כששמעתי את הידית של הדלת נלחצת מטה, באטיות לא אופיינית, הבנתי שנגמר לי הזמן. היה זמן לעוד דבר אחרון, לפני שהמציאות תבצע שינוי של 180 מעלות. הייתי חד מספיק, למרות כל הדברים שקרו, כך שכשהם אחזו בי, ידי הייתה על העליונה. במשך חודשים חשבתי על הרגע הזה. תכננתי כל שנייה, החל מהרגע בו פגשתי אותו, כאילו במקרה, באי הדייגים שמול חופי קיסריה, ועד רגעים אלו.

לומר לכם שידעתי מראש כל תנועה שלו? אז זהו שכן! איכשהו היה לי ברור מה הוא יעשה. זה לא שיכולתי להסביר איך אני יודע, גם כשניסיתי להבין איך לעזעזאל אני יודע, לא הצלחתי. זה היה כאילו מוטבע במוחי ללא כל הסבר. יכולתי ממש לשבת ולכתוב לעצמי איך אני מפיל אותו לקרשים בנוק-אאוט שממנו אי אפשר לקום. רק כך היה אפשר לנצח אותו. אחרי כל המכות שקיבלתי ממנו, כל הבושות שהוא עשה לי מול כולם והכי חשוב - מול נעמה. הוי... נעמה ירון...איך שאני והיא היינו יכולים להיות זוג נפלא. איך נתתי לו להרוג אותי מבפנים כל כך הרבה זמן? איך יכולתי להיות כזה טיפש? אבל, כמו שהוא היה נוהג לומר לי - "זה לא משנה מי נשאר לעמוד בסוף, מה שמשנה זה מי לוקח את הקופה" והפעם בניגוד לכל הפעמים האחרות, הקופה הייתה שלי. היה חשוב שזה יהיה ניצחון חלק ללא כל אפשרות לערעור. משהו מוחלט. אבסולוטי. וזה הכן היה כך...

היום הדברים נראים אחרת. הוא לא נמצא יותר בסביבה והסיכוי שיחזור שואף לאפס. והיא, היא נמצאת בחוץ. מחכה לי במקום שכולו טוב. אני מקווה להגיע אליה פעם, אבל קודם כל אני חייב להרגיש איך זה להיות אני, כשהוא לא בסביבה. התגעגעתי להרגשה של ללכת לטייל, בלי לחשוש שהוא יופיע פתאום ויוריד לי את החשק לחיות. זה בהחלט דבר שאפשר להתגעגע אליו...
כל יום מאז אני קם בבוקר (בלי כאב ראש, אם מותר לציין), מצחצח שיניים ויורד לשתות קפה עם החבר'ה. כולם סביבי מאושרים וחסרי דאגות. נראה כאילו שום דבר אינו מטריד אותם. השמש זורחת אצלי בלב גם כשסופה משתוללת בחוץ. אפילו הדברים הקטנים שאנשים כבר לא שמים אליהם לב, מצליחים לרומם את רוחי. לפעמים אני נכנס למין אקסטאזה של אושר שמציף אותי מכף רגל ועד ראש. וכששואלים אותי מה גרם לזה, אני מתבייש לומר, כי זה ישמע דבילי. על פעם שזה קורה, עולות לי מחשבות שאולי זה טוב שפגשתי אותו. נכון, סבלתי הרבה מאוד ממנו, אבל עכשיו אני מפצה את עצמי על כל הזמן הזה בריבית דריבית.

הוא התחיל לתפוס חלק נכבד מהחיים שלי כבר ביום הראשון ששמעתי עליו. אני זוכר איך הקשבתי לשני החבר'ה האלה, שישבו לפני באוטובוס. הגבוה היה ממש נסער כשסיפר לחברו איך חבר אחר שלהם פגש אותו בטיול. הצורה שהוא תיאר אותו הייתה כל כך מסתורית שלא יכולתי שלא להקשיב. זו הייתה מן תחושב כזו של דא-ז'וו. ממש כאילו הם מדברים על מישהו שפגשתי בחיים אחרים. והנמוך, הנמוך לא היה נראה מופתע. זה היה קצת מפתיע שהוא לא היה מופתע. לראות כזה דבר מדהים, להיות צמוד אליו כל כך הרבה זמן, בן-אדם, אתה פשוט הופך לאדם אחר. אתה משתנה לגמרי בגיל 21! היה לי קשה לשמוע את הפרטים, כי בשלב מסוים, היה נדמה לי שהם פשוט הרגישו שכולם מקשיבים והתחילו ממש ללחוש אחד לשני באוזן. זה לא הפריע לי לקלוט את התמונה הכללית ורק גרם לי לסקרנות רבה יותר. אני זוכר שחזרתי הביתה באותו יום חמישי. צעדתי את הדרך מתחנת האוטובוס הביתה, תוך כדי מחשבות עמוקות על איך אני מוצא אותו. יום אחרי זה, כבר הייתה לי תוכנית בראש. אמנם תוכנית לא מפורטת, אבל בהחלט בסיס טוב לעבוד עליו.

כל מה שהייתי צריך היה ליצור מצב שאני והוא נהיה לבד באיזשהו מקום, בלי שאף אחד יוכל לעצור אותי מלנהל שיחה עמוקה איתו. שיחה שאחריה, לא תהיה לו ברירה והוא יישאר איתי. אז כמובן, לא ידעתי עד כמה השפעתו עלי תהיה הרסנית. איך ממש ללא כל מאמץ ובאטיות חולנית, הוא ישנה את כל דפוס ההתנהגות שלי. כל צורת המחשבה שלי תשתנה ובלי שהרגיש, ההפוך לשפוט שלו.
כבר בהתחלה, הרגשתי שהוא מאלה שאפשר להיות איתם שעות על גבי שעות, בלי להרגיש איך הזמן עובר. יכולתי אז להבין את המשפט ששמעתי מהגבוה באוטובוס. "שנה שלמה הוא היה איתו וכשחזר לשפיות הוא לא זכר כלום..."

גם אני לא זוכר כלום. המזל שלי הוא שאני כותב הכול. אני זוכר איך כבר בשלב התוכניות ידעתי. הצבתי לעצמי חוק יסוד שנשבעתי לא לשבור אותו. "לא משנה מה יקרה..." שיננתי בהחלטיות "...אתה כותב כל מה שעובר לך בראש". רק שנה אחר כך שקראתי את הרשימות של עצמי, הבנתי עד כמה ההשפעה שלו עלי הייתה חזקה. זה התחיל מזה שפתאום כל סדר היום שלי, שהיה כל כך קבוע ומאורגן, השתנה והפך להיות מונוטוני אך ללא ספק מלא עניין. נכון שזה נשמע קצת מטומטם, אך זה בדיוק מה שקרה ואני מחויב לספר את הסיפור כמו שהיה ולא באופן שישמע הגיוני. היה קצת קשה לסמן מתוך הרשימות את הדברים שכתבתי. היה צורך לעשות הפרדה בין הדברים שכתבתי כשהוא היה בסביבה, לבין הדברים שכתבתי כשהוא ישן וכאילו שחרר את האחיזה הפסיכולוגית שלו עליי. אבל כמי שיודע איך הוא חושב, לא הייתה זו משימה קשה. זה לא שהדברים שכתבתי שהוא היה איתי, לא עזרו לי. הם עזרו ועוד איך עזרו. יכולתי ממש לשמוע את הקול שלו יוצא מהמילים ומסביר לי את כל צורת המחשבה המעוותת שלו. כל מילה, כל הברה, התחברו יחד ויצרו מאין פאזל של מילים שיצר מסר קבוע, גם אם המילים היו שונות.

אחרי השיחה שהייתה לנו באי הדייגים, התחילו הדברים להתגלגל. אמנם ע"פ המסלול שחשבתי, אך באיטיות שגרמה לי לאבד את הביטחון בתוכנית, שאני עצמי תכננתי. עכשיו, שאני מסתכל על השתלשלות העניינים במבט לאחור, הכול עבד ע"פ התוכנית, רק הקצב היה שונה. אוי כמה שהקצב היה שונה. יכולתי ממש להירדם, לקום ושוב להירדם, רק בפרק הזמן שלקח למחוג השניות לבצע סיבוב שלם. זה היה כמו לשחק במרוץ מכוניות, כאשר המהירות המקסימאלית היא 10 קמ"ש. זה אמור להיות קל יותר, אבל לך תמצא מישהו שיש לו את הסבלנות לנהוג כך. לאט לאט, התחלנו לבלות יותר זמן ביחד. כבר אחרי חודש, היינו נפגשים בפומבי, לפחות פעמיים ביום. כל מפגש איתו קילף ממני עוד חתיכה של שפיות וההרגשה הייתה נפלאה. אושו אמר פעם, שהאנשים הכי מאושרים, אלו הם הלא שפויים. ולפחות אצלי זה נכון. גם עכשיו אני מאושר, אבל זו לא אותה ליגה...

נשאר לי רק דבר אחד לסגור, על מנת לוודא שהסגירה עליו תהיה הרמטית. ידעתי שאם אפילו לשנייה אחת הוא יחשוד שמשהו קורה, הוא יצליח לברוח. הצלחתי, תוך כדי הקפדה גרמנית לביצוע ההוראות שכתבתי לעצמי, להגיע למצב שהוא בוטח בי לחלוטין. זה היה קשה מאוד. לא קל לשכנע מישהו שחושב שמגיע לו הכול, אחד שבטוח שכלום לא יכול לפגוע בו ושהביטחון העצמי שלו, מגרד לאלוהים בטוסיק, לסמוך עליך ב-100%, אבל זה עבד. היה לי ברור שזה יעבוד. לפי הרישומים שלי, אפשר באופן מדהים לראות כיצד אט אט, אני הופך לידידו הקרוב ביותר. אם לא הייתי מכיר אותו כל כך טוב, אולי עוד הייתי אומר שהיה לו ממש אכפת ממני. אתם יודעים, חבר שיסכים לוותר על קצת משלו בשבילך. זו הייתה אשליה שלא הסכמתי בשום פנים ואופן להרשות לעצמי ליפול אליה. הכנתי מראש מכתבים לעצמי בדיוק לרגעים האלו. אני לא יודע אם ניסיתם פעם לכתוב לעצמכם מכתב, אבל זו חוויה לא נורמאלית. כשהייתי ילד, הראה לי אבי מכתב שכתב לעצמו. הוא שם אתה מכתב בתוך מעטפה וביקש מאימו לתת לו את המעטפה 10 שנים מאוחר יותר. אתם לא תאמינו איזו הרגשה זו. מאז אני כותב לעצמי מכתבים באופן קבוע.

הדבר היחיד שעדיין לא מסתדר לי בראש, זה מה שקרה עם נעמה. איכשהו, בכל התקופה שהסתובבתי איתו, לא נפגשתי עם נעמה. תמיד זה היה הוא שהצליח לראות אותה בכל מקום. הוא תמיד היה מספר לי על הפגישות שלו איתה. הוא לא הפסיק להתרברב כמה הוא והיא מתאימים וכמה היא דלוקה עליו. זה לא שהאמנתי לו. נעמה אמרה לי שהיא אוהבת אותי, הרבה לפני שהוא הגיע לסביבה. לא היה לי ספק, שהוא רק חושב שהיא דלוקה עליו. נעמה היא מסוג הבנות שמספיק שהם יסתכלו עליך ואתה תחשוב שאתה והיא נועדתם להיות יחד. אז הוא אמר, אז מה...
תמיד ידעתי ששיחה אחת שלי איתה, ללא הפרעות ואנחנו שוב בשמיים. נעמה הייתה והיא עדיין משאת נפשי. אני מוכן להקיף את כדור הארץ בריצה תמורת דקה נוספת במחיצתה.

אחת הסיבות שהחלטתי לעשות את מה שעשיתי, היתה כי הרגשתי לא שלם עם עצמי. הייתה לי כל הזמן התחושה, כאילו אני לא שולט בגורלי. אמנם ידעתי על הזמן לאן אני רוצה להגיע, אך לא קרה אפילו פעם אחת, שהגעתי לשם במסלול שבו חשבתי שאגיע. זה היה ממש מוזר. אני זוכר בוודאות רגעים שנשכחו מזיכרוני. זה כמעט מוזר כמו המשפט שיצא לי הרגע. הרי איך יכול להיות שאני זוכר רגע שנשכח מזיכרוני? תתפלאו! היו רגעים שפתאום מצאתי את עצמי נמצא במקום, בלי לדעת איך לעזעזאל הגעתי לשם. זה היה מדהים איך אנשים ידעו עלי דברים, שלא זכרתי שסיפרתי להם. תארו לעצמכם שאתם מקבלים טלפון מאדם שמזדהה כעורך דין ששכרתם לפני חודשיים מדווח לכם על כך שזכיתם בתביעה כנגד השכן מלמעלה. סכום בסך 10,000 ש"ח נפסק לזכותכם וכל מה שהוא רוצה זה את מספר חשבון הבנק אליו יש להעביר את הכסף. איך תגיבו? בהתחלה זרמתי עם זה, אבל מהר מאוד התחלתי לדאוג. תראו זה היה קורה לעיתים רחוקות, כך שלמרות שדאגתי, תמיד הצלחתי להרגיע את עצמי. אני זוכר בברור רגעים שבהם החלטתי לדבר על זה עם מישהו. אני יודע שהייתי נחוש לטפל בבעיה, אך משום מה, תמיד זה עבר לי אחרי זמן קצר.

התוכנית הייתה מושלמת, כך שכל מה שנותר לעשות היה להמתין ולראות כיצד הוא יגיב כאשר הוא יבין שכל הקצוות נקשרו ואין שום פרצה, דרכה הוא יוכל לברוח ברגע האחרון. גם את זה יכולתי לצפות מראש. היה לי ברור שברגע שהוא יקלוט הכול, הוא ידאג למצוא אותי. הוא לא יפספס את ההזדמנות לומר לי בפנים מה הוא חושב עלי וזה בדיוק מה שרציתי להשיג. זו הייתה הדרך היחידה שהייתה לי לשכנע את כולם, שלא אני הייתי אחראי לכל הדברים הנוראיים שהוא עשה. עד עכשיו דבר רע שקרה, האשימו אותי. הייתי חייב לדאוג שהחשיפה תהיה מושלמת. פשוט לוודא שכולם יראו את הפרצוף האמיתי שלו ואז הם אולי יבינו שאני לא עשיתי כלום.

כשהדלת נפתחה, כל מה שעשיתי היה להדליק את הג'וינט. מאותו הרגע, ההשפעה של האלכוהול עלי, כבר לא הייתה רלוונטית...