(המשפט במקור הוא: "ממשה ועד משה לא קם כמשה") 

בגיל עשרים קראתי לראשונה את "מכתבי יוני", שולפת את הספר הזה ממדף ספריה של חבר, שקיבל בשנת 1978 כרבים אחרים את הספר כמתנת בר מצווה.

כאילו היה זה רק אתמול. אני זוכרת הכל, ליל שבת, דממה ועלטה, רוח מתבדרת מחלון החדר וברקע קלטת של "דמעות לפחדים" ELEMENTAL

מתנגנת בלופ, מתאימה עצמה בדיוק מופלא כפסקול למילים.

"מכתבי יוני" מסמך אנושי, בו מכתב אחר מכתב חודרים אל תוך לבך כסכין חדה ומפלחת. השבת נגמרת, אבל לא נגמרת ערבוביית הצל, הגעגועים והכאב שהספר הזה עוד זמן רב משאיר בך, אנחה אחת וכף יד עוד עוברת בין הדפים, בין התמונות והכריכה.

אני מחזירה את הספר ומסכמת בפניו "הרגשתי כאילו הוא אח שלי. הרגשתי שאני רוצה ללכת לקבר שלו! תרצה לבוא איתי לקבר שלו?"

(את מזמינה אותי לדייט בקבר שלו?...)

עוד זמן רב קודם לכן וכטיפוס של ארכיונים הכרתי כבר כל ספר, כל תרחיש וכל עדות ממבצע "אנטבה", כמו גומעת את הסיפור כאגדה מופלאה ומטלטלת.

איזו דראמה, איזה סיפור, איזה אומץ, איזה מתח, כמה שמחה, כמה מהולה כמו תמיד בעצב ובאנחה.

יוני, איש של מילים, מיטיב לכתוב ולתאר, לרגש ולעורר הזדהות.

התפלאתי לקרוא על גירושיו, כאבתי לקרוא שפעמיים חבק תינוקות, אך הם נפטרו מיד מעט לאחר היוולדם... במכתב אחד תאר זאת בלאקוניות תאורית, אבל מאחורי התאור הזה עמד לדעתי לוחם ומפקד, מהנועזים והקשוחים שידעה ישראל, ברגע הקשה ביותר בחייו.

יוני, איש של תוכן, איש של עניין. איש של עומק. איש של ספר. תמיד קרא, תמיד למד, ביקש מאחרים לעשות זאת גם, יש תמיד משהו לעשות עם הזמן, תמיד יש משהו לקרוא, תמיד תקראו משהו, זה אחד הדברים הבולטים שזכורים לי מהיומן.

רק לאחרונה התפלאתי שוב לגלות שגם בטיסה לאנטבה האיש ישב והעביר את זמנו בקריאת ספר...

איך מצא כוחות כאלה להתרכז מול המתח האיום הזה? מול הלא נודע? 

 בפוסט הקודם כתבתי על יומנה של אנה פרנק. לא רק אנה פרנק כתבה יומן מרשים ומרגש בשואה. עוד רבים, כך מתברר, בני גילה ומבוגרים יותר עשו זאת, אך רק היא "זכתה" בתהילת העולם, רק אנה פרנק!

יומנה של אנה פרנק הוא הספר הנמכר ביותר אחרי התנ"ך!

אף אחד לא קם והרים קול מחאה צורם ואומלל כל כך בסגנון "אנה פרנק כתבה יומן ככה- ככה, אבל היו יומנים יותר טובים בשואה שנכתבו יותר טוב!"

עם סיום מבצע אנטבה, בה "זכה" רק יוני נתניהו לתהילת עולם, "זכה" להיות המיתוס היחידי והבלעדי של המבצע הזה ואולי "זכה" להיות החלל הזוהר, המפורסם ומעורר ההשראה ביותר בכל מערכות צה"ל, קמה זעקה אומללה שכזו, שאותי באופן אישי הכתה בהלם!

מוקי בצר, סגנו של יוני, נמצא עד לימים אלו בסכסוך כל כך בזוי עם משפחת נתניהו, עקב עדותו החוזרת ונשנית, כי מין הרגע בו נסעו בלנדרובר, יוני עשה כל משגה אפשרי, טעה כל טעות אפשרית, הביא על עצמו את מותו, סתר כל פקודה וכל מהלך מבצעי, גרם לשיבוש המבצע, לירי מוקדם של האוגנדים, לבהלה מיותרת, לקטסטרופה ולצעקות, יוני לדעת מוקי בצר הכשיל את עצמו ואת המבצע, ואילו הוא מוקי בצר נאלץ לקחת את הפיקוד ולהציל מה שניתן היה להציל באיחור...

הייתם מאמינים??

גם משפחת נתניהו לא האמינה וכל פעם מחדש הגיבה "יוני נמצא בקבר ונבצר ממנו עקב כך להגיב!"

כל חיילי המבצע חתמו על מכתב בו הצהירו, כי אינם מבינים ואינם מקבלים את טענותיו של מוקי בצר, וכי יוני היה מפקד וחבר מן המעלה הראשונה. 

בפוסט הקודם כתבתי גם על יוני ברגמן, שהתנדב ברוחב לב לעזור לי עם השיר על אנה פרנק. יוני נולד ברביעי ביולי 1976 – יום נפילתו של יוני נתניהו, והוא קרוי על שמו. לא אגזים אם אסכם "מיוני ועד יוני לא קם כיוני!"

בדרך כלל הכתיבה שלי מהירה, אבל לראשונה, בפוסט הזה

כל מילה יוצאת ממני בייסורים

אז גם כל מחמאה כאן תהיה קטנה וקשה לתאור.

(בפוסט הקודם קרה דבר מוזר אחר- הפוסט לא עלה וכמעט שברתי את המחשב, שיגעתי את כל התמיכה הטכנית שכל פעם השיבה לי "אני לא מבינה על מה את מדברת. מוזר ביותר! אין שום בעיה!")

בשבוע שעבר הייתי בפתיחת התערוכה של מימי זיו, אמו של סמל ליאור זיו, צלם דובר צה"ל שנפל בשנת 2003 בעת תעוד המנהרות ברפיח.

בחדר אחד הוצגו תמונותיו של ליאור וצילומיו (שמוצגים בשיר שלי "ילד") ומרקע הטלויזיה הראה את קטעי החדשות ואת הסרטים על ליאור.

בכניסה לתערוכה הוצגו ציוריה המרשימים של מימי, שבגדלם המקורי, במציאות, קשה לתאר כמה הם מרשימים וחזקים יותר!

למימי נולד בשבוע זה, יום אחד לפני יום השואה נכד שני, ב20 באפריל- ביום התאריך הלועזי של נפילת בנה ליאור!!

התערוכה המרשימה מוצגת עדיין בחולון במתנ"ס נווה ארזים, רחוב ישעיהו 16.

בסוף הערב שכחתי להגיד לה כמה הארוע היה (כמו מימי בעצמה) מלא ב...

חיים!

ביום שלישי, יום הזכרון לחללי צה"ל, תתראיין מימי זיו בתכנית הבוקר של ערוץ 2, והסרט על ליאור זיו ישודר מיד אחר כך, בשעה תשע וחמישים.

מתוך כתבה על מימי זיו:

בתוך כל הכאב, הבלבול ובעיקר חוסר האונים וגעגוע מאוד גדול, מוצאת מימי נחמה בציור.

"לפני כשנה התחלתי לצייר חיים. נכנס לחיינו אושר גדול בשם אריאל, הנכד הראשון, הבן של גילי, והיום אני רודפת אחריו עם המצלמה, מתעדת ומציירת חיים. סמוך לאזכרת השנה של ליאור גילי עומדת להוליד את בנה השני, כמה מוזר גלגולו של גורל...". 

 "אנחנו הולכים לבית העלמין הרבה פעמים יחד, אני ודוד ורואים שם אמהות שהיו פעם צעירות והיום הן בנות שמונים, שאיבדו ילדים במלחמת השחרור ועדין מגיעות לנקות ולסדר, לדבר וכל פעם שאני מסתכלת עליהן, אני אומרת לדוד, גם אנחנו נהיה כאלה, גם אנחנו נגיע לכאן חרושי קמטים? אז התשובה היא כן, אני לא רק אמא של ליאור, אבל אני גם".   

לקריאת הכתבה המלאה:   http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3648856,00.html

יהי זכרם ברוך!