"האדם שנשמתו מאירה בקרבו, מוכרח הוא להתבודד הרבה. החברה, התדירות של אנשים אחרים, המגושמים על פי רוב נגדו גם ברוחניותם, מעממת את אורה הבהיר של נשמתו העליונה. ומתוך כך כל פעולתו החשובה מתמעטת ובמקום ההטבה שהיה יכול להיטיב לחברה על ידי התבודדותו, והרחקתו ממנה ברוב הזמנים, שגם אז יש שהיחס הרוחני לא ייפסק, ונגד פניו יהיה כל הדור כולו, להתפלל בעדם ולצייר את עילויים, את האוצר הטוב שבהם, יגרום לה נפילה על ידי נפילתו מפני האפילה, שהיא מאפילה את רוחניותו בקרבתם המטרדת. וצריך תלמיד חכם שיעשה את עצמו כענק זה לצואר, שנראה ואינו נראה."

 ה ראי"ה קוק, מוסר הקודש