם נכדיהם, גם במקרה בו ההורה שעימו נמצאים הנכדים אינו מעוניין בהמשך הקשר בין ילדיו ובין הסבים.
חוקים אלה מעוררים שאלות חברתיות לא פשוטות: בידי מי צריכה להיות ההחלטה בדבר הקשר בין הנכדים ובין הסבים? האם הדבר נתון באופן בלעדי לסמכות ההורה הביולוגי? האם ראוי לכפות את הקשר בין הסבים ובין הנכדים גם בניגוד לרצון ההורים? האם נקודת המבט המשפטית צריכה להיות "זכויות הסבים" או שמא נקודת המוצא החוקית צריכה להיות "טובת הילד" או אולי "רצון ההורים"? References 1. Silverman P.R.(2000). Never too young to know death in children’s lives. New York, NY, Oxford University Press. 2. Silverstein, M., Giarrusso, R., and Bengtson, V.L. (1998). Intergenerational solidarity and the grandparent role. In M. Szinovacz (ed.), Handbook on grandparenthood (pp. 144-58). Westport, CT:Greenwood.. נירה דגני (2007) רשימות על שכול |