אחרי יומיים של התאוששות אני מוכנה לסיכומים.
האווירה- בוקר, תל אביב של יום שישי, הכל שקט, כמה משוגעים ואני ביניהם עולים לקו 25 בדרך לקו הזינוק. לאט, לאט, מצטרפים אלינו עוד כתומים. הכתום שבעיניים מזכיר התנתקות ואני תוהה בליבי ממה? האם כולם פה מתנגדים להתנתקות מהמיטה, מהכרית הנעימה? ולמה כל כך קר? ולמה שוב אני היחידה שרוטנת? הריצה– הזנקה, התרגשות גדולה, מתחילים, הקצב סביר, לוקח זמן להגביר, לשעון הגענו די מהר. בדרך יפו נתקפתי כאב, הכאב בצד, ההוא מאז... הוא רצה שאעצור, הוא רצה שלא אסיים ואני בחרתי להתעלם. שנקין רוטשילד פגשתי מעודדת יקרה, חברה טובה, הצטרפה לריצה, נתנה תנופה ונפרדה. אלנבי בן יהודה, ההורים מוחים כפיים ואני מרימה רגליים. גבעתי נותנים קצב ועוקפים אני רצה אחריהם מנסה להדביק פערים. בטיילת אחותי ובעלה מבטיחים שאוטוטו נגמרת הריצה... סיימתי!!! רצתי 10 ק"מ!!! עכשיו- עכשיו הכל נגמר, זהו אין יותר אימונים קבוצתיים, לא עוד פוסטים תיאוריים, יום ראשון ה- 26/04/09 לא רצתי, אבל מה עם מחר? מחר רצים בטוח. נתחיל עם 15 דקות, לאט אבל בטוח. לאן נרוץ מכאן, אני בספק אם ידוע...
|